צרחות, אמבולנסים ואישה בוכייה. לא, כל זה לא קרה כאשר רון קופמן נכנס לקפיטריה של ערוץ 5, אלא כששלושה בומים גדולים נשמעו ברחבי השכונה השלווה (וכשאני אומרת "שלווה" אני מתכוונת יחסית להארלם של שנות השישים) שלנו.
"מה זה היה?", הרמתי את הראש שלי מספר הביוגרפיה של אנדי קאופמן, שהוא הכל חוץ ממצחיק (כולל: מבהיל, מדכא, משעמם ומגהץ).
"זה כלום, זה ממש כלום", כיסה דילן את החלון שלנו בווילונות הסינים המאפנים שהגיעו קומפלט עם הדירה שלנו והשטיח שנראה כמו מפית שעברה פה מלא חומוס. "תחזרי לספר שלך. אלו היו זיקוקים, לא משהו אחר".
חסר רק שיצעק "סרק, סרק".
חזרתי לספר שלי. אחרי 40 שניות בדיוק, אמבולנסים ומשטרות נשמעו ברחבי הרחוב. הנחתי את הספר על הברכיים.
"מה?", פער דילן את פיו, "אולי מישהו החליק על המדרכה".
מצאתי חברה חדשה. קוראים לה אמנדה, והיא קנדית ממקום שנקרא PEI ונמצא בקנדה (זה אי מסוים, אין לי מושג איפה, אבל יש לה מבטא יללני ומעט אמריקאי, מה שמאשש את העובדה שהיא קנדית). ישבנו לקפה בלסטר סקוור, הלכנו לקנות יחד תחפושות להלאווין וצפינו בהופעת רחוב של גבר סביבו התקבצו המון תיירים ותיירות זקנים וצעק לנשים מביניהן: "גברות, תפסיקו לשלב את הידיים שלכן, הציצים האלה יפלו בכל מקרה".
יום אחר כך מצאתי עבודה ליומיים כפקידת קבלה בחברה שנקראת Development Management. מה עושים בחברה הזאת, אתם שואלים? - ובכן, גם אני.
לחצי מהעבודות באי הבריטי אין שום תכלית. "מנהל מחלקת פרסום שיווקית באינטרנט", "מטפס עצים ונצואליים דרוש בדחיפות" ו"מורה למדעי השרפרף" הם רק חלק מהתפקידים שתוכלו למצוא באתר העבודות reed.co.uk. החברה בה אני עובדת כפקידת קבלה מלאה באנשים שיושבים במשרדים מפוארים ומדברים בטלפון עם אנשים אחרים, גם הם - יש להניח - יושבים במשרדים מפוארים ומדברים עם קולגות. מידי פעם כמה מן האנשים האלו יוצאים מהמשרד בסערה, מבקשים ממני לשכפל כמה עותקים של מסמכים עם מספרים, וחוזרים למשרד ממנו הגיעו. ואני יושבת שם.
מעולם לא הבנתי כמה משעממת המשרה של פקידת קבלה. את יושבת ובוהה בחלל העצום והכסוף שפרוש לפנייך. מן החלון, את רואה משרד אחר, עם עוד פקידת קבלה, עושה בדיוק את אותו הדבר. אז אני משרבטת ליצנים עם פנים של בוש, המבורגרים ביד ואזרחים עיראקים ביד השניה וכותבת Uncle Sam. אני שולחת הודעות טקסט לאמנדה ודולפייס ולדילן ומקווה שהם יחזרו אליי עם בדיחות ממש טובות. ואני תוהה לעצמי מה הולך עם החיים שלי.
זה לגיטימי, כמובן. אני רק בת 21, וכבת 21, יש לי את הפריווילגיה להחזיק בהספק שלא מייצג את בת ה-21 הישראלית הממוצעת, שכרגע נפלטה מהצבא ומחפשת נואשות עבודה כמלצרית בפאב של פינו הדייג. זה עובד לטובתי ולרעתי. לטובתי - כי זה מנחם אותי. ולרעתי - כי אין לי כל סיבה להתנחם.
זה לא שבישראל הייתי ביג-שוט שמסתובבת בחצאיות עיפרון ומורה לאנשים מה לעשות ולהגיד, אבל בישראל הייתי מישהי. בישראל כשהייתי אומרת "עיתונאית" אנשים לא היו מתגלגלים במדרגות בצחוק פראי, תוך שהם מחרחרים לי להכין להם עוד ספל 'קפה. בעיקר כי באותה נשימה הייתי אומרת להם שאשחט אותם בכתבה הבאה עליהם.
ופה אני יושבת בחליפה ושיער הדוק, עונה לטלפונים, כותבת נוטס קטנים שאף אחד מעולם לא יראה. אני נטמעת בחלל. מידי פעם אנשים מסתכלים עליי, מחייכים אליי, אבל אני לא הבחורה שאכפת לאנשים מה יש לה להגיד.
