אחרי שסיימנו לפרוק את כל הבגדים, להעלות את הספה האפורה והמרופטת שעליה ישנה החתולה של דילן את שתי הקומות במסדרון הצר שלנו והזזנו את כל הרהיטים בבית, מרת מקדילן נסעה חזרה לסיינט אולבנס. דילן פתח פחית קולה במטבח ואני עקבתי אחריה דרך החלון. היא נכנסה לתוך מכונית הסאב הקטנה והיוקרתית שלה וסידרה את קווצות השיער הבלונדיניות שעוברות טיפול דו-שבועי אצל טוני וגיא*. דמיינתי אותה חוזרת דרך השדות הרכים והירוקים שמובילים לסיינט אולבנס. חזרה לאוויר הצח. לרעננה של אנגליה. מטופחת. מלאת כיכרות. מקליקה על השלט האוטומטי מתוך המכונית וצופה בשער הגדול והקודר שיוביל אותה לחנייה הפרטית שלה. נכנסת לבית בצבעים של קרם וחום. של מנורות דולקות ותמונות. נכנסת לבית, ליתר דיוק.
"אני רוצה חזרה לסיינט אולבנס", לחשתי. אלוהים יודע למי. דילן עמד מאחוריי.
"מה?", הוא שאל.
"אני רוצה לסיינט אולבנס", הסתובבתי אליו. והתחלתי לבכות. לא דמעות של עצב, אלא של פאניקה.
"למה?".
לקחתי נשימה עמוקה.
"למה? כי על כל 5 שחורים פה יש אולי בן-אדם אחד לבן. תראה, אני לא גזענית. אני מאמינה בקוסמופוליטיות, אבל המקום הזה נראה כמו החלק הרע של ברוקלין".
"את מתכוונת הארלם. בברוקלין יש שחורים, אבל מהסוג שלך, לא שלהם".
"שיהיה", נפנפתי בידיי בהיסטריה, עדיין בפאניקה, "תסתכל עליהם!", הסטתי בבת אחת את הוילון הדקיק שלנו והצבעתי על אף אחד מיוחד. סתם על המדרכה של הרחוב שלנו. הוא הציץ דרך החלון. למטה ישבו שתי ילדות שחורות לבושות במדי בית ספר מגוהצים ושתי קוקיות. הן שתו ד"ר פפר וחיכו בסבלנות לאמהות שלהן, שהגיעו מן הצד השני. מחייכות.
"כן", הוא שפשף את עיניו ופיהק, "אני אלך להביא את תרסיס הספריי שלי, ואת בינתיים תנעלי את כל הדלתות בבית רק לכל מקרה. את חושבת שכבר מישהו התקשר למשטרה להודיע להם?".
גלגלתי את עיניי.
"כל מה שאני אומרת זה שאנחנו גרים בשכונה שבה האנשים הלבנים הם אלו שהיו קוטפים כותנה אם היינו במאה הקודמת באמריקה".
"נכון, אבל אנחנו במאה הנוכחית, בלונדון של בריטניה. מקום שמבין שהבסיס לכלכלה משגשגת והשורש לכוח עבודה יעיל הם לא אחרים מהמגרים. הפולנים, הפורטוגזים, מהקאריביים, לא משנה איך תקראי לזה", הוא הסביר לי באינטליגנטיות ותקע גרעפס. "תעשיית המהגרים", הוא פרש את שתי ידיו. חשבתי איך תעשיית המהגרים הייתה אמורה להיראות, אם הייתה אחת כזאת. מפעל שמייצר פועלים לבנים ומקועקעים שמדברים רומנית שוטפת ושותים בירה עם שמות כמו "בלה היסטריה". הרעיון נפל כשהבנתי שללא מהגרים, לא היה אף אחד שיעבוד במפעל הזה.
