"אמברוז האמר, המאהב הנצחי, חוזר לבכות על כתפו של המחבר ולתאר לו את יסורי אהבותיו, אולם הפעם מהולות דמעותיו במנה מגונה של רעל מרוכז".
מתוך הספר "טיפוסים קשוחים", דמיון ראניון.
אחרי ההופעה של איגי פופ נשכבנו על כר דשא בגני התערוכה והבטחנו אחד לשני שיותר לא מסניפים שוטים של אלכוהול, או כל דבר אחר בעצם. הלחיים שלי היו עדיין סמוקות ופניי נראו כפד משומש הנידף באסלת שירותי דיזנגוף סנטר. האדרנלין עדיין השתולל לי בגוף כשרה נתניהו בחנות נעליים. תהיתי איך קורה מצב בו אדם בן שישים פלוס, שעדיין מגדל שיער ובלי חולצה אחת בארון, כמו איגי פופ, קיבל כמות כריזמה שלעולם לא יהיה לבחורה בת 20 עם ציצים וחצאיות קצרות (טוב, טוב, בלי ציצים). ידעתי שבימים הקרובים אני אחשוב הרבה על איגי פופ. שאנסה לפענח איך הוא מתנהג ביום יום, מה הוא אוכל, מה הוא שותה, איזה סמים הוא לוקח. כל אחד רוצה להיות איגי פופ בשלב מסוים בחייו (מינוס הקטע בו אתה מוצא את עצמך באורגיה עם לו ריד ודיוויד בואי. טוב, לפחות מבחינתי).
לצדי שכב דילן והצית סיגריה, והוא היה יפה. יפה גם כשכמויות בוץ שלא תמצאו גם ברפת מקשטות את שיערו הבלונדיני. כמה מטרים מאיתנו נשכבו זוג פאנקיסטים אחד על השני וללא בושה התחילו להתגפף בצחקוקים.
"יש לך קונדום?", פצפצה הבחורה עם השיער הורוד מסטיק לכיוון החבר שלה.
"לא", הוא כחכח בגרונו, "אבל היי, יש לי חטיפה של טוויסט".
להם זה הספיק.
חשבתי איך אני יכולה לשנות את הצורה שבה אני מתנהגת כדי להיות יותר כמותם, ופחות כמוני. "כמותם". כמו אלו שלא שמים זין. לקשוחים, הכריזמטיים, שמסתכלים עליך מלמעלה גם כשהם בקרשים. הם האיגי פופים, הפיט דוהארטים, ההאנטר ס. ת'ומפסונים. דבי הארי וקייט מוס וקארן או. "להם", אבל לא לבחורות כמו הפאנקיסטית, שבחירת בני הזוג שלה גרועה מזו של פמלה אנדרסון (וקשה להתחרות בגברים שהדליפו קלטת סקס שלך, הדביקו אותך בצהבת ועשו למשך עשורים מוזיקה שנשמעת כמו להקת עורבים תוקפת לוח בית ספר). וליטפתי את השיער של דילן וחשבתי מה יהיה איתנו.
כל כך הרבה גלגולים עוד נעבור בחיים, וכל גלגול בחייו של אדם הוא משבר בזוגיות.
אוניברסיטה חדשה, עבודה חדשה, חברים חדשים, עיר חדשה, חיים חדשים, ארץ אחרת. מאיפה קיבלתי את ההחלטה המטומטמת הזאת שאני יכולה לעשות את כל זה, שכל זה לא גדול עליי מידי. לונדון? לחיות באותה עיר עם מדונה ויו גרנט וקירה נייטלי? לעשות את קניות יום שישי באוקספורד סטריט? להחליף את ניסים-סופר-סנטר בקולין מקלפין מפרסמת את 'טסקו'?
וחשבתי על דילן, מה הוא באמת מוצא בי.
ככל שמתבגרים הבטחון העצמי עולה. לא בגלל שנהפכים לטובים או חכמים יותר, אלא בגלל שהאשלייה שכולם סביבך שווים יותר מתנפצת. בגלל שאת הולכת למשרד הרישוי וביטוח לאומי והבנקאית האישית שלך ואלו שממלאים לך את הדלק וחושבת לעצמך: "נו, די. אני בטח יותר מעניינת מהם". בגלל שאת מראיינת טיפוסים עשירים, מצליחים, סמלי סקס, ובוא בעת - כל כך טיפשים שהם צריכים מי שיכוון אותם מאחור כשהם עושים רוורס להתיישב על כסא. אבל באהבה אמיתית, אהבה באמת גדולה, כולם שואלים את עצמם למה דווקא אני.
