קראתי פעם שפאף דדי מבקש מהמנג'ר שלו לפני צילומים שכל אנשי הסט לעולם לא יצרו איתו קשר עין. מצד שני, גם קראתי פעם שהראל סקעת סטרייט, אז יש לי סיבות טובות מאוד לא להאמין לכל מה שאני קוראת. אבל תמיד חשבתי שכוכבים, לא משנה באיזה מעמד - ובמיוחד לא כאלו ששמים משקפי שמש באמצע הלילה ושרים את שירי הנושא של סרטים כמו "גודזילה" - צריכים לעשות ביג דיל מהעובדה שהם חיים על הפלנטה הזאת.
ההקדמה הזאת מגיעה כדי לבשר לכם שלמרות שאת רוב חיי אני מבלה בלתייק ולהתקשר לאנשים, הפקת פרסומות היא לא רק לשבת מאחורי שולחן ולהציק לאנשים. לא. זה גם לצאת לשטח ולהציק לאנשים. שלשום זה היה על בניין זכוכית בן 18 קומות בפדינגטון. היינו צריכים לצלם פרסומת למיץ תפוזים סחוט, ולשם כך נעזרנו בכישוריה הרבים של אחת מפליטות Big Brother.
"את יודעת על זה משהו?", שאל אותי ווסלי בעוד הוא דוהר מחוץ לבניין המשרדים בו שוכנת החברה בה אני עובדת. הוא היה הטרמפ שלי לפדינגטון. השעה הייתה23:00 בלילה, ויום העבודה שלי רק התחיל. למה? - כי למרות שמיץ תפוזים הוא משהו שמזוהה עם בוקר, בריאות ו...ובכן...שפיות, מיץ התפוזים הזה הולך להתפרסם על רקע של לילה, על ידי אנורקסית עם חיבה לקוקאין ו...טוב...ב-23:00 בלילה.
"אני יודעת משהו על מה?", סחבתי 14 עותקים של תסריט הפרסומת, זכויות יוצרים שכל אנשי ההפקה צריכים לחתום עליהם ומספר לא מבוטל של סיכות ביטחון - ללא כל סיבה נראית לעין.
"על ביג בראדר", הוא ענה.
"זאת סדרת ריאליטי שבה סוגרים כמות קטנה של אנשים לשטח אחד וגורמים להם לריב, להזדיין ולרכל אחד על השני. קצת כמו תל-אביב, רק שבביג בראדר לפעמים יש קטעים מעניינים".
"כן", ענה ווסלי, "הבחורה שהולכת לפרסם את מיץ התפוזים הזה היא קוקו, והיא אחת מפליטות ביג בראדר".
"נשמע אלגנטי".
"זה לא באמת", הוא הצית סיגריה והראה לי את צדדיותו המפוארת בכוונה, כי ווסלי הוא לא רק מפיק חשוב אלא גם גבר שגורם לג'ורג' קלוני להיראות כמו תפוח אדמה עם פאה של ספי ריבלין.
"אני יודעת", עניתי.
עצרנו מול מכונית ב.מ.וו שחורה והוא הקליק על השלט האוטומטי. השתחלתי לתוך המכונית בעלת שתי הכסאות והתיישבתי בצפיפות, קורסת תחת כל הדברים שהחזקתי. שלפתי את הראי האישי שיש מעל כל כסא מכונית ובדקתי שהאיפור ושמלת התחרה הצהובה שקניתי מ"ניו לוק" יושבים עליי טוב.
"רציתי להגיד לך, הראי הזה שבור, אז אל תשתמשי בו".
"אה...".
"את גם יושבת לי על רישיון הנהיגה", הוא חרחר בבוז, והתניע.
לונדון של שעה 23:00 הייתה מלאה בתיירים ואורות. בניינים אריסטוקרטים, יפנים חייכנים, מוכרי פיצוציות הודים ומאבטחים שחורים בגודל של גורדי שחקים עומדים בכניסה לכל מועדון. פתחתי את החלון והרחתי את האוויר הקר, הנקי והגשום.
"אני מצונן", העיר ווסלי, וזרק גם את החלק הרומנטי הזה בעבודה שלי לאשפה.
עצרנו מול גורד השחקים בו היינו אמורים לצלם, ויצאנו מהאוטו.
זאת הייתה טעות.