זה היה אתמול. היום דברים נכנסו לפרופורציה. הדירה שלי יפה. היא אומנם לא בצפון לונדון, אלא בדרום לונדון, אבל זה אומר שהיא גדולה יותר. מרווחת. מטבח חדש, אריחים שמריחים מצבע טרי. יש לנו קולט אדים משוכלל במטבח וונטה בשירותים. מיטה קינג סייז שהוצאנו מהניילון ושתי מרפסות ענקיות שמביטות על הרחוב הסואן בו אנו גרים. אתמול בלילה, כשנרגעו העניינים, התיישבתי במרפסת והצתתי סיגריה. העברתי אותה עם פחית גינס קרה שהכנסתי למקרר לפני שפרקנו את הבגדים. למרות שאני גרה בבניין יפה שפונה לשקיעה צהבהבה וכתומה ולאוטובוסים אדומים, הוא גם פונה לבלוק בנייני שיכונים שהיו גורמים לויקי קנפו לחשוב שזאת ערימת קופסאות נעליים. מאחת המרפסות של בניין השיכונים יצאה אישה באמצע גיל הארבעים. היא לבשה חלוק ורוד זוהר, שיערה לופף מגבת צהובה ופניה היו מרוחות במשהו ירוק.
"אלוהים אדירים", מלמלתי ונפלתי מכסא העץ במרפסת. היא נראתה כמו הכלאה בין קרואלה דה-וויל ופאריס הילטון, רק הרבה פחות סקסית.
האישה הסתכלה עליי והציתה סיגריה. הרפסת שלה היא היחידה עם עציצים ועדניות. משהו שיכסה את הכיעור האפרפר לו מעיזים הדיירים לקרוא בית. סיימתי את הסיגריה שלי מהר ונכנסתי לתוך חדר השינה. נועלת את דלת הזכוכית פעמיים.
אחרי חמש דקות יצאתי למרפסת שוב. היה בזה משהו מקסים.
הסתכלתי על כל האנשים האלה ברחוב, שהפחידו אותי. כל האנשים האלה שרציתי להחליף בזן הלבן, הבריטי, המשעמם. זוג בחורות ערביות, רעולות פנים בשמלות שחורות גדולות שגרמו להן להיראות כמו תיבות דואר, ישבנו בתחנת האוטובוס וחיכו לקו הישיר לווטרלו. הן דיברו בקול רם בערבית ואחת מהן איימה להתקשר בפלאפון למישהו, כאשר השנייה עוצרת אותה. אם אלו היו סתם שתי בנות רגילות הייתי חושבת שמדובר בבחור, אבל בגלל שהן ערביות חשבתי רק שאני מקווה שאין להם שם אף כפתור אדום.
סתם צוחקת. אתם יודעים. אין לי שום דבר נגד...נו...כפתורים אדומים.
שלושה גברים גבוהים ושחורים בחליפות עישנו סיגריות מגולגלות מחוץ לקזינו מול הדירה שלי. מתחתיי יש מסעדת טייק-אוואי סינית שפתוחה כל הלילה. חבורת תיירות יפניות צחקקה שם בלי הרף ואכלה נודלס מקופסאות פלסטיק אדומות.
נזכרתי במה שאמרתי לדילן כשרק נכנסנו לדירה.
"זאת לא לונדון", אמרתי לו. "הבטחת לי רוק סטארים אנגלים. הבטחת לי את איימי ווינהאוס כשכנה. מה קרה לסיפורים על בירות בקמדן עם קייט מוס? מה קרה לחבורת החברים הלבנים והבלונדיניים שלך שפגשנו בסיינט אולבנס?".
הצצתי שוב דרך הוילון. האישה עם החלוק יצאה שוב לסיגריה. הפעם היא חייכה אליי וכבר לא חבשה את המגבת על ראשה, אלא חשפה שיער שחור ושרוף עם פסים צהובים שמרוחים כמיונז על כביש מהיר. זאת הייתה הפעם השלישית שהיא עוקבת אחריי למרפסת ומעשנת סיגריה בדיוק בשעה שאני עושה הזאת.
הסתכלתי על הרחוב שלי והבנתי שזאת לונדון.
היא לא הכי יפה בעולם וגם הבושם שלה הוא מי יודע מה – אבל היא הבחורה שלי, ואני יודעת זאת.
*שם של רשת מספרות יוקרתית ומשגשגת באנגליה, אבל גם של חברת אינסטלטורים אי שם בברייטון, אני בטוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
