"זוג כרטיסים", נפנף דילן במה שכבר יכולתם לנחש בעצמכם, קוראיי המבריקים, היו שני כרטיסים.
"יפה", עניתי, סחוטה מעייפות, רגליים על שולחן הקפה בחליפת משרדים עם כפתורי הבלייזר שלי פתוחים, "ועל הספה יש שלוש כריות. תחזור אחריי: שלוש כריות".
"לא", הוא נד בראשו. הוא נראה נלהב מאוד, אז תיארתי לעצמי שמשהו כאן מתחבר לאלכוהול, "שני כרטיסים ל-Avenue Q".
הרמתי את ראשי. "אבניו קיו" הוא מחזמר חבובות גס יותר מנתן זהבי ורון קופמן מדברים על פאות שכבר מזמן רציתי לראות. ועכשיו, כשאני והדילן חוגגים שנה של ביחד הדוק, יש לנו אפילו תירוץ ללכת לראות אותה.
זאת הייתה הפתעה מתוקה, ורציתי להזכיר לדילן שאני עייפה מאוד וכרגע חזרתי מהעבודה, אבל במקום גררתי את גופי הרופס לאמבטיה, השתחלתי לשמלת הסריג שאמו קנתה לי ליום הולדת ממרקס אנד ספנסר ואיתה אני נראית - ותאמינו לי שאני לא משתחצנת - כמו פח אשפה של מסעדה איטלקית, ויצאנו לכיוון תחנת הרכבת.
כשכף רגלי עמדה בלסטר סקוואר התחלתי להיזכר למה אני אוהבת לגור בדרום לונדון. נכון, בדרום לונדון יש יותר מהגרים ואשפה ו...ובכן...יריות, אבל לפחות אין לנו כמות תיירים יפנים שהייתה יכולה להטביע את אסיה. זיהיתי גם כמה בחורות מזרח אירופאיות שהתלהבו מהאורות של התיאטראות והמוזיאונים והתעריף הגבוה שנערות ליווי מקבלות כאן, וכמה ישראלים שזיהיתי בחושיי המחודדים ברגע שהגבר השעיר בחולצת הלה-קוסט צווח לאישה המתולתלת והשמנמנה מאחוריו: "איריס, אני פה עם המוכר של השקם אלקטריט שלהם. איך אומרים באנגלית DVD?".
נכנסנו לתיאטרון ואני גיליתי שנפלנו על המקומות הטובים ביותר במקום. בדיוק באמצע, במפלס האמצעי, וממש ליד הבחור שמוכר משקאות קלים וגלידות. האם אפשר לבקש יותר מזה? ובכן, כן. לדוגמה - שהחבר'ה הישראלים ממקודם לא ישבו ממש לידי.
"סורי", מבטא ישראלי חתך את הדממה ששררה בתיאטרון שעה שכולנו ישבנו בשקט, "יו קן סטוד-אפ ניד איי גויינג טו דה אמצע", אמר לי הישראלי.
קמתי בשרבוב שפתיים שהזכיר יותר לטאה כועסת ונשפתי בחוסר עצבים. כל השורה קמה וחיכתה שהישראלים יגיעו למקום שלהם, אבל למר.ישראלי מכוער היו תוכניות אחרות.
"אה", הוא אמר אחרי 20 דקות בהן עמדנו כולנו דום, "ווי סיט פה", הצביע על הכסא לידי, "רייג'ט היר".
Avenue Q הייתה הצגה מהנה פלוס (לא כמו Spamalot, אם אתם בלונדון ותוהים לעצמכם מה עדיף). אחריה הלכנו לכמה דרינקים בפאב סמוך ולארוחת שחיתות ב'בלה איטליה' ותפסנו אוטובוס חזרה הביתה.
בבית חלצתי את נעליי העקב ונכנסתי לפיג'מה, הטריינינג ונעלי הפרווה הענקיות והמצחיקות שלי ופתחתי את המחשב לכתוב דו"ח שהייתי צריכה להגיש בבוקר, למרות שהשעה הייתה כבר 2:00 ואני כבר הייתי מוכנה לחרופ את שארית הלילה בחלומות על מוס ללא קלוריות ועולם בלי אליענה בקייר. חצי שעה לתוך הדו"ח, והמייל שלי דיווח שהתקבלה הודעה חדשה. לחצתי עליה, וההודעה הבאה הופיעה:
From: The Guy You Know
To: Francesca ****
Are you looking for a challange?
גירדתי בפדחתי, הקלקתי על כמה מקשים ושלחתי הודעה.
From: Francesca ****
To: The Guy You Know
No.
המשכתי לחבר מספרים ולתת ביקורות בונות לאנשים על הסט שהדבר היחידי שצריך לבנות מחדש אצלהם זה את הפרצוף ובחירת הקריירה, כשהמייל שלי הודיע שעוד הודעה חדשה הגיעה. זה היה "הבחור שאני מכירה", כביכול.
I didn't like the way you wore your hair down today. I like you tidy.
נשמתי אנחת רווחה. יש לי פה עסק עם סטוקר - לפחות אני יודעת שאני באמת מכירה אותו. התחלתי להריץ בראשי אנשים שעובדים איתי ויש להם גישה לאי מייל שלי, ונרגעתי כשצמצמתי את האפשרויות לכל עובדי הבניין. אבל ידעתי שהוא רוצה שאני אלחץ, או שלפחות אתחנן לדעת עם מי יש לי העסק, ולא רציתי לתת לבריטי את התענוג להלחיץ אותי. היי, עברתי שתי מלחמות ואת "השיר שלנו", הוא יצטרך לעשות יותר בשביל לגרום לי לפחד.
Ok, tomorrow i'll go for the tidy look. Have a good night and don't let the bad bugs bite - I still want the pleasure of hurting you to myself.
ובכך, הדפסתי את הדו"ח והכנסתי אותו לתוך תיק העבודה שלי, כיביתי את המחשב והלכתי לישון.
ההיגיון של הבוקר.
בבוקר שכחתי מהעניין לגמרי. עם רסק תפוחים שקניתי בקיוסק בדרך ועיצוב שיער שגורם לאדוארד סיזרס להיראות כמו מרילין מונרו, נכנסתי למשרד בסערה, מתעלמת ממיליון אנשים בבגדים מגוהצים וספלי קפה שהסתכלנו עליי כאילו כרגע נחתתי מהירח, ולא טרחתי לעצור בדיוטי פרי כדי להביא מתנות.
את הדו"ח שמתי על השולחן של ווסלי, את דף המשימות שלי על הבוקר קיבלתי מג'מה, וכל מה שנותר לי היה לבדוק את תא הדואר שלי.
דילגתי בשריקות שעצבנו את כולם לכיוון תיבות הדואר. התיבות של כולן תמיד מפוצצות, ורק לי תמיד דוחפים ג'אנק מייל על ניתוחים להארכת איבר המין (חשבתי על זה והגעתי למסקנה שעליי זה יראה מגוחך), הצעות להירשם ללימודים אקדמאיים בסופם אהיה מיילדת ומכתבים ממזכירות שמזכירות לי שהן עצלניות, ואני אאלץ לעשות את העבודה שלהן. דפדפתי בין המכתבים, עד שנתקלתי באחד שלא היה מודבק ברוייאל מייל. מכתב אישי. פתחתי אותו.
"נראית נפלא באווניו קיו. שנמשיך את השיחה מהמייל בקפיטריה באחת?", שאל הבחור-שידעתי-מי-הוא.
ואני עוד לא ידעתי מי הוא, אבל ידעתי שאני נמצאת בצרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
