אני שונאת טיסות. והסיבה שאני שונאת טיסות (כלומר, חוץ מהעובדה שאני 700 אלף רגל ממעמקים כחולים וקפואים בהם שורצים כרישים, לוייתנים ויצורים ריריים שיהפכו מתישהו לעוד תבשיל מגעיל של סבתא שלי), היא שאת רוב הטיסות בחיי ביליתי לבד. כמי שעשתה את ציר לונדון-תל-אביב מספיק פעמים לנסות לדפוק את ראשה בחותמת של הפקיד בהית'רו, טיסות בודדות בנות 5 שעות, כשמאחורייך בועט ערס שהגיע בשביל השופינג ומסביבך דוסים עם מספיק תינוקות ללהק מחדש את משפחתה של אנסטסיה מיכאלי, קצת קשה למצוא את הצד הטוב שבטיסות.
בנוסף, אני בחיים - אבל בחיים לא אוכלת אף מזון שמחולק באף חברת טיסה, מתוך אידיאולוגיה קיומית ורצון בסיסי לא לרדת מהטיסה עם שאריות חומוס תפל, עוגת שוקולד בטעם בול ועוף וקטניות שזהים בחוויתם הקולינארית כללקק קרחת של אופנוען מיוזע.
את הטיסה האחרונה שלי לארץ העברתי במחלקת עסקים.
בקומה השנייה במטוס אל-על מספר 12-טיזי מהית'רו לישראל ישבתי ולגמתי יין מבר שונה לחלוטין מזה המוצע למחלקה האקונומית בטיסות אל-על. הבטתי בשעמום על המרחב הטיפה יותר נקי וטיפה פחות צפוף ובאנשים הטיפה פחות מעצבנים שעה שהם קוראים מגזינים, ישנים תחת שמיכת הפליז האל-עלית שלא הייתי מוכנה לנקות בה את מכסה המנוע במכונית שאין לי וברמה הכללית נראים כאילו מטלת החיים היא עול שאין שני לו. במקום לקבל מנה הכוללת חומוס, מעט אורז, חתיכת שניצל עבש ופרוסת עוגה באותה הצלחת, חילקו לנו סטארטרים קודם, מנה עיקרית ואז קינוח עם תה בטעמים. להגיד לכם שהסכמתי לאכול את יהיה שקר נוראי, אבל הצצתי מה קורה עם שאר האנשים ולפי המבטים בפניהם אני חייבת להודות שגם שם לא נרשמו הפתעות מן המטבח של בוקששתר. אוכל מטוסים הוא פשוט הדבר הכי נורא עלי אדמות. לא פלא שניצולי השואה ניסו את מזלם וביקשו להגיע לישראל בספינות. שמעתי שבמסיבות מאנו ספנות יש קייטרינג שלא יבייש אף קונדיטוריה סוג ב' בראשון.
אבל בכל מקרה, אתם בטח שואלים את עצמכם איך הרשיתי לעצמי מחלקת עסקים. והתשובה היא - לא. לא הרשיתי לעצמי. אתם מבינים, ורוניקה, בת דודתי הקופצנית והעשירה, היא דיילת אוויר באל-על, ובמקרה שפר מזלי (?) והיא עבדה על הטיסה מלונדון לישראל באותו היום. אז היא תלשה אותי יפה למחלקת עסקים, הראתה לי איך נראית מחלקה ראשונה (כמו חדר ההמתנה של הרופא שיניים שלכם, רק טיפה יותר מדכא, ועם כסאות שהופכים למיטות מתקפלות - כן - בדיוק כמו בספרים על בתי היתומים בצרפת), ונסתה להכניס אותי לקוקפיט. אני אומרת "נסתה" כי אני לא הייתי בעניין, וכי מנכ"ל אל-על היה שם, ומשום מה התעקש להיות עם הטייסים בנחיתה וההמראה. ובכל מקרה, כפי שכבר אמרתי, את מי מעניין להיכנס לקוקפיט? רק כדי שאוכל לשבת ליד זוג גברים בגיל העמידה עם שמות כמו "יובל לוטן" או "צדף יגיל" ולחזות בנוף של הרבה שחור, כשאני מנסה להבין איך הם מסוגלים לזכור מה כל אחד ממיליון ושתיים עשרה הכפתורים שעומדים לפניהם עושה? הרי רובנו בקושי זוכרים את תאריכי היום הולדת של אחינו הקטן, אז את כל הכפתורים האלה? נראה בלתי סביר בעליל.
