נורא רציתי להקשיב להצעתה של דולפייס וללכת לארוחת ראש השנה של היהודים בקיימברידג', אבל הייתי עסוקה בדיוק בלנסות למסמר לעצמי את הושט למשאית משא. כלומר, מה? אמרתי מה? בטח שרציתי לחגוג את ראש השנה. כמובן שלא העדפתי את הערב השקט, נטול הדרמות וכפתורי הג'ינס המתעופפים כשאני מנסה לנקות שאריות בייקון מהשיניים עם דונאטס בציפוי שוקולד מול הופעות סטנד אפ טלוויזיוניות. הרי התגעגעתי לתחושת החג. לריח האקונומיקה שעולה מכל פתח דירה ברחוב שלי. לצעקות ה"רוני, לך בבקשה לקצב מתוקי"/"עוד מעט מאמי"/"אבל מתוקי, אני מכינה עכשיו את האורז והסלטים, אתה לא חושב שיש לי מספיק מטלות?"/"אבל מאמי, אני כרגע ניקיתי את כל הגינה"/"אני מתחילה להבין למה אחותי אמרה לי לא להתחתן איתך"/"מה היא מבינה? התפלצת נראית כמו כדור פורח מלופף בווילון ונציאני. אין פלא שהיא עדיין רווקה"/"לך תזדיין"/"אם רק הייתה לי פרטנרית אטרקטיבית, כפרה", וכיוצא בזה. ויותר מכל - התגעגעתי לארוחה המשפחתית שלי. לאחיות לבית דודה בל שמסתודדות אחת עם השנייה כתאומות מכפר שמריהו ומבקרות את כל מה שנמצא ברדיוס של 600 קילומטר מהן, כולל מנורת הלילה בחדר של הקטנצ'יק. לדודה סופרת שבערך 20 דקות לתוך תחילת הארוחה כבר מתחילה להבין לאן הכל הולך ומתחמקת למרפסת עם ג'ויינט וכוס יין ביד, תוך שהיא מקללת את שושלת המשפחה עד שהיא מגיעה לסב סבי משה רבנו. משני הצדדים.
טוב, בואו נודה בזה - ראש השנה הוא לא משהו שהתגעגעתי אליו.
נשים שלא מתלבשות כמו מכשפות מהמאה ה-17, גברים שיותר שעירים ממני ומנות מסעדות שלא גדולות יותר מארון ממוצע של איקאה - אלו דברים שאני מתגעגעת אליהם. אבל אווירת החג היא לא אחת מהן. יש משהו מנחם מאוד באורח החיים האנגלי. בעבודה מ-9 עד 5 וחצי. בחליפות בלייזר וריח אפטר-שייב ברוט בניחוח טיל לאו תעשייתי. זה מנחם כי ברגע שמגיע סוף השבוע, המטלות מסתיימות ואת אדם חופשי ליומיים שלמים. יומיים של רביצה על השטיח מול הטלוויזיה. של צריכת אלכוהול במינונים שיכולים לשתק אלכוהוליסט אירי. של מועדונים טרנדיים בסוהו.
בישראל, קשה להיות וורקוהוליק. הניו יורקרים המכורים לעבודה שאנחנו רואים בקומדיות הרומנטיות של הוליווד, שניה לפני שהם מוצאים את האדם שישנה לעד את חייהם, הם מיתוס. אנשים שלא באמת קיימים. שהומצאו בשביל שלג'ניפר לופז יהיה תפקיד, ואולי גם תירוץ למה הישבן שלה הוא בגודל וצורה של כסא מנהלים. אין לנו באמת קוד אתי ומקצועי לאיך צריך להתלבש, שעה מסוימת בה אפשר ללכת לארוחת צהריים או מטלות שלטעמנו ישנו את פני העולם. באנגליה, אין דבר כזה "לקפוץ שניה מהמשרד לקנות קפה". יש לך שעת צהריים, ואותה אתה צריך לנצל לאכילה, קניית שתייה, אסיפת הכביסה מהניקוי היבש וניקוי יסודי של הבית והמכונית תוך שאתה פותר סודוקו ביד השניה. בישראל, רוב האנשים מגיעים לעבודה כשהם לבושים בגופייה הראשונה שהם הוציאו מהארון והטריינינג עשוי כדורי שיער של החתול של השכן. באנגליה, לעבודה מגיעים מעונבים ומצוחצחים יותר מילד בר מצווה נתנייתי.
ובעיקר, יש משהו הרבה פחות מדכא. כי האוויר צלול יותר. כי בשעה 20:00 אין מהדורת חדשות מורחבת, אלא שידור חוזר של "הירוס". כי האורות הצהבהבים נדלקים מבעד לחלונות הענק והווילונות של כולם מוגפים כאומרים: "זה הזמן הפרטי שלנו. נא לא ליצור קשר".
ביום שני אלך לראיון העבודה הראשון שלי. אני מאוד רוצה את התפקיד. לא רק שהוא מאתגר (אבל כל דבר, כולל פקידת קבלה במקדונלדס, הופך למאתגר כשאת עובדת עם אנשים עם מבטא ג'ורדי), אלא שהוא גם מאוד מכניס. מכניס, ולא באופן האסוציאטיבי בו מכניסים בוסים כמשה קצב למזכירות שלהן.
תחזיקו לי אצבעות.
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