"אז למה בעצם את לוקחת את העבודה הזאת כפקידת קבלה?", שאלה אמנדה. היא קטנה, לבנה ויפה. שיער חום בהיר חלק ופנים של מישה ברטון. יש לה משקפיים ואף מחודד ובגדים של היפית קטנה והיא משוכנעת שהיא נראית בול כמו טינה פיי. אמנדה בוחשת בשוקו שלה ומזיזה את הצעיף הצהוב שלה מהמקטורן הכתום שלה, ואני שותה אספרסו בנעלי סיכה של מיו-מיו וממשיכה להעמיד פנים שאני אשת העסקים המחודדת והקרה שאני לא.
"אין עליי שטרלינג", אני מודיעה לה חגיגית, ונחשו מה - זה לא נשמע טוב באנגלית כמו בעברית.
"אבל הרווחת יפה בהפקה", היא מעקמת את אפה. לאמנדה יש תואר בביוכימיה, ובניגוד ליתר האנשים בעולם שאוחזים בתואר בביוכימיה, לה יש מושג מה זה באמת אומר.
"כן, לגבי זה", אני משפילה מבט לנעליי החדשות, "בזבזתי את המשכורת שלי על הנעליים".
"בזבזת את כל הכסף שלך על נעליים?", היא בלעה גוש קקאו ענקי, ואני ניחשתי שהיא לא מבינה את ההיגיון מאחורי המעשה.
"לא רק על נעליים", התפתלתי.
אמנדה נשפה לרווחה.
"אה, מה עוד?".
"יין".
"יין?".
"כן. 5 בקבוקי יין לבן. ממש טובים. ממש ממש טובים. יש לי אחד במקרר, את רוצה לקפוץ אליי לסיים אותו?".
אמנדה נדה בראשה לשלילה.
טוב, יכול להיות שאני לא האדם הכי שקול עם כסף, אבל מה אני יודעת? עד היום גרתי עם ההורים שלי, והייתי מסוגלת להרשות לעצמי לבזבז כסף על נעליים ושמלות שלעולם לא אלבש. להזמין שמלות של טומי הילפינגר מאמזון ולזרוק אותם ישר לכביסה כי אין לי מושג איפה נכנס הראש ואיפה הידיים.
אבל האמת היא שכבר הפסקתי להתלונן. הבנתי שאין על מה. אני גרה בעיר המרתקת ביותר בעולם (אבל יורים לי מתחת לבית), יש לי נעליים של מיו מיו (אבל אין לי מה לאכול) ובינתיים אני שורדת מעבודה מזדמנת לשניה (ועדיין אין לי מה לאכול).
וחלומות על "סקס והעיר הגדולה" כבר לא רלוונטיים מבחינתי. אני נהנית לבלות את הערבים שלי בניסויים אקספרימנטליים במטבח עם דילן (על האוכל, על האוכל). להיכנס לפיג'מה וחלוק בית ולדחוף את כפות הרגליים הקרות שלי מתחת לסריג שלו. בזוגיות יש משהו מאוד מנחם. הוא אוסף אותי מהעבודה, מלווה אותי אל העבודה, מסדר, מנקה, שוטף כלים, עושה כביסה ומדגדג לי בגב לפני שאנחנו נרדמים. להיות כלבתא מתוחכמת כבר לא קוסם לי כמו פעם, והייאוש נעשה נוח יותר עם כוס יין לבן צוננת ביד, סיגריה ותקוות גדולות.
זה לא אומר שאני כבר לא כלבתא.
במדינה בה אנשים מחפים על הקרירות וחוסר התקשורת בנימוס וחיוכים מאולצים, אני האדם הכי נורא עלי אדמות, כולל כריסטינה אגילרה (שתמיד נראית כמו יום איפור רע של ליצן קרקס). אני לא מחייכת סתם ללא סיבה כשמישהו נכנס לחדר. כשאני עונה לטלפון, אני לא עושה זאת בעליצות המרמזת שאין דבר שארצה לעשות בעולם יותר מלתייק למיסטר.אפס 40 דפים העוקבים אחרי מצב החלב במטבח בסוף המסדרון. אני לא משכנעת את עצמי שהכל יהיה בסדר, כשאפי מבעבע מהבוץ בו אני שקועה.
אני עדיין אוהבת את לונדון, אפילו יותר מידי, ואולי זאת הבעיה.
היא אוהבת אותי בצורה מתריסה כזאת, קולית, של אנשי עסקים. אני מאוהבת בה כמו ילדה קטנה שכרגע מצאה לעצמה את הבויזון של שנות האלפיים. ואני מקווה למצוא עבודה שבאמת, באמת אוהב.
רצוי מחר.
שתהיה לכם שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
