"הדבר הראשון שראיתי באמנדה היו הרגליים הנפלאות שלה", ליטף בריאן את רגליה של אמנדה, שעה שאני סיימתי את כוסית הוויסקי ה-40 שלי.
"למה, היא נפלה מהתקרה?", תהיתי, ודילן הסיט את ידי מהבירה שלו, מגיש לי בקבוק מים מינרלים שעמד על השולחן. בריאן הביט בי בבלבול. היום היה יום רביעי, ואנחנו ישבנו באוקספורד סטריט וצפינו באורות הכריסמס נדלקים באופן רשמי.
"אורות," חרחרתי בבוז, "לחנוכה קוראים חג האורות, ונחשו איזה מהם ותיק יותר".
אני חייבת לציין שמצב רוח טוב לא היה אחד הדברים איתם הצטיידתי מראש. וגם לא הייתה לי סיבה טובה במיוחד. ישבתי בדאבל דייט עם דילן, בריאן ואמנדה ושתיתי בקצב של אליהו הנביא אוף-דוטי. חשבתי על העובדה שבמקום לקדם את הקריירה המשגשגת שלי (כן, אני עדיין תקועה בזה) כעיתונאית שהגיעה לעיתון של המדינה, אני צריכה לענות לטלפונים ולשלוח קטלוגים לבולגריה. החיים שלי לא לוקחים את עצמם לשום מקום פרודקטיבי, והם חייבים להבין שעם חוש הכיוון שלי, אני ודאי אקח אותם לגיהינום.
שתיתי עוד כוסית וחשבתי על כל האנשים שכבר עשו את זה.
כל אלו שבויקיפדיה כתוב עליהם שעבדו בעבודות מזדמנות. כל אלו שעשו את זה בדרך שלהם, בקצב שלהם.
וזאת עוד סיבה לשתות עוד כוסית.
בריאן ואמנדה חייכו אחד לשני. מתוקים. הם קנדים. מישהו צריך לספר להם שהעולם הזה לא עשוי מסוכר, שסנטה לא קיים ושכן, לשכוח 4 גלולות בחודש זה דווקא מאוד מסוכן. בעוד הם מתערבבים כבוטוקס ואיברי הגוף של אורית פוקס, אני ודילן נשארים על אש נמוכה. אנחנו עדיין מאוהבים בטירוף, ואנחנו עדיין לא התנערנו משלב ה"בוא נעשה את זה ב_________ (הכנס: מטבח, ספה, על הטלוויזיה, בסלון, על השכנים שלנו, שמעולפים כרגע מקראק)", וכו'. אנחנו פשוט מסרבים להחצין חיבה פומבית. למען האמת, כזוג ותיק, זה קצת רירי ולא במקום בשבילנו. ואמנדה, אותה אני לעולם לא אבין. הבחורה בת 23, עם תואר בביוכימיה, ומחפשת בנרות עבודה כפקידת קבלה. אין לה את הנתונים הנכונים להיות אחת (אני, לדוגמה, לא אראה כמו דני דה ויטה אם אאלץ ללבוש חליפת דיילות ומסוגלת לחייך לכל אדם כאילו הוא אהבת חיי, גם אם בראשי אני מדמיינת את עצמי תולה אותו בשרשרת אופניים תוך שאני משגרת מאיבריו האינטימיים זיקוקי די-נור). אמנדה היא צנונית קטנה וצנומה עם משקפיים שנראית כמו עכבר מעבדה עם פאה של מל ברוקס, ואני אומרת את זה בצורה הכי חיובית שאפשר. זה לא שהיא לא יפה - כי יש בה משהו בהחלט מושך (לא הרגליים, בריאן. לא הרגליים), זה פשוט שהיא חנונית מידי בשביל לשבת בקבלה של משרד עורכי דין סקסיסטים עם מבטא ביזארי ולמכור להם את הפאם פאטאל. זאת שהחזייה האדומה שלה מציצה מחולצת הצווארון הלבנה. זאת עם עקבי הסיכה והליפסטיק האדום.
ואני? אני אמכור כאפיות בשביל לקבל משכורת בשלב הזה של חיי. למעשה, אני צריכה את הכסף בבהילות שגורמת לי לרצות למכור אפילו את גופו של דילן. הבעיה עם למכור את גופו של דילן היא שלמרות שהבחור יפהפה, העטיפה שלו מעאפנה יותר מ"טוויסט" שנת 83. המלתחה שלו מוגבלת מאוד לג'ינס קורדרוי דהוי בצבע שאין לי או לו מושג מה הוא (הכלאה בין שחור, חום וצהוב, מראה היגיון?) וחולצה של כאוס (!!!!) שהוא קנה כשחיכה לי בעזריאלי שעה שהייתי בפגישת מערכת שנה שעברה. למותר לציין שחולצת הכאוס הזאת היא בצבע כסוף (!), מעוטרת גולגלות (!!) וניטים בצורת כוכבים (!!!). כך שלא רק שהוא נראה כמו ערס, אלא שהוא נראה כמו ערס שיפחיד אותך בערך כמו בובה של דורה.
הסיבה השניה שאני לא אצליח למכור את גופו של דילן היא שהבחור מראה התנגדות די ממשית לעניין, מה שהופך את זה ללא כל כך חוקי.
ומה איתי? אני תופחת לאיטי. במקום אם עורקים יש לי אטריות פטוצ'יני, והגזרה עליה שמרתי בישראל הופכת לאט לאט לגוף שנראה פחות כמו שעון חול ויותר כמו גידול סרטני שמנסה להתפשט לצדדים (בייחוד כשאני עדיין מנסה להשתחל לסקיני ג'ינס). הבעיה באנגליה היא שאת גם לא מסוגלת להכין לעצמך מרק אטריות ולקרוא לזה יום. מרק אפשר לקנות כאן רק מקופסאות שימורים, ובמקום מרק ויטה יש להם אבקה שמכילה בתוכה חתיכות עוף. כך שהאופציות שלי הן או מקדונלדס או להקיא. ומצטערת, אבל כשאני אוכלת מקדונלדס אני גם ככה מקיאה מבפנים.
מחר הוא יום העבודה האחרון שלי ב-development capital management. אחר כך אאלץ לחפש עבודה אחרת, ובינתיים, אני מציעה למכירה ציור פרי מכחולי. מדובר בציור שמן (מהמילה oil, לא מהמילה ninet) של שלושה ליצנים. מה המחיר? אין מחיר, אתם תציעו. הוספתי תמונה כדי שלא תגידו שאני שודדת אתכם לאור יום:
המייל שלי הוא, שוב, [email protected]
נשתמע,
פרנצ'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
