חזרתי למצוא לונדון קרירה ורטובה. דילן נשאר אותו הדילן, רק נדמה שגידל רעמה בלונדינית וענקית שאני בטוחה שהייתה פעם סמל אופנה מסחרי של רוק סטאר.
הונגרי.
בשנת 1973.
קשים הוא חייו כסטודנט לתואר שני. את רוב ימיו הוא מבלה כשהוא מתנדנד עם בקבוק וויסקי ושר שירים איריים באף אדום. הייתי אומרת שזה מפריע לי, אבל מאז שהקור התחיל לשתק כל איבר בפנים שלנו והוא התחיל לשתות, אני מקבלת הרבה יותר זמן פנוי במחשב והרבה פחות זמן בדיונים על פילולוגיה ספרותית או עוד כמה נושאים שבהחלט אין לי מושג מה אומרים. אין לי מושג למה הוא עדיין לא מת מהרעלת אלכוהול, אבל אני חושדת שזה משום שהממשלה טרם מצאה מקום בטוח ומבודד מספיק לקבור את הכבד שלו.
ואני? אני חזרתי לשלב חיפוש העבודה. הפעם, אני מעלה קצת את הקריטריונים. לא עוד חיוכים מלאי שיניים כשאני מתנדנדת על עקבי סיכה בעודי מגישה קפה לגברים שאין לי מושג מה עושים בחייהם, אני את ימי כמזכירה כבר סיימתי. אני רוצה משהו חדש. משהו שיקדם את הקריירה שלי, בתקווה שלא לכיוון רשת של מזון מהיר.
אגב, בהחלט התכוונתי לחלק בו אמרתי שאין לי מושג מה עשו האנשים במשרד בו עבדתי כמזכירה. בימים הראשונים הרגשתי לא נעים לשאול, ואחרי שבוע זה פשוט היה נראה טיפשי.
"היי, שומעים? אני יודעת שאני כאן כבר 40 שעות, אבל...במה אתם עובדים?", הוא יותר משהו שמהגרת בלתי חוקית שואלת שניה לפני שמבריחים אותה מטאבה, ופחות צטטה שמישהי עם תעודת אקדמאית (שאין לי, אבל הם חושבים שדווקא יש), תשאל. העניין השני הוא שלא היה לי צל של ספק שלאנשים האלו אין מושג מה הם עושים. כבר סיפרתי לכם שבבריטניה אין באמת עבודות אמיתיות, ואכן, בכל פעם שגברים מעונבים היו יוצאים מחדר הישיבות מול הכסא שלי ואני צוטטתי לשיחתם העסקית, זה בערך מה ששמעתי:
בריטי1: "אני ממש אוהב את איך שהמספרים שלנו נראים".
בריטי2: "כן, וזו אכן הייתה פגישה חשובה".
בריטי1: "אנחנו צריכים לקיים פגישות כאלה יותר בתכיפות".
בריטי3: "נכון, כי עסקים מתחילים להתגלגל מהר".
בריטי2: "אפרופו עסקים, המספרים האלה שדיברנו עליהם מקודם נראים ממש טוב, לא?".
בריטי1: "אפרופו להתגלגל, אשתי נסתה להיכנס לפני יומיים לחצאית מיני!".
צחקוקים.
בריטי3: "לא, לא. אבל באמת - אני אוהב את המספרים".
ואני? אני רק אהבתי את המספרים שמופיעים בתלוש המשכורת שלי. בחנתי אותם היטב. אלפי פאונדים. משכורת שלא הייתי חולמת עליה גם ככתבת שטח, אושייה טלוויזיונית והנשיא של ישראל. ובשביל מה? לשבת כל היום במשרד, עם חיוך של חזיר בבוץ, ולהציע קפה לעוברים ושבים. הקשיים שבלהיות מהגרת הם בהחלט אוברייטד.
השבוע גם נפגשתי עם חברתי הקנדית, אמנדה. אני חושבת שכבר סיפרתי לכם שהיא דקה, חיוורת ושברירית כזכוכית מורנו. טוב, היא מצאה לעצמה עבודה חדשה כנני לשני ילדים בריטיים ומפונקים מאוד מהצד הטוב של לונדון. טדי ואליסטייר. אליסטייר הוא מן ילד גאון עם פוביות מדברים כמו זרדי עצי קוקוס ומקומות פתוחים, וטדי, ובכן, אין לה פוביה מסויימת - אבל שם של דובון אכפת לי, מה שבטוח לא עוזר למניות שלה בקרב חברים מהכתה. אמנדה נהנית מזה, ואני לא מבינה איך. בעוד בגיל 23, השעון הביולוגי שלה מתקתק, אצלי שעון ההגשמה העצמית רץ בכמה שנים טובות. ישבנו בשוק קמדן ושתינו קפה עם מרשמלו וקקאו, והיא בלבלה לי את השכל על החבר שלה. אני רק לגמתי לגימות קטנות וחשבתי לעצמי איך היא מסתפקת בזה. בלהיות נני. היא לא רוצה להתחיל להרוויח הרבה כסף ולכבוש את העולם ולמכור רעיונות שלה ולהיות מישהי גדולה?
