פרנצ'סקה בישראל לשבוע (תודות לשגרירות בריטית והרבה כאבי הראש), אבל אני בוחרת להתעלם מזה ולהמשיך בחיי.
אז, אוקיי, חיי:
בסוף השבוע האחרון, בין שליחת קטלוגים לבולגריה וקבלת קופסאות ענקיות מבית חרושת בלבנון (וכן, גם אני רציתי שהכיוונים יתהפכו), נכנסה למשרדנו מיסיס קונרד, אשתו של מר מיטשל קונרד, הידוע גם כבוס שלי.
לגברת קונרד יש גוף של בת 20, חזה בן שנתיים ופרצוף של לויין מוכתם. כיוון שהיא חברה טובה של המחט - ולצערינו לא כדי להזריק לעצמה דיו תמנונים לורידים - הפרצוף שלה חף מכל קמט. כיוון שהיא לקחה את הבוטוקס למקומות אליהם אורית פוקס אינה יודעת את הדרך, פניה קיבלו צורה של אגס מטפטף.
מיסיס קונרד הקליקה באצבעותיה פעמיים ואני הרמתי את ראשי מהדפים שאני מניחה מולי, כדי לגרום לאנשים לחשוב שאני עסוקה במשהו ולא יכולה לעשות להם, ושילבתי את ידיי.
"אני גברת קונרד, אשתו של מר קונרד", היא אמרה, ואני רציתי להחמיא לה על החישוב המתמטי. "אני עושה כאן היום מסיבת כתה עם הורים לבת הבכורה שלי וצריכה שתעזרי לי".
תודה, מישהו? בבקשה, אניוואן? לא? מה? - או.קיי.
הנהנתי לחיוב.
"עם מה את צריכה עזרה?", עניתי ביובש.
"אני אוהבת כלבים", היא אמרה, ואני רציתי להשיב שאת זה כבר ידעתי - אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהיא התחתנה עם אחד. "והכלב שלי, טדי, שכחתי אותו בבית כי הגעתי כרגע מטיפול פילינג".
הנהנתי שנית. באמת תהיתי אם מראה העגבניה המגורדת הוא פרי אקנה מחרידה משנות ה-50 או שמא מישהו התפרע עם מסור חשמלי היישר בין הנקבוביות שלה. "וכאן את נכנסת לסיפור".
למרות שלמיסיס קונרד ישבה פורשה ראויה למדיי בחניית בניין המשרדים שלנו היא התעקשה שאני אלך לאסוף את טדי מביתם בשכונה הלונדונית היקרה ביותר בבריטניה - פרימרוז היל. זה הצריך אותי לקחת שלוש רכבות - כשבאחת מהן נווד צרפתי ניסה למשש את ירכיי, בשנייה ישבתי ליד בחורה שמנה שכתבה - ולא בכישרון רב - כמה באסה זה להיות בטטה ובראשונה (מה? לא הבטחתי סדר כרונולוגי) זוג אמריקאים ניהל דיון מעמיק על הבדלי המיסים בין אנגליה לארה"ב, והגיע למסקנה המשמעותית שההבדל המהותי ביניהם הוא שבאנגליה אשכרה משלמים אותם.
כשיצאתי מתחנת הרכבת ונשמתי אוויר צח נשימתי נעתקה. הייתי בפרימרוז היל.
פארק ענקי החליף את האפרוריות של לונדון.
טירות פאר החליפו את שיכוני המוסלמים של המזרח המתפורר.
ואת הפועלים הרומנים החליפו אמנות איטלקיות וצרפתיות שדחפו בשמלותיהן הכבדות עגלות תינוקות שמנמנים.
חיפשתי את דרכי למשכנם של הקונרדים.
מצאתי את משכנם של הקונרדים כשהבנתי שהוא עומד מול תחנת הרכבת. טירה ענקית מלבנים אדומים, מרפסות ממורקות ועציצים נשפכים. מחוץ לטירה ממול, עמדו זוג סבלים והעמיסו על הוואן שלהם ריהוט כבד וקופסאות. על כמה מהקופסאות היה כתוב:
LAMPS - KATE MOSS
GLASSES - KATE MOSS
BOOKS - KATE MOSS
ובהנחה שקייט מוס הם לא ראשי תיבות של איקאה ובשכלול עם העובדה שזוהי השכונה בה ג'וד לאו, מדונה, גווינת' פלטרו ו - ובכן - קייט מוס גרים, הייתה לי תחושה שמדובר בביתה של קייט מוס.
