עישנתי בחוץ כמה סיגריות ברציפות. אני חושבת 8. הייתי עצבנית.
מאז שהגעתי לאנגליה העלתי במשקל כמה קילוגרמים טובים, אני שונאת את העבודה החדשה והסיזיפית שלי, ובלונדון, כך נדמה, אין לי את החופש להיות עצמי. יש דברים יותר חשובים לחשוב עליהם: שכר דירה, חשבונות, מיסים. כסף בכללי.
בהתחלה זה גרם לי להרגיש בוגרת ועצמאית, והיום אני פשוט מרגישה מדופרסת. זה כיף לשחק בעצמאית, אבל בפועל, ביום-יום, עדיף להיות הילדה המפונקת שגרה עם אמא ואבא וקמה כל יום ב-12 וחצי, עושה קצת ג'וגינג בים, מסתכלת על הגוף שלה קצת במראה, מדברת עם החבר, מקבלת טלפון מהעורך. הוא רוצה שאני אכתוב את מה שהיה אמור להתפרסם, מסתבר, בחודש שעבר. אז אני יושבת וכותבת לחצי שעה, ובסוף החודש סכום עגול שיפרנס את כל הסלטים והאלכוהול והסיגריות והבגדים והנעליים שאני רוצה מופיע בבנק שלי. הייתי יכולה להסתדר על כזה אורח חיים עוד כמה עשורים טובים, לא?
"לא", דיוויד, שעדיין אין לי מושג מה שמו האמיתי, מניד בראשו בשלילה נמרצות בזמן הסיגריה המשותפת שלנו, מוציא עשן מפיו. הוא נראה כמו דרקון, רק חתיך הרבה יותר. "את רוצה להיות עצמאית. את רוצה לחיות בלונדון".
באמת?
עוד לא סיפרתי לו שאני נשואה, ובסדר, יכול להיות שזה לא הדבר הכי מוסרי בעולם, אבל תקשיבו לסיפור עד הסוף ותבינו שזה לא משנה.
קבענו להיפגש באחת וחצי בלובי, ללכת לקובנט גארדן לסלט ויין לארוחת צהריים. עליתי חזרה למשרד.
"האלו", בירכה אותי מישהי שאני לא מכירה. הנהנתי בראשי. היא חיכתה מול המשרד של ווסלי. היא הייתה שחומה, קטנטונת, שיער שחור. שעירה קצת יותר מפיני בלילי ויפה במובן המוזר של המילה. כמו שאתם רואים בפרסומות של קלוין קליין וחושבים, טוב, כל תעשיית האופנה גם ככה על קוק - ליהוק זה בטח לא הצד החזק שלהם.
"פרנצ'?", קרא לי ווסלי ממשרדו. נכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת.
"אני חושב ששמת לב שיש לנו אורחת", הוא אמר, ואני הבנתי שהוא שכר אותי לא רק בגלל שיש לי תחת חמוד, אלא גם בגלל האינסטינקטים המחודדים שלי.
"כן".
"זאת שחקנית ספרדיה, מספרד", הוא אמר את מה שנדמה לשנינו, היה די ברור מאליו, "יכול להיות שהיא תעשה את הקמפיין לחטיפי האנרגיה. אנחנו נבדוק את זה היום. תראי, אני רוצה לדבר איתך על הצורה שבה את אוספת את השיער שלך".
וזה נשמע מוכר.
"הייתי רוצה שתהדקי אותו. זה שום דבר אישי, רק שהמשחק שלנו הוא קצת traditional. כל הנשים פה הולכות בשיער הדוק. אז תאספי את השיער, בסדר?".
הנהנתי, ובלעתי את הרוק, ולא רציתי לשמוע את ההמשך. זה היה די משפיל. לא משפיל "אני-הכוכבת-הכי-גדולה-בארץ-ונתקעתי-בהשיר-שלנו-78-עונות", אבל קרוב.
"מה את עושה בהפסקת צהריים?", ווסלי חייך בצורה שחושפת את כל האי מיילים, את הכל. ופתאום העובדה שהוא גבר די נאה ודי שנון פרחה ממחשבתי, ואני עניתי "יש לי תוכניות".
יצאתי לראיין את השחקנית הספרדייה.
לשחקנית הספרדייה קראו רפאלה. היא בדיוק סיימה להצטלם לאופרת סבון מפורסמת בספרד העונה לשם המדכא: "העיר של חיי - זה כואב!". מקרוב, ראיתי שיש לה שיער פנים על הלחיים ומתחת לאף, והרגשתי פחות כאילו היא בראיון עבודה ויותר כאילו היא הוזמנה לכאן כדי לגרום לכולנו להיראות טוב יותר.