היא משכה בכתפיה הקטנות.
"זה גם יגיע", היא אמרה וחייכה, ומשם עפנו לבחור לה וילונות למטבח.
אני חושבת שהפכתי לאדם הרבה פחות אכפתי, והרבה יותר נחמד. כשהייתי נערה הייתי הרבה יותר צינית ומרושעת, אבל זה בא עם מחיר. היה קשה לי לראות תוכנית רעה במיוחד (שיעול: כוכב נולד: שיעול), או בחורה מעצבנת במיוחד (שיעול: גלית גוטמן: שיעול). היום אני למדתי שבשביל לקבל את העבודה אני צריכה להיות הרבה יותר חייכנית, הרבה פחות סמארט-אס. אבל כבר לא משנים לי כל הדברים שפעם היו העולם שלי.
למה אין לי טעם בלכתוב בבלוג יותר מפעם בחמש שנים? כי אני לא מוצאת חומרים. זוהי הסיבה. אני גרה בלונדון, ויוצאת כל יום לקמדן, ורוקדת במסיבה ליד נואל פילדינג והולכת למרתפים בהם יש הופעות סודיות של ההייבס, ועדיין לא מוצאת אף אחד מהדברים האלה נפלא מספיק כדי לכתוב עליו.
והאמת היא שהעולם לא נראה יותר דבר מספיק נפלא לכתוב עליו.
בישראל הייתה לי פרופורציה. ידעתי מה רע ומה טוב. ובלונדון? אני כבר לא יודעת מה רע ומה טוב. או שאני עובדת 8 שעות, מגיעה הביתה ויושבת עם דילן - או שאני פשוט יושבת עם דילן. אין לי זמן לעצמי, או לעכל את מה שעובר עליי. לפני שנתיים, אם הייתי מוצאת את עצמי מחככת ישבנים את אחד מגיבורי התרבות העדכניים של האינדי - נואל פילדינג - הייתי מריירת כחילזון עוד בשלב בו הדורמן היה מתקתק לו כרטיס בכניסה למועדון. היום אני מסתובבת, שולחת מבט חסר סבלנות, ויוצאת למרפסת לעשן. אז אני מנסה ליהנות יותר מהדברים הקטנים בחיים. אבל כלום - לא הארכיטקטורה העתיקה ולא הפארק עמוס הילדים מאחורי הבית שלי מעניין אותי יותר.
טוב, למרות שאני כן אספר לכם באיזשהו שלב על הפעם ההיא שהתחת של נואל פילדינג נגע בשלי. אבל זה כבר בפעם אחרת.
כמו עכשיו.
אז איך מצאתי את התחת שלי מתחכך בשל נואל פילדינג? שאלה טובה.
והנה התשובה לה:
רביעי בלילה. "החדר השחור". קנטיש טאון.
האמת היא שאני לא סובלת מסיבות, כי זה לא משנה כמה איפור תשימי, לאיזה מחוך ושמלה תיכנסי ובאיזה צורה תשתי את הדרינק שלך או תעשני את הסיגריה באצבעות ארוכות ודקיקות, ברגע שתתחילי לרקוד כל ההצגה הזאת תיפול וישר תיראי שוב כאילו סחבו אותך מהפינה ליד השירותים של הטי.אל.וי. הסיבה שהגעתי למסיבה ב"החדר השחור", מועדון שרק מביני עניין מגיעים אליו, הוא שידעתי שאף אחד לא יעיף אותי בסלקציה. והסיבה לכך הייתה פשוטה - אחד החברים שלי היה הסלקטור. כי האמת היא, וזה הרבה לפני הקטע עם הריקודים, היא שאני גם מפחדת לא לעבור סלקציה. אף פעם לא קרה שלא עברתי סלקציה בברקפסט או במישמיש או בכל מקום אחר, אבל אני תמיד עומדת מול הסלקטורים בפרצוף המרמז שאני בת 12, יש לי פצצה בכיס ושהתיקים העצבניים בעיניים הם דבר מולד. למזלי, חברו הטוב של דילן, ג'ורג', התחיל לעשות סלקציה (מה זאת אומרת למה? כי יש לו תואר בפילוסופיה). חברת האבטחה שהוא נרשם אליה שלחה אותו במקרה לחדר השחור, ואני במקרה שמעתי את זה וקפצתי על ההזדמנות.
