האירוע הבא התרחש או לא התרחש, הנקודה היא שהייתי שיכורה מידי בשביל לשים לב להפכים המהותיים ביותר כמו עיקר ותפל, אמת ושקר או אפילו זמר ובועז מעודה.
זה קרה בוויקאנד. אני ישבתי בברקפסט עם חברות, מביטה באנחל בונני עושה מעצמו צחוק עם כובע קש, משקפי שמש, גופיית סבא ומשהו שנראה כמו הכבוד העצמי שלו, מפרפר תחת נעלי זמש חומות של איזה קלאבר, ולעסתי בוטנים אמריקאים שטעמם כטעם מחק משומש. לגמתי מבקבוק הבירה שלי והסתכלתי עוד קצת מסביב. החיים תמיד מושכים אותי למקומות שאני בזה להם. אם חבר קרוב היה אומר לי שהוא היה 3 פעמים בברקפסט השבוע, הייתי סוטרת לו ומבקשת ממנו שלעולם לא יזכיר שאי פעם הכרנו, גם אם זה בתור להשתלת כבד. אבל אני הגעתי לשם פעם אחת פעם אחר פעם, בשבוע אחד. חשבתי J.U.S.T.I.C.E. חשבתי קוק. חשבתי אמ.די.אמ.איי. חשבתי שהחיים הם רק להעביר את הזמן עד המוות, אז למה לא להעביר אותו בקרב יפים ויפות ומוזיקה טובה.
ובאופן מפליא ביותר, ככל הנראה בהחלט לא חשבתי.
הסיפור קיבל טוויסט כשרקדתי עם דול. טוב, לא בדיוק כשרקדתי עם דול, חברתי הסקוטית, אלא קצת אחרי שהיא השתכרה כלוט. היא בדיוק הייתה עסוקה בלהמרח על רחבת הריקודים, כיוון שלא שמה לב שהפרידה בינה לבין הבר מדרגה בגודל ממיר מת"ב שנת 86. בעוד היא שוכבת על הרצפה לפרק זמן בלתי מבוטל ומביטה בכמות גברים סיטונאית שמנסה לגרד אותה עם משפכטל מהפרקט השחור, מישהו ניגש להתחיל איתי. המישהו הזה, שנפח השרירים שלו היה יכול למלא כדורים פורחים, היה נראה בדיוק כמו השם שלו: יפרח. מן בחור בגופייה צמודה ותספורת מארינס שבכל זאת אוחז בסקסיות של נגן טרומבון אוקראייני. הוא התפרע קצת מולי, מה שלאחר מכן - התברר - היה ניסיון כושל לרקוד, ולחש לי באוזן: "רוצה פפפ?".
ה"פפפ" הייתה משיכת אף. הייתה לי הרגשה שהוא לא שאל אם אני רוצה אף חדש, ניתוח אף או טיפות אף. נדתי בראשי לשלילה, "אבל אולי חברה שלי רוצה, תנסה", צחקקתי בליבי, מנסה לחזות מראש את התגובה של דול ברקע שמישהו יציע לה סמים.
"אני נראה לך האחים אבוטבול?", הוא נעלב, "את חושבת שאני מפליץ קוק קולומביאני ומשתין ליקר קוקוס?".
"לא אכפת לי מה אתה עושה בזמנך הפנוי", הסתובבתי לצד השני ומלמלתי, "אבל אם אתה אכן משתין ליקר, אני לא רוצה לדמיין מה אתה עובר עליך כשיש לך דלקת בדרכי השתן".
חיפשתי את דול בעיניי. היא כבר לא הייתה על הרצפה או על הבר, שני המקומות היחידים שהיא יכולה להימצא בהן. סריקה יותר יסודית גילתה שהיא מנסה להעיף מעליה שני ערסוואתים עתירי שרשראות. ניגשתי אליה להציל אותה מהמצב.
"מי את?", הם התעניינו, אבל לא בנימוס המקובל אלא בדרך בה שואלים לזהותו של מי שכרגע פינצ'ר לך ג'יפ האמר מאובזר עם מסור חשמלי.
"אני אחותה", ינקתי מהסיגריה ונשפתי את העשן על עיניו. קיוויתי שיעלמו מעיניו העובדות הגנטיות, לפיהן אני בלונדינית עם עיניים כחולות ואף מחודד ולדול שיער שחור מאוד, עיניי דבש פעורות ואף סולד וקטן. למזלי, הם היו חולונים:
"אה," אמר אחד מהם, "דווקא יש דימיון".
הם הזדהו כרונן וגונן. רונן וגונן הפכו למעריצים הגדולים ביותר של דול. הם קנו לה דרינקים כל הערב, למרות שהיא רקדה עם כל בחור בגוש דן פרט להם. הם הגישו לה סיגריה אחר סיגריה. אם מישהו הטריד אותה הם העיפו אותו כמו צמד דוברמנים רעב וכשהיא החליטה שברצונה להטיל מימיה בשירותי הברקפסט, הם העיפו מהתור הענקי את כל הג'אנקים שחיכו לשורה, כולל צמד בחורות וגבר זקן שנמצאו בתוך התא והיו עסוקים בלסדר אותן יפה יפה על הסטנד של נייר הטואלט. בסוף הלילה, הם דרשו פיצוי.
"תני לי את הטלפון שלך", ביקש גונן.
"רונן", חייכה דול.
"גונן", הוא תיקן אותה.
"כן, זה. אמרתי לך שאני לא גרה בארץ ושאין לי טלפון".
גונן נראה מזועזע.
"מה, אין טלפונים בסקוטלנד?".
"יש טלפונים בסקוטלנד", דול גלגלה את עיניה כל כך חזק עד שהן הגיעו לה לריאות, "אבל מה תעשה עם הטלפון שלי בסקוטלנד? אתה הרי גר בישראל".
"אה", גונן עיבד את האינפורמציה החדשה בקופסת הסיגריות הריקה לה הוא קורא מוח. "אני רוצה בכל זאת".
אני ודול הסתכלנו על השניה ובלי מילים, ידענו מה אנחנו צריכות לעשות.
וברחנו.
חוץ. שדרות רוטשילד בתל-אביב. לילה
שתי נערות רצות בעקבים גבוהים לעבר רחוב לילינבלום.
דול
מה הם חשבו לעצמם? שרק בגלל שהם
קנו לי דרינקים ב-593 שקל וקנו לי פאקט סיגריות
שאני אתן להם את הטלפון שלי?
פרנצ'
אל תקחי את זה קשה, נשמה. ראית את הגונן הזה. הוא נראה כמו הכלאה בין
דב גריזלי לקלטת של אורנה ומשה דץ. והרונן המפחיד ההוא בכלל, הכלאה בין ספריי
שיער לאות ש' במקלדת.
דול
וההוא שהתחיל איתך והציע לך קוק, הכלאה של מה הוא?
פרנצ'
ככל הנראה אמא ואבא. הנה, הגענו ללילינבלום. רוצה סיגריה?
דול
תביאי, תביאי. עכשיו שצמד הממוטות כבר לא משרתים אותי,
אני צריכה מישהו אחר שכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
