הקליימקס הגדול של החיים שלי היה בישיבה על עגלת מזוודות בסטנסטד ולעיסת מסטיק מנטה. חיכיתי למזוודות שלי. חיכיתי לאנגליה. חיכיתי למשהו גדול שיקרה, אבל פרט לאשה אנגליה כבדת משקל ששירבבה את שפתיה כלטאה כועסת מול הטרמינל שלי, שום דבר פשוט לא רצה לקרות. איחרתי לדילן, אחותו ובן זוגה בשעתיים. הזעתי בתוך הבגדים שלי, השיער שלי היה נראה כמו קונפטי לריפוד סלסלות שי לראש השנה והאיפור שלי, עליו עמלתי בקפדנות של מעבדה לייצור אטום, במשך ארבע שעות, נראה היה כאילו נמרח על ידי כל התינוקות העיוורים באי הבריטי.
חשבתי על אותו הבוקר, כשיצאתי מהחדר עם גרביונים שחורים, שמלה צהובה משובצת ונעלי עקב שהיו יכולות לחורר את קרום האוזון.
"לוהטת", לחשתי למראה. לא הייתי בטוחה אם אני מנסה לשכנע אותה או אותי, אבל רציתי להאמין בזה. אחרי הכל, אני עושה פה צעד שדורש הרבה ביטחון (מעבר לארץ אחרת, לא לבישת שמלה צהובה משובצת). אבא ואמא הציצו מבעד לענני הדאודורנט שהותרתי אחרי וספרו עד 3000. פאונד. עם זה אני נוסעת לאנגליה. איתם, ועם הבטחה שבכל חודש הם מפקידים בחשבון הבנק שלי 2000 שקל, להתחלה טובה.
"איפה את מתכננת לשים את הכסף?", שאל אבא בצורה בה בלונדי שאל את טוקו במערבון "הטוב, הרע והמכוער", רק שאבא לא נראה כמו קלינט איסטווד בן 23, יותר כמו רפי הירקן אחרי שטיגנו אותו ב40 מעלות חום של תל-אביב.
"בארנק, בתיק שלי", עניתי.
"מה עם כייסים?", הוא שאל.
"שהם ישימו את ה-3000 פאונד שלהם בתיקים שלהם", עניתי, "למה?".
"לא, בהחלט לא", הוא נד בראשו לשלילה כמו הכלבים האלה על הדאשבורד, אבל אחרי תאונת דרכים עם סופת הוריקן. הוא הלך לחדר השינה וחזר עם פאוץ'. ולאלו שביניכם שלא יודעים מה זה פאוץ' - טוב מאוד, זה אומר שאתם לא חנונים כבדי משקל מעל גיל 70.
"אתה בטח צוחק עליי", אמרתי, מנסה להעביר לו את המסר שמבחינתי, לפחות, הוא בטח צוחק עליי. "פאוץ'? אני מעדיפה להיראות בציבור עם תפוח אדמה ענקי ומעונב - גברי לוי אם תרצה - ולא עם פאוץ'".
"זה בסדר", הוא ביטל אותי כלאחר יד, "אף אחד לא יראה את זה".
'אבא התיישב על הספה והרים את השמלה שלי' מעולם לא היה משפט שחשבתי שאאלץ לכתוב בכל מקום שאינו האוטוביוגרפיה של אורית פוקס, אבל כך היה. הוא חגר את הפאוץ' סביב מותניי כשמסביבי עומדים וצופים פטריק, אמא וסבתא. הרגשתי כאילו אני מחבל מתאבד, רק הרבה פחות סקסית והרבה יותר מיוזעת.
"אני בחיים לא אסלח לכם", חרקתי שיניים, "בחיים, אבל בחיים לא הייתי נבוכה כמו שאני עכשיו".
או שלא.
בשדה התעופה הפשלתי את הפאוץ' שישב מתחת לשמלה שלי, אחרי שהבנתי שהרבה פחות נורא להסתובב עם פאוץ' כרוך סביב המותניים מאשר להסתובב כמו מישהי שנראה כאילו גידול ענקי צמח לה במותן ימין. כשאני מטופפת על עקבי סטילטו, שמלה שיקית של מנגו ומספיק איפור לצבוע מחדש את הקפלה הסיסטנית, הבנתי שפאוץ' הוא כנראה לא הדבר הכי נורא שהיה יכול להיות כרוך סביבי. יד של איש מת, לדוגמה, הייתה יכולה להיות אפילו פחות אפילית. כלומר, נראה לי.
חיכיתי בתור למזוודות כששני בחורים נאים ניגשו אליי לפתע וקראו בשמחה: "פרנצ'סקה!".
הסתובבתי בהפתעה. הם בחנו לרגע את הפאוץ' על מותניי ואז חזרו להביט בפניי: "פרנצ'סקה, כן?".
"תלוי מי שואל".