"כן, זאת הדירה של קייט מוס", צווח לי אחד הסבלים במבטא קוקני, כשהבחין שאני כבר 20 דקות מביטה על הקופסאות בלסת פעורה.
"היא...עוברת דירה?", שאלתי, וישר הצטערתי. אלא מה? היא תורמת ראשי מנורות וכוסות קריסטל לצדקה?
"לא, היא סתם אוהבת להעביר את הדברים שלה כל כמה זמן ממקום למקום".
האמת היא שזה לא היה כזה שנון. אני חושבת שגם הוא ידע.
"כן, היא עוברת דירה".
הנהנתי בנונשלנטיות.
"והיא נמצאת כרגע בבית?", שאלתי.
"כן, למה, רוצה חתימה?", ענה השמנמן מביניהם, מינימום כאילו היה חבר ילדות שלה.
"כן, רוצה", חייכתי, "יום אחד חתימה מהכלומניק עם החזה הכי גדול בבריטניה על פי ספר הגינס הולכת לעלות לפחות כוס בירה וצ'יפס".
הוא נראה כועס. אבל אני כבר פתחתי את השער החשמלי ועמדתי מאחורי סורגי שערם של הקונרדים. הוא לא יכול להרביץ לי. לפגוע בי. בעצם כן. אני רק מקווה שאין לו רובה.
"יש לי רובה", הוא לא אמר, לשמחתי.
"יש לך מזל שאמא'לה ואבא'לה שלך עשירים, עם פה כזה לא היית מסתדרת בשום מקום", הוא ירק, ואני חייכתי. הוא חשב שאני מקומית.
נכנסתי לביתם של הקונרדים במצב רוח עולץ. לא רק שסבל בלבל אותי עם מולטי מיליונרית, אלא שגם עכשיו אני חברה טובה של קייט מוס. כלומר, כמעט. בחנתי את הטירה המפוארת מבפנים. שייש ורדרד כיסה את הרצפות והקירות, ושני מפלסי מדרגות שמובילים לקומה השנייה קידמו את פניי. מי שעוד קדמו את פניי היו זוג פסלים תואמים של אישה ערומה ללא ידיים. התקרבתי לאחד הפסלים וקראתי את התג המוזהב שחרוט קצת מתחת לפופיק שלה: "מתנת "לילדים באהבה", ארגון הצ'ריטי הלונדוני, על תרומתו של מר מיטשל קונרד על סך 12,000 פאונד".
זה היה פרס הזכייה שלו באירוע התרמות.
והוא קנה שתיים כאלה.
12 אלף פאונד כל אחת.
לא פלא שאין להן ידיים. עם מחיר כזה הייתי מבקשת שיורידו מהן גם את החזה והאף.
עליתי לקומה השנייה ומצאתי את טדי, כלב צ'יאוואה לבן שנראה היה כעוף מכובס ולבש קולר יהלומים (אני מקווה שמזויף) וארשת סנובית (בהחלט מזויפת). אני התכוננתי לקחת את טדי ולרוץ משם, כי עם כל הברבורים עם הסבלים של קייט מוס וקריאת תגיות של פסלים, אבל לטדי היו תוכניות אחרות. הוא רצה להשתולל, לנבוח ולנשוך.
לצערו של טדי, הוא עדיין צ'יאוואה, מה שמגביל את יכולותיו הכלביים בללקק את אשכיו ולהיראות טיפש כשהאוזניים שלו זקורות, לכן אספתי אותו בידיי, התקשרתי לשבעים תחנות מוניות שלא הסכימו להסיע אותנו ביחד (באשמת טדי, אני חייבת לציין), ובסוף מצאנו תחנת מוניות אחת שהסכימה. היא ענתה לשם הבכלל-לא-מחשיד "אתם תשלמו - אנחנו נסיע", וכשניסיתי להסביר להם בטלפון שזה בסדר, ושטדי לא שעיר וגם ככה מקריח ברמה שתגרום לאסף הראל להיראות כמו ליאור שליין (רק עדיין מצחיק), אבל הם נפנפו אותי ואמרו שיגיעו תוך 3 דקות.
3 דקות? הם נהגי שודים?
הצטערתי ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אבל העובדה שהם הסכימו להכניס את טדי בכזו קלות למונית שלהם גרמה לי לחשוד שגם אם הייתי מחזיקה דב גריזלי בקולר הם היו עוזרים לי להעמיס אותו לתא המטען ומנסים לדבר איתי כל הדרך לאוקספורד סטריט על מזג האוויר.
הגענו למשרד (אני, אבל גם טדי). הושטתי לגברת קונרד את טדי, אך פניה היו מעוקלות ומודאגות, או שמא נסתה לחייך?