האישה שלא הייתה שם
עמדתי על גג של גורד שחקים עם צוות צילום, סטייליסט הומו-צרפתי בשם ג'רארד שלבש חולצה קצרה ושרוואל ובמאי יפני שהתעקש שנקרא לו "מיסטר אוג'ימה" ונקוד קידה בכל פעם שאנחנו פוגשים ראנדומלית מישהו אחר, גם עם זה בלוק ברד שמתנגש לנו בפנים. שלושה אסיסטנטים שהיו שם (באנגליה קוראים להם Runners, כי הם רצים ממקום למקום, מה שקצת מאבד מהאפיל שלו כשזה לא על סט טלוויזיה ועל גג רטוב של בניין), ונתנו לכולנו לשתות ממיץ התפוזים המפורסם - שתנו לי להבטיח לכם - טעמו כניסוי כימי. אני עמדתי בצד וצפיתי על המתרחש. שמלת התחרה הקטנה והסוודר הזעיר שקניתי בחנות יד שנייה בקנטיש טאון לא הוכיחו את עצמם כפרטי לבוש מחממים במיוחד, אבל מצד שני, היה חמים יותר מאישיות של אנגלי ממוצע.
רק אדם אחד נעדר מהסט - גברת קוקו.
"איפה קוקו?", שאלתי אחרי 45 דקות את ווסלי.
"היא בדיוק הגיעה", ענה, "ג'רארד מורח עליה כרגע ביצים".
או.קיי, הנה תשובה שבהחלט לא חשבתי שאשמע. מצד שני, יכול להיות שזה סתם כי אני מהגרת ו"ביצים" זה שם קוד למשהו אחר, כמו...מה בדיוק?
"מה?".
ווסלי הצביע כלאחר יד על ג'רארד ובלונדינית זעירה וכתומה עם המון ליפסטיק, חלוק גדול ורגליים חשופות. וג'רארד אכן מרח עליה...חלבוני ביצים. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, כמו לברר מה בדיוק עובר על השניים. ניגשתי אליהם.
"ג'רארד", פניתי בזהירות, "מה אתה עושה בדיוק?".
"מורח על קוקו ביצים", הוא ענה, ואני חשבתי שאת השלב הזה כבר עברנו, "זה יהפוך את העור שלה למאוד זוהר. הרבה סטייליסטים משתמשים בתכשיר הזה", הוא הוציא מתיקו מייק-אפ זהוב לגוף של לוריאל, "אבל מביני עניין יודעים שאין דבר שהופך את העור לזוהר יותר מביצים. ביצים הן בעצם אחד הדברים הכי סקסים עליי אדמות", הסביר, ואני הנחתי שהוא חושב ככה כי הוא הומו.
"אבל אני לא יכולה שלא לדמיין אותה מתגלגלת בפירורי לחם ונכנסת לטיגון עמוק אחר כך", התבדחתי, וקוקו החזירה לי במבט רושף עצבים. ג'רארד חייך בנחת.
"סלבדור דאלי היה מפתה נשים בכך שהיה מפשיט אותן ושם להן ביצים על הכתפיים, ושולח אותן לדרכן. כך הוא היה מחזר אחריהן", אמר ברומנטיות.
"טוב, בתקופה של סלבדור דאלי כנראה לא המציאו את הפרחים".
קוקו התעצבנה.
"תגידי", התעניינה, "אין לך איזה פלורנסט להדליק? את לא רואה שאנחנו עסוקים פה?".
"אני אחת המפיקות פה", הודעתי, בנימה המרמזת שאני יכולה לפטר אותה, על אף העובדה שאני מניחה שהמקרה ההפוך הוא הנכון.
"מפיקה?", היא חזרה על דבריי.
"כן", עניתי, "זה קצת מתחת לתואר הבמאי, אבל גם קצת מעל ערימת השיזוף המלאכותי עם התוספות הבלונדיניות שמפרסמת את מיץ התפוזים הזה".
קוקו התעצבנה, ואני יכולתי לנחש זאת בקלות, כי היא שלפה את ציפורניה המלאכותיות והצביעה עליי, "Fuck off, you fucking arse hole", ירקה במבטא קוקני.
"אין בעיה", הרמתי ידיי בכניעה וחיוך מרוצה, "נתראה על הסט".
חברים עם הטבות
ב-24:40 התחלנו לצלם את הפרסומת. קוקו הייתה צריכה לעמוד על הגג בעקבים ושמלה צהובה, להחזיק את מיץ התפוזים ולרקוד יחד עם עוד כמה ניצבים שהגיעו הנה, גם הם קופאים מקור ומצטערים על הרגע שאמרו להוריהם: "אל תדאגו, אמא, אבא. לא הייתי צריך את המלגה הזאת למשפטים, אתם תראו, אני אהיה שחקן!". אחרי שהיא רוקדת ונהנית, קוקו הייתה צריכה לשבת על ספסל, לפתוח את מיץ התפוזים, ללגום ממנו, להביט עליו בהערצה ולהגיד: "הבחירה המרעננת שלי לכל רגע ביום!".