את דילן השארתי בבית.
אני יודעת שהוא בעלי והכל, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון שבחור כמו ראסל ברנד יהיה שם, ואני לא אהיה פנויה מספיק לקוויקי בשירותים (צוחקת). במקום זה, הכנסתי את אמנדה לבגדים הכי זנותיים שיכולתי למצוא בארון שלה ולא כללו הדפסים כמו "קנדיאן פרינסס", "דאדי'ס גירל" או "ג'יזס איז מיי בסט פריינד, אנד יורס???" (לא צוחקת, לצערי), ואיפרתי אותה במה שהזכיר במעט את אליס קופר בהתקף אפילפטי. אני עצמי נכנסתי לשמלת קייט מוס מיהלומת (מה זאת אומרת? עשוית יהלומים) עליה בזבזתי 200 פאונד. ונכון, שיננתי לעצמי, בזבזתי עליה 200 פאונד בקולקציית הטופ שופ של קייט מוס - אבל החלק הטוב בכל הסיפור הוא שרק לי, לגברת מוס ול-59 בנות אחרות בעולם יש אותה, כי מדובר בקולקציה מוגבלת. מי שעוד מוגבל היא כל בחורה שמבזבזת 200 פאונד על שמלה בטופשופ, אבל על זה נדבר בפעם אחרת.
כשהגענו למסיבה גילינו תור קצר יותר מהקריירה של שלומי בראל. נפלא. מעט אנשים מכירים את המקום הזה, ולכן לא נצטרך להתחיל לדפוק מרפקים (או את המנהל) כדי להיכנס לשם. בזווית העין קלטתי את ג'ורג' עומד בכניסה, שעמום סבלני על פניו, ומנסה להסביר לכדור באולינג בחצאית מיני למה היא לא יכולה להיכנס. נפנפתי לו בחיוך מלא שיניים מוכתמות ליפסטיק: "ג'ורג'!", צווחתי, והוא הסתובב, קלט אותי וחזר להתנהג כאילו אני לא שם, "זאת אני, פרנצ'!".
רצתי אליו ונתתי לו חיבוק ונשיקה. אחרי הכל, אמנדה הייתה שם, ורציתי לתת לה את התחושה שהיא לא לחלוטין החברה היחידה שלי באנגליה.
"זה ג'ורג', ידיד שלי, והוא יטפל בנו טוב הערב. נכון, ג'ורג'?". ג'ורג' מצמץ כמה פעמים וכחכח בגרונו: "אה...ברור".
נכנסנו.
"החדר השחור" היה, ולא במפתיע, חדר שחור. חדר שחור וריק. ישבנו על כסא והסתכלנו מסביב. לא רק שעדיין לא יצא לי להסניף עם פיט דוהארטי קוק בשירותים, אלא שלא יצא לי מזה כלום. אני סתם יושבת אחרי 3 שעות של טיפוח עצמי עם חנונית קנדית (ועוד עם תואר בביוכימיה!) ולוגמת מהבירה החמימה שלי. הברמן, בחור שלא הייתי נותנת לו יותר מ-12 (וגם זה בתנאי שהזקנקן תיש הזה הוא אמיתי ולא מודבק), נשען על הדלפק והתחיל לדבר איתנו.
"אני רואה את זה כל הזמן. את אותן הבחורות. יושבות כאן, מסתכלות על הדלת, מחכות", הוא ניסה להשוות לקולו אפלוליות שתתאים לאווירה. איפה הוא ואיפה פרנק סינטרה. הבחור נראה כאילו כל רגע הוא הולך להוציא את בקבוק המטרנה שלו ולבקש את החולצה שמריחה כמו אמא.
"את מי אתן אוהבות? הקלאקסונס? הליברטינז? מי? את ראסל ברנד?".
האם זה לא צבט? בטח שזה צבט. הרי בכל פעם שאני הולכת להופעה אני מסתכלת על הסולן וחושבת לעצמי, לעזאזל, הוא בטח חושב שהוא יכול לשכב עם כל אחת מהבחורות בקהל הזה. מה אני עושה פה.
"מאין לך לדעת שאנחנו לא פה בשביל המוזיקה?", מחיתי בלחיים אדומות.
"כי המוזיקה מתחילה ב11, עכשיו עשר וחצי".