מכל מקום, הבעתי מחאה נחרצת בכל הנוגע לניסיון ורוניקה להכניס אותי לקוקפיט בזמן שמנכ"ל אל-על לא היה שם ולהראות לי מה קורה. הדיילות, כך נדמה, לקחו את זה קשה.
"אבל למה?", שאלה אותי אחת מהן, בחורה בת 26 המאופרת כדיילת יופי רוסיה בסופר פארם, עם שאריות מוס וג'ל הדוקות להן היא קוראת שיער ועותק של קוסמופוליטן (אפילו לא ווג!) שנת 83 בידה. משכתי בכתפיי.
"כי אני לא חושבת שזה מעניין".
"אה, למה, כי מה שאת עושה זה יותר מעניין?", חרחרה בבוז דיילת שניה, עם ירכיים של שחיינית כורדית, שהתנגדו בתוקף לשתף פעולה עם שמלת המיני הכחלחלה שהוכרחה ללבוש.
"אני לא מנסה להעליב אתכן", הבהרתי, כי גם ככה חשבתי שלהיות מלצרית, ועוד של אוכל ממש מחורבן ואפילו לא במסעדה מסוגננת, זו גם ככה חרא עבודה, "אלא שאף פעם לא הייתי מאוד מסוקרנת מענייני אווירונטיקה".
וכן, באמת אמרתי את המילה "אווירונטיקה".
וכן, גם אני חושבת שזה יכול היה להיות שם נפלא לדאודורנט גברים.
הדיילות נראו מעוצבנות והתפזרו כל אחת למטלת איסוף האשפה שלה. אחת מהן, זו עם עותק הקוסמו הישן, לקחה את העניין קשה במיוחד. היא הרגישה שקשר מיוחד בינה לבינה נרקם כאשר היא הבינה מורוניקה שאני גרה עם בעלי בלונדון, ואמרה בערך את מה שכל ישראלי אומר לי כשנגלית לו השתלשלות חיי:
"מה, באמת? גם בת דודה שלי התחתנה עם אנגלי! הם גרים עכשיו בלונדון והם ממש עשירים!".
"כן...", כחכחתי בגרוני, "אני התחתנתי עם אירי".
"יש לבעלה עסק ממש משגשג", היא שמה את ידה, בעלת הציפורניים המטופחות והמשוחות בלקה מבריקה עם נצנצים על ירכי.
"באמת?", שאלתי, "של מה?".
"לא יודעת", היא משכה בכתפה. מתברר שבת דודתה גרה בקנזינגטון (מקום מאוד מאוד אמיד), ולא מזמן ילדה לאותו בעל בריטי יהודון ילדה בשם קלי. קלי נשמע היה כמו שם שמתאים מאוד לבריטים החדשים (שהם כמו המתעשרים החדשים, רק בישראליות) לקרוא לבת שלהם. זה לא הקייט או הלורן הקלאסי שתקבלו באנגליה, אלא שם של דמות נשכחת מבברלי הילס 90210 עם שיער בלונדיני צעקני וליפסטיק תואם. לקלי בטח יוולד עוד מעט אח בשם "שון" או משהו בסגנון, רק כדי להשלים את הסריה.
"אבל אני תמיד אומרת שהיא חיה בכלוב של זהב", אמרה הדיילת.
"למה? רע לה?".
"להיפך, טוב לה.. אבל היא גרה רחוק מהמשפחה שלה". וואו, ובהתחשב בעובדה שאת חלק ממנה, אני לא בטוחה שזה כזה רעיון גרוע.
"זה לא נקרא כלוב של זהב".
"לא, זה כן", התעקשה הפרחונה, "היא גרה בכלוב של זהב".
התעצבנתי.
"על מה את מבססת את זה?".
"על זה שאני לא הייתי רוצה לגור בחו"ל".
האדמתי.
"כן, אבל זאת את. בגלל זה קוראים לך פקאצ-אל ולא...איך קוראים לבת דודה שלך בכלל?".
"סיגלית", היא פצפצה לי מסטיק ורדרד לפנים. זה היה מקרה אבוד.
