לא יצאתי מהבית כבר שלושה ימים.
ישבתי ושלחתי קורות חיים להמון עבודות. אולי 200. שלוש מהן חזרו אליי במכתב יבש שאני לא מתאימה לתפקיד אבל שהם ישמרו את קורות החיים שלי לפוזיציות אחרות.
לשתיים החזרתי שהפוזיציה הבאה בה הייתי רוצה שהם יבדקו אותן היא כשהם מנשקים לי את התחת.
אני קמה בבוקר לשקשוקי הכפית בקפה של דילן. יושבת בפיג'מה. הוא הולך לאוניברסיטה, לצלם סרט דוקומנטרי על קמדן מרקט ולהתמחויות בעיתון גדול, ואני סופרת את הדקות והשעות והימים עד לא יודעת מה. בפיג'מה שלי. מכורבלת במיטה עם הלפטופ. עוד קורות חיים. ועוד. וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים.
היום התאפרתי והתלבשתי יפה ושמתי עקבים ובושם ברברי ואת התכשיטים שלי וסלסלתי את השיער רק כדי לשבת מול הטלוויזיה בסלון ולראות "השופטת ג'ודי" עם פופקורן מצופה סירופ טופי.
מה שמבדיל את אנגליה מישראל היא שכשבישראל היה לי משעמם, הייתי יכולה לקחת את האוטו ולצאת מהבית. לקניון. לקפה. להציק למישהו במערכת של העיתון. כאן? לכי תלחמי עם הגשם עד לתחנת הרכבת התחתית. הקור כאן נכנס לעצמות ומשתק אותך. רוב האנשים עומדים בתחנת האוטובוס בלי לזוז. קר מידי בשביל זה.
ואני? אני מאוהבת בחלום הבורגני. בריטניה עושה לך את זה. לונדון עושה לך את זה. הרצון להיות המידל-אפר קלאס. לגור בשכונה חמודה ומשוערת בצפון היוקרתי. שני ילדים בלונדינים ומערכת קולנוע ביתית וחופשות דו שנתיות לחו"ל. אחת גדולה ואחת קטנה. ואוטו חמוד וביטוח מקיף לרכב ולפלאפון ולשלט של הממיר - כמו כל בריטי טוב. אני רוצה להיות אחת מאותן אמהות פלצניות שמתקשרות כדי "לתאם" פגישה בשביל שהילדים שלהם ישחקו יחד.
"לתאם פגישה".
בישראל הייתי יורדת למכולת של דוד עם חבל וכפכפים, קונה שוקו וסוחבת שתי ילדות ראנדומליות מהשיערות כדי שישחקו איתי בו.
אני רוצה לאכול בריא ומנוי למכון כושר וכריסמס אצל חמתי ועבודה שמשלמת יפה אבל הורגת אותי מבפנים.
אף אחד לא מעודד אותך כאן לחלומות לא קונבנציונלים. כל מה שאדג'י כאן לא באמת אדג'י.
י' כמו יללות.
פעמיים עד ארבע פעמים בשנה קורה לי שאני רוצה למות. שהכל מתיש אותי ומעצבן אותי ואני לא מסוגלת לגרור את עצמי להכין קפה או לעשן סיגריה.
השבוע זה התחיל.
סגרתי את עצמי בסופו של יום חיפוש עבודה מפרך בשירותים ובכיתי בהיסטריה. אולי שש שעות.
זרקתי את הסבונים עטופי המשי על הדלת ושברתי צנצנות עם נרות ריחניים ופתיתי סבון ומה לא. דילן ישב מחוץ לדלת, מקופל, ונאנח כל כמה דקות.
"בבקשה?", הוא פתח בסוף חריץ של הדלת, כי בתוכנית המבריקה שלי הייתה בעיה קטנה - איבדנו את המפתח בפעם האחרונה ששיחקנו "בוא-אני-אנעל-אותך-בשירותים מבחוץ, אחביא-את-המפתח-ולעולם-לא-אמצא-אותו. בטח, זה-לא-כאילו-מכבי-האש-יכעסו-עלינו-אחר-כך".
הצצתי לבחוץ בעיניים אדומות.
"מה הבעיה?", הוא שאל.
"עבודה". שיהקתי ורעדתי וגמגמתי וברמה הכללית נראיתי כמו אסי דיין מנסה להעביר הרצאה.
"את תמצאי בסוף", הוא אמר, ואני האמנתי, רק שלא ידעתי במה. וגם לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בדיוק. אני עדיין לא יודעת.
