"אז מה שאנחנו רוצים שתעשי עכשיו", אמרה קייט המפיקה, שלבשה חליפת מעצבים ומשקפי ראייה עם מסגרת מרובעת אדומה עם לבבות, כך שהיא בהחלט נראתה כמו אדם שיודע על מה הוא מדבר, "הוא שתחשבי".
הנהנתי. לרגע לא לקחתי בחשבון את האופציה שאאלץ לעשות זאת בעבודה הבאה שלי.
"את יכולה להיות יותר ספציפית?", שאלתי, והיא צחקה, ואני פתאום הבנתי שהיא בלתה את 30 השניות האחרונות מושיטה לי בלוק ניירת - ככל הנראה לא כי מדובר במנהג ביכורים בריטי אלא כי באותם הדפים יהיו הדברים עליהם אצטרך לחשוב. הנהנתי ולקחתי את הניירות.
"אני לא אשקר לך", היא הרימה אצבע. תשקרי לי. בבקשה תשקרי לי, אם זה אומר שאני הולכת לקבל את העבודה. אבל קייט, אישה יהודייה בסוף שנות הארבעים עם שיער אדמוני מהודק בכמות מגוחכת של סיכות ומספיק מוס לסדר קינוח לחבר'ה ב"לרדת בגדול", נראתה לי אישה מאוד סטרייט-פורוורד. כזאת שיודעת על מה היא מדברת. "אנחנו מחבבים אותך".
הסמקתי. באמת?
"באמת?", שאלתי, למקרה שלא הבנתם.
"באמת", היא ענתה, והנהנה שנית. "אנחנו רוצים אותך בחברה שלנו", אמרה. "כי את מסוג האנשים שיכולים לקחת רעיון ולרוץ איתו. כלומר, בסדר, את רצה בכיוון די מוזר, עם ידיים מנופנפות באוויר וככל הנראה תוך כדי צרחות גזעניות, אבל...".
"היי", הרמתי את ראשי, "לא אמרת לי פעם שאין דבר כזה רעיון לא טוב?".
"כן", מלמלה קייט, "אבל זה היה לפני הקופי טסט שנתת לנו. אני לא חושבת ש"כי את לא רוצה סימני מתיחה" יהיה סלוגן טוב לפרסומת על גלולת היום של אחרי".
משכתי בכתפיי, מה היא מבינה.
ואם אתם עדיין לא הבנתם, יש לי עבודה. לא סתם עבודה, אני מפיקה זוטרה בחברת הפקות שעושה פרסומות. ולא סתם פרסומות, אלא כאלו לגלולות היום שאחרי. ברור, הייתי בעוד ראיונות עבודה. לדוגמה - כקופי רייטרית ב"מרק'ס אנד ספנסר". היי, אפילו עברתי את הקופי טסט. הבעיה התחילה בראיון עבודה עצמו, כשישבתי עם שתי מראיינות קצת יותר מבוגרות ממני, שתיהן מצוידות בפנים המרמזות שהסיכויים שיהיו הכי נאות בחדר נופלים דראסטית ברגע שעיוור עם כלב נחייה נכנס - ולא בגלל שהעיוור הוא בראד פיט. שתיהן היו לבושות בחליפות שמתאימות פחות לבחורות בגיל עשרים פלוס ויותר לנשים שקוברות כרגע את בעלן, ז"ל, ושם בערך ידעתי שאני לא הולכת לקבל את העבודה.
כלומר, כמובן - גם אני הצטיידתי בחליפה. רק שאני הפכתי את העניין האפור והמשעמם למיש-מש מטורף של מקטורן אדום לוהט, חצאית שחורה, חולצה לבנה וגרביון רשת שנראה כמו משהו שהטבח בפיצה האט חובש על הראש לפני שהוא מתחיל להכין את הפסטה.
"והאמת היא שאני לא באמת מפיקה", ינקתי מהסיגריה שלי וסיימתי את הרום שטיאגו, ידידי החדש והברזילאי, מזג לי בפעם החמישית. "אני הולכת לעבור קודם הכשרה של שלושה חודשים. כמובן, הם ישלמו לי על ההכשרה הזאת, אבל עדיין".
"עדיין קשה לי להאמין שאת מפיקה", נד טיאגו בראשו, הוא עצמו שף במסעדה הודית. וכן, הוא הכריח אותי להשתמש במילה "שף".
"כי אני כל כך צעירה וחדשה בעיר?", חייכתי והעברתי אצבע על קצות הכוס שלי בצחקוקים מבוישים.
"לא, כי את אחת הבחורות הכי לא אחראיות שאי פעם פגשתי. כלומר, את ממש ממש לא אחראית. אני אסמוך על בקבוק הרום, כאן, לפני שאני אסמוך עליך".
צחקתי. הברזילאים האלה והחוש הומור שלהם.
חזרתי הביתה במצב רוח מרומם. הנה אני, בחליפה מגוחכת, שתויה כלות ומתקדמת מביתו של טיאגו - 4 בניינים מאיתנו - לדירה שלי. הדירה שלי. בלונדון. אני לא חושבת שזה הופך לטוב יותר מזה, אלא אם מוסיפים את בראד פיט לעניין. ובאמת, מה אני ודילן נעשה עם בראד פיט לעזאזל? קנינו כדים נפלאים שיאבזרו לנו את הבית.
ומה עם דילן באמת? טוב, תודה. עמוק בתוך התואר השני שלו, דילן רואה בעיקר ספריות ציבוריות ואת המטבח שלנו, בו הוא מכין לי דגי סלמון וסלטים בעוד אני צורחת על האנשים מהאינטרנט שיסדרו לי את הקו, כי עברו כבר שבועיים והם עדיין לא הגיעו.
ומה עם האינטרנט באמת? רע, תודה. את ימי אני מבלה בלנסות לתקשר עם מהגר הודי שלא מבין מילה באנגלית שישלח את המהנדס לתקן לנו את החוטים, ובלילות אני כותבת מכתבי תלונה בהם אני מבטיחה שאתבע את חברת BT, מכתבים שאני באמת שולחת לחברה ונלקחים לתשומת ליבם של, אני בטוחה, עשרות הודים שלא מבינים אנגלית.
ומה איתכם באמת? טוב, זאת השורה שלכם. שבוע טוב.
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