באותו הרגע חזרתי להביט דרך החלון, מנסה לתפוס נקודות נוצצות של עיירות נידחות מחוץ למינכן. אני לא מסוגלת לישון בטיסות ולא מסוגלת להבין כל אדם שכן מסוגל. הרעש מבחוץ תמיד מרמז שאת נמצאת בתוך מייבש כביסה וחזק מידי כדי להיכנס לאווירת שינה. מה שעוד מקלקל את אווירת השינה הם מיליון הדוסים שחושבים שהם עדיין בטיילת נתניה והולכים. לאן - אין לדעת. לשירותים, לדבר עם דוסים אחרים, לחתל את התינוקות שלהם ולהתפלל. לדוסים תמיד יש מה לעשות על טיסות. כמו לונדונרים שמחכים להיכנס לרכבת כדי להרכיב רשימת סופרמרקט, לבחור אריחים לחדר הפסנתר שלהם או להשוות מחירים של ביטוחים (כי כפי שכולנו יודעים - האנגלים מתים על ביטוחים מכל סוג, כולל ביטוח מקיף למקש ש' במקלדת שלכם) - ככה הדוסים מחכים רק לעלות על הטיסה כדי לעשות מינגלינג שלא יבייש את אמא שלכם בבר מצווה של האחיין, ויעשו סידורים מפה ועד תימן.
לשמוע מוזיקה באוזניות זה נחמד, אבל אני תמיד תוהה אם אנשים סביבי יכולים לשמוע את המוזיקה כי היא חזקה מידי, מה שאני מנומסת מידי לעשות. אז אני מנמיכה אותה לרמה שרק כלבים ונצים מאומנים מסוגלים לשמוע, ומוצאת את עצמי מתאפקת לשאול את איימי ווינהאוס: "מה? אמרת מה? הדמעות שלך יעשו מה בכוחות עצמן?".
אז אני מוצאת את עצמי קוראת ספר, שזה משהו שאפשר לעשות - אבל לא במשך 5 שעות ברציפות. מה שעוד מעיב על החוויה היא העובדה שאני בשלב הזה בחיים שלי בו כל ספר שאני קוראת הוא כל כך פילוסופי שכבר בשלב ההקדשות אני מקבלת כאב ראש היסטרי ותוהה האם קיומי באמת פרקטי, או שמא אני צריכה לחפש שוב חבל תלייה.
בהיתי בנוף השחור של מזרח אירופה בערך 40 דקות, עד שורוניקה התיישבה בכסא לצדי.
"תגידי, מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך בטיסה?", שאלתי.
"כלום", היא ענתה, בעיניים חלולות וראש לא-פחות, אני מניחה.
"מה כלום? בחיים לא היה לך כר אוויר מעצבן במיוחד שהרעיד את המטוס? תקלה במנוע? כלום?".
"לא. וחוצמזה, כשאנחנו באוויר כלום לא קורה. רק הנחיתות וההמראות מסוכנות", היא אמרה, ואני חושבת שאני מדברת בשם כולנו שאני אומרת: "דהה".
"בהיסטוריה של המטוסים", המשיכה בפילוסופיות, "לא תמצאי מטוס אחד שהתרסק מהאוויר".
"אז מאיפה הם התרסקו? מהבלטות של שדה התעופה?".
"את יודעת למה התכוונתי. בעת שהם כבר התייצבו באוויר".
נעצתי בה מבט לכמה שניות.
"טוב, אולי חוץ מאלה שנשרף להם המנוע".
בלעתי את הרוק.
"אבל למטוס הזה יש שלושה מנועים ספייר, אז אין לך מה לדאוג".
שלושה מנועים ספייר. זה אדיר. אני מתחילה להבין למה הם קונסים אותנו כשאנחנו מביאים חצי קילו יותר במזוודה. צריך מקום לכל המנועים האלה ולדיילות הכורדיות ששמים בעמדת האמצע של המטוס כדי שלא יפילו אותו מחוסר איזון.
בסופו של דבר הטיסה הסתיימה, ותודה לאל שכך, אבל בשני בחמש בבוקר אני אאלץ לעשות את אותו הדבר שוב, ולמען האמת, אני לא יודעת מאיפה אמצא את הכוחות הנפשיים לעשות כן.
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