זה הזכיר לי שלדילן יש בן דוד בשם אנדרו שסיים משפטים באוניברסיטת קיימברידג'. הוא עובד אצל הפירמה הטובה ביותר בלונדון לענייני פלילים, ומעולם לא יוצא מהמשרד. הוא אוכל, נושם, חי וישן במשרד. כל בוקר אחת המזכירות מביאה לו בדרך לעבודה חולצה נקייה, וככה הוא ממשיך. הייתי רוצה להיות כמו אנדרו. לאהוב את מה שאני עושה. אבל האמת היא שזה לא יכול לקרות בשנים הקרובות. אף אחד לא יתן לי צ'אנס ממשי לכתוב פה. ואני? אין שום דבר אחר שאני יכולה לשרוד בו.
ז' כמו... נו, זין.
בנוסף לכל הפריחה של דילן בלימודים וההתמחות מוציאה ממני את הרע ביותר. לא מספיק שאני תמיד מרגישה כמו העוזרת האוריאנטלית שלו בכל פעם שאנחנו יושבים אחד לצד השני ברכבת ואנשים מסתכלים עלינו. על שיער החול הלבן, כמעט כסוף והעור השברירי והחיוור שלו, וריח הכפר האירי והמרענן שהוא תמיד מריח. יש לו שפתיים אדומות ותינוקיות, כשהתחתונה מבצבצת החוצה כשל ילד מרוכז שמנסה להרכיב פאזל. יש לו עיניים שקופות שמאחוריהן הרבה אינטליגנציה, ואף מחודד וקטן, כמו לנילס אולגרסון.
אלא שעכשיו הוא גם לוקח אותי בקריירה.
הוא חייב לתת לי משהו.
כי דילן מזכיר לי רוב הזמן את ההולנדי. מסוג האנשים שיודעים הכל על הכל, לא משנה לאיזה נושא תזרוק אותם (וזה משהו שגברים בדרך כלל לוקים בו). בסופו של יום יש סיכוי שהם לא יודעים שום דבר על כלבים בלגים, אבל באותו הרגע, כשאתם מדברים על כלבים בלגים (ואל תשאלו אותי למה - זה אתם מדברים על כלבים בלגים, לא אני), הם יגרמו לכם לחשוב שהם אימנו, טיפלו והמליטו בערך תרי עשר במשך חייהם, והם מכירים אותם טוב יותר מכולם.
יש רק דברים ספורים שהוא לא יודע לעשות בצורה מרהיבה, ואני יכולה לחשוב רק על אחד מהם כרגע - הוא רוקד כאילו הוא רץ על תפודים לוהטים. זה בערך הכל. ולמזלו של דילן, נהוג ללכת ולא לרקוד ברחוב, ככה שזה לא כזה ביג דיל.
מ' כמו מהגרת.
אבל עזבו אתכם מזה - התגברתי על כל העניין הזה. ויש לי גם סיבה טובה -קפה פורטוגזי.
מתחת לבית שלי יש חנות קטנה וירוקה ופורטוגזית. "דלישס דה פורטוגל", קוראים לה, ויש לה זכוכיות של קונדיטוריה והמון קישוטי כריסמס וריח של בלוטת זיעה מגולחת של בואש. אין לדעת מאין מגיע הריח הזה. אני יכולה רק לנחש שזה בגלל שהם מחזיקים עוגות ונקניקים באותו מקרר ענקי ופתוח, הנותן ארומה מעורבת של קיא תינוקות ומנגל שרוף. העניין הוא שאת המקום מנהלת משפחה קטנה, פורטוגזית ושעירה במיוחד - ויש להם את הקפה הטוב ביותר בעיר, אם לא באירופה.
הקפה של הפורטוגזי מזכיר קצת הרואין בצורה שאנשים אוהבים אותו. אני שותה אולי 6 כוסות ביום. ומעולם לא שתיתי קפה טוב מזה.
אני לא בחורה של קפה, אבל הוא פשוט טוב. טוב מידי.
הוא חם מאוד, לבן, מתוק - אבל לא יותר מידי - ומוקצף במידה המושלמת.