"רועי, ועידן. אנחנו חברים של דול פייס. היא אמרה לנו שתהיי על הטיסה שלנו". אולי. אבל היא לא אמרה לכם שאני מסתובבת עם פאוץ' של בנק הפועלים כמו פועל רומני באטליז של בני הדייג, רציתי לענות.
"כן", הנהנתי בראשי, "כן".
הם נעצו בי עיניים תוהות.
"לא", נדתי בראשי לפתע, "לא. פשוט לפני 20 דקות אמרתי למשפחה שלי שזה הרגע הכי מביך בחיים שלי, וטעיתי. זה הרגע הכי מביך בחיים שלי".
הם בחנו שוב את המותניים שלי, את הפאוץ' הכרוך סביב השמלה הצהובה והמשובצת.
"את מקשה עם עצמך", אמר עידן, "השמלה מעאפנה, אבל את צריכה לראות עם מה הן מסתובבות בקריות".
חסל סדר פאוץ'
רק שכשעליתי למטוס זה עבר. המחשבות על הפאוץ' ועל אמא הבוכה ועל סבתא ההיסטרית ועל הניסיונות של פטריק לחלוב אותי לקנות לו עוד תיק מקמדן, עוד בלייזר מנוטינג היל. לא פחדתי. אופוריה מתגברת על כל יכולת של פחד. הפחד המשתק, הבנתי בדיעבד, יגיע רק שבוע אחר כך. באוויר של אנגליה היה משהו אחר. כשיצאתי משדה התעופה, לא הרגשתי שאני בישראל, אבל גם לא ביעד הבא של החופשה שלי. האוויר היה מתוק ולח וחם, בדיוק כמו בישראל. דילן ושייניד לבשו שרוולים קצרים. חבורה של נערים בתיקים ענקיים הסתודדו וניסו לעשן סיגריות באופן מוקצן שיקנה להם פאסון, בדיוק כמו בישראל. לא התאכזבתי, אבל זה היה שונה ממה שתיארתי. כל אירוע שתשחזרי בראשך יותר ממיליון פעמים לנצח יראה בסופו של דבר שונה מכל מה שדמיינת. ואנגליה הייתה רגילה. וגם דילן. השיער שלו היה קצר יותר, פחות פרוע ומבולגן כמו שאני בדרך כלל אוהבת. הוא היה נראה רזה יותר, לבן יותר. כשהוא חיבק אותי יכולתי להרגיש כל עצם בגופו חודרת לשלי. העיניים שלו היו אדומות.
"בכית?", שאלתי בדרך לחניון, כשהצתנו סיגריות. הוא נד בראשו.
"טוב לי שאת פה".
שבוע אחר כך וסדקים בשלמות של החלום שלי כבר מתחילים להיראות. את השבוע ביליתי בלחלק קורות חיים לכל חברת מדיה לונדונית שאני מכירה, וגם כאלו שלא. הפאסון שהזעתי לשדר בישראל נעלם. צריך פה משהו שונה. יותר אוורירי, פחות מתאמץ. יותר מחוייך, פחות מעושן. הם לא אוהבים פה אנשים קולים. הם אוהבים לאכול פטל מקופסאות שימורים ולשתות תה חלש עם חלב ולדבר על מזג האוויר. הם לא מעשנים בפאבים. הם מתעלמים לחלוטין מהתיירים.
לדירה אנחנו נכנסים רק ב-16, ובינתיים אני יושבת בבית משפחת מק'דילן בסיינט אולבנס שליד לונדון. טירה בת ארבע קומות שהייתה פעם בית משוגעים ונבנתה מחדש בשביל אמו של דילן. יש כאן בריכה ו-6 חדרי שירותים וריהוט ויקטוריאני בדיוק כמו שאני אוהבת, אבל עדיין הייתי מעדיפה לוותר על כל זה בשביל כוך שיהיה רק שלנו. מרת מק'דילן מכריחה אותנו להסתובב בבית לבושים בבגדים מחוייטים - גם בסופי השבוע. ואני, הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזרת הביתה מהעבודה או מלילה בחוץ הוא להיכנס לפיג'מה ורודה וענקית ולזלול בלי לעשות חשבון. פה, אני מתיישבת זקוף, בלי מרפקים על השולחן, לשלוש ארוחות מלאות. השכמה יש ב-7:30 בבוקר, ואם נלך לישון אחרי 24:00 נגרור אחרינו ביום למחרת מבטים שהיו מקפיאים גם את יונית לוי. והאמת היא שמרת מק'דילן נחמדה, היא פשוט אירופאית מידי בשבילי. בשביל החיים.
על לעשן בבית או בחצר בכלל אין מה לדבר. אני מוצאת את עצמי מסתובבת רוב היום ברחוב, מעשנת סיגריות ושותה מיץ אוכמניות מבקבוקי פלסטיק ומנסה להבין מה אני רוצה לעשות הלאה. מה אני יכולה לעשות הלאה.
כלום לא מתחבר, אבל זאת רק ההתחלה.
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