עד כאן - נשמע פשוט, אבל נסו להבין שאנחנו בכל זאת מדברים על בחורה שהסיבה היחידה שהיא מפורסמת קשורה בסקס מתחת לשולחן מטבח, כאשר 4 סועדים בחדר רבים בלהט על מי גנב את אבקת מרק הכרישה.
קוקו התבררה ככלבתא לא קטנה. ראשית, תמיד היה לה נורא קר:
"אני רוצה הפסקה"/"אני רוצה את החלוק שלי בחזרה"/"אנשים מזיעים נוגעים בי ואני נרטבת" היו רק כמה מהטענות של הבחורה שמקבלת 40 אלף פאונד לפרסומת, בזמן שאני עומדת שם על 11 פאונד לשעה בבגדים לא פחות מינימלים, ובלי 14 איש שישאלו אותי אם אני בסדר או לא. שנית, קוקו פספסה את העובדה שהפרסומת מדברת על מיץ תפוזים ולא על פרחות שגורמות לאורית פוקס להיראות כמו ראומה וייצמן - כי רוב הטייקים (והיו 38 מהם), היא פשוט התעסקה בלשרבב שפתיים ולהיראות טוב, ופחות בלפרסם את המוצר. שלישית, בשלב מסויים היא הפכה מדוגמנית זוהרת לכתם מייק אפ רטוב שנראה כאילו נמרח על צווארון של סבל מלוכלך, והיא הייתה צריכה לחזור לג'רארד והמאפרת הצמודה שלה. תחילה היא לא רצתה לעשות זאת, אבל אני כבר הכרתי את הסטייליסט העיקש וידעתי שאין לה סיכוי מול ג'רארד והביצים שלו* (*משפט שמעולם לא חשבתי שאגיד).
אה, ורביעית - בערך 30 דקות אחרי שהתחלנו לצלם, קוקו פרצה בבכי, הצביעה עליי וצווחה: "היא אמרה שאני נראית כמו תוספות כתומות וגוש בלונד מהלך".
כן. אפילו את זה היא לא הצליחה לומר כמו שצריך.
ואני? אני ישבתי שם כל אותו הזמן ועישנתי סיגריה עם אחת הניצבות, הילרי, בחורה עם פירסינג באף והרבה שחור בעיניים שהגיעה לצילומים כדי להרוויח קצת כסף כדי לפתוח סטודיו למשחק אקספירמנטלי.
"...הוא אמר שיש לו צרכים, ואני אמרתי - יופי, יש לך גם ידיים", היא סיפרה לי כשישבנו מזרחית על המדרגות שמובילות אל גג הבניין.
"ובצדק", עניתי. לא ממש הקשבתי על מי הילרי דיברה, אבל ידעתי שהיא אשת שיחה יותר טובה מכל אחד אחר על הסט.
"בסוף נכנסתי איתו לשירותים ועשינו את זה".
הנהנתי.
"על מי אנחנו מדברות?", בדקתי.
הבן של בן-זוג שלי, ברט", ענתה.
"אה. טוב, לפחות הוא לא מרח עלייך ביצים".
"לא", היא נדה בראשה לשלילה, "אבל פעם הוא נתן לי ביצה במתנה. הוא אפילו קילף אותה בשבילי".
צחקקתי. היא הייתה רצינית. הפסקתי.
"ביצה היא דבר מאוד סקסי", אמרה.
אין כמו הבית
ב-7:30 בבוקר זחלתי מהמונית חזרה הביתה, הדלקתי חימום, פשטתי את הבגדים ונכנסתי למיטה. דילן עדיין ישן, ובגלל שיש לו תנוחות של דוב גריזלי בוגר, חימם כל חלק במיטה בשבילי. עצמתי עיניים והוא שם את ידיו החמות על הכתפיים שלי, והכל הרגיש מאוד בסדר.
"היה כיף?", הוא מלמל, ופיו הריח כמו הבפנוכו של הנעליים אחרי ג'וגינג עם גרביים שלבשת שבוע.
"כיף גדול", חרחרתי לתוך הכריות שלי.
וב-17:00, כשהתעוררתי, חיכתה לי במטבח ארוחה של שתי ביצים מקוקשות על טוסט ומיץ תפוזים, פלוס דילן מחייך. נישקתי אותו על המצח, גירדתי את הביצים מהטוסט ואת מיץ התפוזים שפכתי לכיור.
"רק לא זה", מלמלתי, "רק לא זה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