"אדי חייבת להליד לך", היא אמרה במבטא הספרדי שלה, ומחשבותיי המשיכו לנדוד לתהיות מדוע לפנלופה קרוז יש קריירה, ובכלל, מה אנחנו צריכים בחורות שמגיעות ממסורת שבה להירדף על ידי שור זועם כשאת לובשת רק אדום ולאכול את ביציו בפאב הקרוב אם הוא נהרג בסופו של היום נקרא "תחביב", "אללי מאוד נהנית כאן בלונדונה".
הנהנתי בראשי.
"הייתי בו בעם מלצרית!".
נו שיט.
"ולמה חטיפי אנרגיה?", שאלתי.
"כי הם הופכים אותך לדורא יפה", היא חייכה, ואני ניחשתי שמעולם לא אכלה אחד, "והם בריאים גם".
"בריאים גם". לאבשלום קור אין מה לחשוש מתחרות.
נכנסתי למשרד של ווסלי והודעתי לו שיש לנו פה מנצחת.
"מה את אומרת עליה, מקסימה, לא?".
"כמו תאונת דרכים", חייכתי.
"את תמיד כזאת אנטיפתית? זה לא עובד ככה באנגליה".
"וזה מגיע מבן-אדם שאומר לי איך לעצב את השיער שלי?".
"רציתי להגיד לך עוד משהו", הוא אמר, ווריד כחלחל בצבץ ממצחו, "אני רוצה שתבואי עם עקבים. אלו שהגעת איתם לראיון העבודה".
עקבי הסאדו שלי???
"עקבי הסאדו שלי???"
"איך שלא תקראי להם, לא אני מבקש. אלאן, הבוס הגדול, מבקש. הוא אומר שככה הוא דמיין את המפיקה המתמחה שלו".
זה היה סקסיסטי בצורה שגורמת לשלמה שרף להיראות כמו משורר פמיניסטי. הרגשתי מושפלת ומדוכאת גם ככה, אבל זה היה הקש האחרון.
חייכתי.
"ווסלי", אמרתי, והשחקנית הספרדיה דפקה בדלת. ווסלי הורה לה להיכנס.
"אז קיבלתי את העבודה?", היא חייכה במתיקות.
"את תראי אותנו בשבוע הבא", ווסלי נשען על שולחנו בחיוך מרוצה ושילב את ידיו.
"יותר נכון, את מר ווסלי", חייכתי, "אני כבר לא אהיה פה שבוע הבא, התפטרתי".
וווסלי החוויר.
ואני הייתי מוכנה להפסקת הצהריים שלי.
בהפסקת הצהריים שלי הצלחתי לשאול את דיוויד מה שמו האמיתי - ושמו היה דיוויד. ישבנו בפאב קטנטן בקובנט גרדן וצפינו בהמון אנשים עם חליפות עוברים עם שקיות קרטון בהן ארוחת הצהריים שלהם חזרה למשרד. סיפרתי לו שהתפטרתי, וסיפרתי לו גם איך. הוא הסכים שווסלי הוא בוס סקסיסט, וגילה לי שהוא ניהל רומן עם אחת המזכירות שלו, מזמן, והיא הייתה צריכה לעבור לסניף החברה בבירמינגהאם, כדי שאשתו של ווסלי לא תגלה.
"ולמה היא הסכימה לזה", ינקתי מהדיאט קולה שלי בזמן שטחנתי המבורגר. שתזדיין הדיאטה. כרגע התפטרתי.
"הוא מינה אותי למפיקה זוטרה".
"הבנתי."
ואת המשך היום ווסלי בילה בעיקר בשתיקה, ואני בעיקר מול המחשב, עונה לאי מיילים ממזכירות ומפיקות זוטרות אחרות בבניין, ומספרת לכולן שאני עוזבת.
וכשהגעתי הביתה בסוף היום, איכשהו הרגשתי שאני בנקודת ההתחלה. אין לי פה כלום. העבודה מילאה כל רגע פנוי בחיי וגרמה לי להרגיש כאן מישהי, אבל לא יותר.
ביני לבין עצמי גם הודיתי שאני לא מה שהייתי פעם. הכתיבה שלי חלודה. הגוף שלי חלוד. לא קל בלונדון.
אבל שונה פה, ואני עדיין אוהבת את זה, וגם את העובדה שללכת שוב לראיונות עבודה ולהגיש קורות חיים בסוכניות מדיה הולך להיות מתיש, אבל בסופו של דבר שווה את זה.
מדיוויד נפרדתי והבטחתי לו שאתקשר לומר לו מה שלומי, אבל את המספר שלו מחקתי מהזיכרון ברגע שיצאתי מהבניין. עדיף ככה.
וביום האחרון שלי, בעקבי סאדו ותסרוקת הדוקה ומשוכה לאחור, אמרתי "לא" להמבורגר והלכתי לסושייה הקרובה לסלט סלמון דיאטטי.
"בייבי סטפס", אמרתי לעצמי בדרך לרכבת כמובטלת חדשה, "בייבי סטפס".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