ולמה? כי אנחנו מבינים כמה בן-הזוג שלנו גדול מהחיים.
דילן קם מהדשא ומושך את החולצה שלו מטה. הוא לובש שרוול ארוך. תמיד. גם בישראל. אחר כך הוא מתלונן שבישראל חם יותר מלשבת בתוך השיער של ניסים גרמה. בכלל, הוא צוחק הרבה על ישראל והיהדות. לא מזמן דיברנו על שמשון הגיבור (אל תשאלו איך הגענו לזה, אבל כן, היו חומרים לא חוקיים מעורבים בעניין). הוא אמר "סמסם", ואני תיקנתי ואמרתי בעברית: "שמשון, אומרים שמשון".
"שמשון?!", הוא התפלץ בבהלה, "נשמע כמו שם של ראפר יפני". בהמשך, בתור לגיניקולוג (אל תשאלו איך הגענו לשם, וגם שם היו חומרים לא חוקיים מעורבים בעניין), כשהתיישבנו מול הזקן המרצין והמלומד וראינו קופסת טישיו, אמרתי לדילן: "כל רופא שיושבת לו קופסת ממחטות על השולחן הוא רופא שאתה לא רוצה ללכת אליו". חשבתי אז על כל הנשים בהריון שעוד שניה ידעו שלתינוק אין דופק. חשבתי על כל הנשים שמנסות להיכנס להריון ועוד רגע יבינו שכבר לא יצליחו, ודילן הנהן ואמר: "כן, הוא בטח חוגג עם הנייר טואלט הזה אחרי שהמטופלות יוצאות, אה".
סוטה.
רגע, זו לא הייתה הנקודה. לא. לא העניין שדילן סוטה. להפך, שאני אוהבת אותו. קבלה. כן. קבלה הייתה הנקודה שלי.
אלוהים יודע שדילן הוא לא באמת הגבר המושלם. שהגבר המושלם לא היה מותיר את הגרביים שלו בקופסת הביצים במקרר. הוא גם לא היה מבקש ממני לכסות את האוזניים כשהוא מפליץ (למרות שכבר הסברתי לו שלא הרעש הוא הבעייתי בעניין הגזים שלו). הגבר המושלם לא היה מעשן בשרשרת או משתכר בתדירות של גרוזיני בחתונה.
אבל היי, לי יש הרבה יותר בעיות.
אני נוטה למצבי רוח, בחיים לא סיימתי שום דבר שהתחלתי, אני מכריחה אותו להזמין לעצמו במסעדות צ'יפס, אוכלת אותו ואחר כך צורחת עליו כי הוא הזמין צ'יפס וביקשתי ממנו לו לשים לידי מאכלים משמינים. אני בכיינית איומה, כל היום רק מתלוננת ואיבדתי את שרשרת התלתן שהוא הביא לי, וקנה מאיזה כומר צפון אירי עם שם של חלילית צד.
ואני יודעת שעם זה נצטרך להסתדר לעד עוד פחות משבוע. ביום ראשון אני אהיה כבר על המטוס שיקח אותי ללונדון. לחיים החדשים שלי. לחיים שלי איתו. אני מסתכלת עליו תופס מונית, עומד לצד הכביש ומושיט יד כיצאנית, ויודעת שלמרות שאני אוהבת אותו בכל ליבי, עוד יהיו משברים. האוניברסיטאות החדשות, העבודות, החברים, המשפחה. הוא פרוטסטנטי, אני יהודיה. אני יודעת שבפעם הבאה שאני אמצא גרב במקרר או אריח את ההפתעה שהכין לי בחסות השעועית המבושלת אני אצרח עליו וארים את גגות הבתים בלונדון, ושהוא יעשה לי פרצופים חמוצים בפעם הבאה שאגמור לו את הצ'יפס. ואני לוקחת את כל הבעיות האלה שיש בינינו, ואת המצב הכלכלי המחורבן שנהיה בו, ואת העבודה שאני בטח אשנא ואת החיים שלא ילכו בשנים הקרובות לשום מקום ומקמטת אותם ומקווצ'צ'ת למשהו קטן קטן קטן ושמה בכיס. הכל בפרופורציות.
אני מחבקת אותו וצובטת לו את הטוסיק מאחורה.
והוא בפרופורציות הנכונות.
איגי פופ.
דילן.
ומישהו שנראה כמו הגיניקולוג שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