התחלתי להתיידד עם המשפחה הפורטוגזית הזאת. אני מניחה שהם מחבבים אותי, כי שיקרתי ואמרתי שאבא שלי פורטוגזי כדי לקבל הנחה של 20 פני בכל פעם שאני נכנסת אליהם (אני גם פולניה מצד האמא כשאני במעדניה הפולנית, איטלקיה מצד סבתא רבא בחנות התקליטים של לוצ'יאנו בסוף הרחוב, ומרוקאית מצד האבא במינימרקט 24/7 שפתוח לי מול הבית. אבל זה באמת נכון). אני מניחה שהם פחות מחבבים אותי כי אני מכירה רק צירוף אחד בפורטוזי - que foi? - ופירושו: "מה קרה?". הייתי שואלת את השאלה הזו בכל פעם כשיאן יאן, הילד הפורטוגזי עליו הייתי בייביסיטרית בשנים האחרונות, היה נופל ונותן לי את פרצוף ה-את-תצטרכי-לנקות-את-זה שלו.
אז יוצא שאני נכנסת שש פעמים ביום לבית הקפה הפורטוגזי בצעקות "מה קרה? מה קרה?" מבוהלות. בפעמים הראשונות הם חייכו והרימו את אגודליהם, אבל לאחרונה הם סתם מנסים להרגיע את הפורטוגזים שיושבים שם לעוגה וקפה ששום חלק ברחוב לא נשרף.
בסופו של דבר פורטוגזי ג'וניור, בחור באמצע שנות העשרים לחייו עם מספיק שיער לכסות את ספרד וירכיים של עקרת בית קרית גתית, שאל אותי מאיפה אני במקור.
"ישראל", עניתי, חוסמת בחינניות להקה של ג'אנקים צמאי קפה ממכר.
"ישראל", הוא חזר אחריי, למקרה ששכחתי מאיפה אני.
"כן", השבתי, והוא נראה מופתע.
"כמו הארץ?", בדק.
"לא, כמו הצבע", לא עניתי, כי רציתי את הנחת ה-20 פני שלי, והסתפקתי בלהנהן בחיוך ולומר: "כן. ישראל כמו הארץ".
הוא הנהן בכבדות ראש. כן. היו שם המון הנהונים.
"איך שם?", שאל בחשש.
רציתי להגיד את מה שאני בדרך כלל אומרת לאנשים שמתיחסים לישראל כאילו היא נשק גרעיני. רציתי לענות שאני לא יודעת איך שם, כי יצאתי מהבית רק 12 פעמים בחיי, בגלל שאנחנו עדיין מפחדים מהטנקים והחיילים בסוף הרחוב. אבל הסתפקתי בלהגיד שכיף. נורא שמשי ואנשים מאוד נחמדים ואני מתגעגעת.
"שמשי? אנשים נחמדים? נשמע כמו פורטוגל!", עלץ פורטו-ג'וניור.
"כן, כמו אצלכם", סיננתי בין שיני, "רק בלי הקטע בו פדופילים חוטפים ילדים של תיירים".
הייתה שתיקה מביכה של דייטים מחורבנים, ואז ג'וניור נראה היה כאילו עוד מחשבה קפצה למוחו החלול:
"היי, המאמן הישראלי אברהם גרנט החליף את מוריניו הפורטוגזי בצ'לסי לא מזמן!".
הנהנתי. שוב. אני חושבת שכבר אמרתי לכם שהתאסף סביבי עדר של אנשים שנורא רצו קפה, והתחלתי להרגיש לא נעים. פחות מהעובדה שאנשים מחכים בגללי - למי אכפת - ויותר בגלל שבחור שחור דחף אותי הצידה בחוזקה וקרא לי "כלבה מזדיינת".
לא ידעתי אם אני צריכה להיעלב. זה לא סוד שאני כלבה, וכאשה נשואה כדת וכדין מדינת קפריסין גם לא אכפת לי להודות שאני אכן מנהלת מערכת יחסים אינטימית עם בן-זוגי. הבעיה היא שהוא אמר את זה כאילו זה היה משהו רע.
"היי", זעק פורטו-ג'וניור, "צא מבית הקפה שלי! אף אחד לא מדבר לליידי יזראל ככה!".
וואו. ליידי יזראל. נשמע כמו שם במה שרק רוברטו יכול להמציא לתימניה קטנה עם צמות שורש בשיער.
הבחור השחור יצא מהמקום בבושת פנים, ומאותו היום אני נקראת "ליידי יזראל" בפי הפורטוגזים.
אני יודעת שהם מתוקים, ואני יודעת שכוונות טובות בראשם, אבל עדיין מעדיפה שלא יחשפו את זהותי בעיר שמאוכלסת במספיק ערבים למלא את סמטאות לוד.
ס' כמו סיכום.
לסיכום, נראה לי שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