"אנחנו לא פה בשביל הבחורים", מחתה אמנדה גם היא, ואני שמחתי, כי מדובר בבחורה שכולה צועקת א-מיניות. אמנדה וסקס זה כמו גאולה לבן וטיפות עיניים. לכאורה שילוב מהסרטים אבל איפה, במאני טיים זה פשוט לא עובד.
"בדיוק, ממש לא בגלל הבחורים", חרחרתי בבוז, "למרות שאני רואה שזה בטח היה מרטיב אותך לאללה אם היית מגלה שכן".
"האמת היא שכן", אמר החכמולוג.
"יופי, אז אני שמחה שאתה נראה כמו מישהו שמשתמש בטיטול", סימנתי לו בידי לנגב את הזקן המזויף ואנחנו התפנינו להתיישב עם כוסות הבירה שלנו.
בירה ועוד בירה, ואנחנו מדברות על דברים שלא מעניינים אף אחד. כל מה שהרגשתי היא השפלה חמצמצה. אני גרופית? למי הוא קורא גרופית? אני נראית כמו מישהי שתרדוף אחרי בחור רק כי הוא מפורסם ומג...וואו! אני לא מאמינה.
נחשו מי הגיע.
כן, נואל פילדינג. הצלע היותר מפורסמת מ"המייטי בוש", שבמקרה יום אחר כך גם היה מרוח על גיליון NME הטרי. פילדינג הגיח מהאפלוליות במגפי בוקרים אדומות, סקיני ג'ינס וטי שירט, והתהדר בחבר שנראה - בדיוק כמותו - כמו שיכור שחיטט במלתחה של שר. הם קנו סיידר, התיישבו בשולחן לידנו, ואני ניסיתי להתרכז בשיחה שלי ושל אמנדה. המקום התחיל להתמלא. אני לא יודעת אם זה היה בגלל פילדינג או בגלל שהמוזיקה התחילה לנגן, אבל אנשים התחילו להגיע. להצטופף אחד עם השני, לגעת, לגשת, לדבר. שני בחורים בשיער פרוע ומקטורנים ממשי התיישבו על הספסל בו אנו ישבנו וניסו למכור לנו קישוטים לעץ כריסמס ב-50 פנס.
והמוזיקה התחילה לפמפם לנו באוזניים. קווינס אוף דה סטון אייג'. קינגז אוף ליאון. פרינסס אוף שתי הלהקות האמריקאיות היחידות שבאמת שוות משהו, לא כולל הוויט סטרייפס. ואני התחלתי להרגיש טוב שוב.
לא רק שאני לא גרופית, אלא שהמקום הזה מלא בסיימון אמסטלים ונואל פילדינגים, ולי בכלל לא אכפת.
"בא לי לרקוד", אמרתי במה שהיה בדיעבד היציאה הצופית-גרנטית הדו-שנתית שלי.
"לא כדאי", עקמה אמנדה את אפה הקטן, אבל אני ידעתי שאבוד עליה. גם היא שיכורה.
"נו, יאללה", השבתי, רק בלי הקטע של ה"יאללה", כי באירופה לא מקבלים את המילה הזאת משהו.
"לא, נו", התחננה, וקמנו לרקוד.
רקדנו במשך 40 דקות אולי. הגרון שלי כבר היה יבש, כפות הרגליים שלי כבר כאבו ואני הרגשתי את הצורך העז להתקפל הביתה, להיכנס לפיג'מה ולהתכונן לחיים שאחרי הערב הנורא הזה, כשהרגשתי טפיחה נוגעת בישבני ברכות, זזה ימין ושמאל.
ימין ושמאל.
ימין ושמאל.
סוטה.
"הלו", צווחתי בעצבים, "התחת שלי נראה לך אסלה? אז למה אתה יושב עליו?", הוצאתי את הבת-ימית שלי בפול גז, כשהסתובבתי כדי להבחין שהיה זה לא אחר מאשר הפילדינג.
הוא הסתובב במבוכה ונשך את שפתו התחתונה.
"או, סורי", אמר.
"צ'ירז", חייכתי והסתובבתי חזרה לאמנדה. הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי לפני שניה - כי אם מישהו הטריד אותי מינית, לפחות שיהיה ברשימת האנשים הכי מגניבים של האנ.אמ.אי.
אצבע לבנה טפפה על כתפי. הסתובבתי.
"כן?", שאלתי אותו.
"אני באמת מצטער, בכלל לא שמתי לב שהוא שם".
גם מטריד אותי מינית וגם רומז שיש לי תחת קטן, נואל פילדינג עשה לי את היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