"אני מאוד עצבנית", הסבירה.
"למה?", עניתי.
"כי הדבר הזה לא פועל", היא מיררה, ואני ניחשתי שהיא מדברת על המוח שלה, כי מה אחרת עלול לא לפעול במשרד החדש והממורק הזה.
היא הובילה אותי לחדר הישיבות, אולם ענק עם טלוויזיית פלזמה שטוחה בגודל של ביירות בה היא תכננה לקיים את מסיבת ההורים-ילדים שלה, והצביעה על ה-DVD.
"זה לא פועל!".
"ניסית להכניס לתוכו את ה-DVD?", שאלתי.
"אני נראית לך טיפשה?", היא ענתה, ואני נשכתי את שפתי התחתונה והמשכתי.
"והדלקת את הטלוויזיה?".
"נו, באמת, ברור".
"ולחצת על הפליי?".
"דהה".
"והכנסת את התקע לחשמל?".
לרגע היא נראתה כמו תינוק שזה עתה מתמקד בלהטיל צואתו. היא קפאה על מקומה ובהתה בשום דבר מיוחד.
הכנסתי את התקע לחשמל ולחצתי על הפליי. מצגות של ילדים צוחקים, אוכלים ממתקים, משחקים ועושים כמו כל מה שאנחנו, ילדי המעמד הבינוני עשינו, רק הרבה יותר טוב, עלתה על המסך ורפרפה בין תמונה לתמונה.
"אני יכולה ללכת עכשיו הביתה?", נשפתי בבוז.
אבל לא. לא יכולתי.
אתם מבינים, את יתר השעה ביליתי בלהדביק סטיקרים בכל רחבי המשרד. סטיקרים עם בקבוקי יין שאומרים:
"Buy me or the pupi gets it".
קנה אותי - כי מסתבר שגם זו הייתה מסיבת צדקה בה קונים יין כדי לעזור לילדים נזקקים שצריכים קוויאר לשבת. ופאפי, הוא התשובה הבריטית למדבקת הפרח המעאפנית שמכריחים אותנו ללבוש בטקסים ביום הזכרון. ההבדל היחידי הוא שיום הזכרון הוא לשואה ולגבורה, והפאפי הוא פרח אדום שאומר: "אנחנו זוכרים את חלליה של מלחמת העולם הראשונה" (וכן, אני יודעת, ומסכימה - האנגלים חייבים לדפדף הלאה ולהגיע לדפים בהיסטוריה עם מלחמת העולם השניה, מלחמת עיראק ומלחמת השומן בקרב ילדי בית ספר שמנמנים). הדבקתי הכל, גנבתי קצת דוריטוס משולחן הכיבודים ובקבוק יין (אני תרמתי במשרד. באופן הכי מילולי שאפשר), והתחמקתי לרחוב.
הצתתי סיגריה. אוקספורד סטריט היה מלא יותר מאבא שלכם אחרי ארוחת חג הפסח. היום היה הדלקת אורות הכריסמס, ואני קבעתי עם חברתי הקנדית אמנדה, לבירות וסיגריות, ולא התכוונתי לפספס את זה בעד שום הון שבעולם. ובאמת, לא פספסתי את זה. שם, עשיתי מה שכל בריטי עושה - השתכרתי למוות והתחלתי לרקוד עם צבים ענקיים.
ורק כדי שלא תגידו שאני לא טובה אליכם - הנה התמונות של המאורע:
תמונה שלי עם צב ענקי ותיק של פרנץ' (קונקשן). וכן, הוא מישש.
אני ואמנדה (וכן, היא...אני לא רוצה לדבר על זה).
מבזקי ישראל (כי אני כאן לשבוע, ושיט):
יעל בר-זוהר וגיא זו-ארץ החליטו לקרוא לבן שלהם זי-ו.
סתם. הם החליטו לקרוא לו זיו. האמת היא שקראתי איפשהו בהתחלה שהם החליטו לקרוא לו יהלי וחשבתי שזה הרבה יותר מתאים, כי זה נורא תל-אביבי ושיקי ויעל תמיד יכולה להגיד בראיון אחר כך שזה כמו השם שלה אבל "היא הוסיפה ה', מהמילה אלוהים".
אבל אם הם הלכו על זיו, גם סבבה. רק שעכשיו השם שלו הוא זיו בר-זוהר זו-ארץ. זה בעיקר אומר שבכתה א', כשכל הילדים האחרים יגיעו לשלב של לגזור אותיות ולהדביק אותם על המצח של המורה, הוא עדיין יתקשה בלכתוב את השם המשפחה השלישי שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
