זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בגולדרס גרין.
מעולם לא טרחתי להגיע לחלק היהודי-לונדוני לפני כן, כי היו לי דברים יותר מעניינים לעשות. דברים כמו שופינג במרבל ארצ' ונוטינג היל או בילויים טרנדים במזרח לונדון או שיטוטים בפארקים בקלאפהאם או למות מוות מלא כאבים. הרי גולדרס גרין נשמע היה לי תמיד כמו הגיהינום בסיכום מתומצת, לא כולל מזג האוויר הנוח והשמשי.
אם יש דבר שאני שונאת יותר מתיירים ישראלים בחו"ל, אלה בטח אלו שכאן בשביל להישאר.
אם יש משהו שאני שונאת יותר ממשפחת חרדים בת 14 נפשות זו משפחת חרדים בת 17 נפשות, שמתעקשת לדבר יידיש במקום אנגלית.
ואם יש משהו שאני שונאת יותר מישראלים שמנסים למכור לך קרם גבות ב-50 פאונד אז תגידו לי בבקשה מה זה, כי בהחלט לא נראה לי שיש משהו שאני שונאת יותר.
הבעיה הייתה שהחלטתי ביני לבין עצמי שהשנה אנחנו הולכים לחגוג חנוכה, ולשם כך הזדקקתי לחנוכיה, נרות, והאווירה המיוחדת והספציפית הזאת שאפשר לקבל רק כשרואים ילד דביק עם ציציות מנסה למרוח את ריבת הסופגניה על לחיו על ידי חיכוך בקיר בטון.
אז גררתי את דילן לגולדרס גרין.
נכנסנו לנורת'רן ליין, קו הרכבת היחידי בלונדון שבבדיקות מעבדה מדוקדקות התגלה כיותר איטי מנאור ציון, וספרנו 12 תחנות עד לגולדרס גרין. לצדנו ישבו זוג ישראליות עם עגלת תינוק ועשו לבייבי תכולת העיניים פרצופים מוזרים. אני יודעת שהן היו ישראליות בגלל שלאחת מהן היה תיק של קסטרו ובגלל ששתיהן דיברו בעברית, בדציבלים שמוטטו לא מעט איצטדיונים. האמא מביניהן, שלא נראתה כמי שנחנה בעודף אריסטוקרטיות, הרימה מידי דקותיים את התינוקת הקטנה והיפה שלה והריחה את ישבנה.
"נראה לי שהיא עשתה משהו", "היא בהחלט עשתה שם משהו", "מממ, נראה לי שהיא בזה הרגע עושה את המשהו הזה", ועוד כל מיני שידורים חיים מהנעשה בטיטול של הצאצאית. עם כל הדרמה, הישראלית השניה הציעה לאמא הטריה "להשכיב אותה על הבטן", "להניח אותה על הגב", "להעמיד אותה באלכסון" ועוד כמה תרגילים אקרובטיים כדי שהצואה/פיפי/נשמה תצא לתינוקת מהר יותר. וכל אותו הזמן הן גיחכו ביניהן ואמרו: "איזה מזל שאף אחד כאן לא יודע עברית", בלי לקחת בחשבון שלצדן יושבת בחורה עם ספר של מיכל שלו (צריך משהו לפתור עליו את סקציית התשבצים של העיתון), ושגם אם לא מבינים עברית, אני חושבת שלהריח ישבנים של תינוקות ולפתוח להם את הטיטול באמצע הרכבת התחתית הוא הסימן הבינלאומי ל"אהלן, אני ישראלית. ומפגרת".
לבסוף הגענו לגולדרס גרין.
דילן, כולו קריקטורה בלונדינית גבוהה וארית עם מבטא המרמז ששוכב לו לובסטר חי תחת הלשון, הרגיש צורך עז לשיר "הבא נגילה" כשהעברנו את האויסטרים שלנו ביציאה, "כדי להשתלב בחברה".
"איזה חברה? של חולי הנפש?", שאלתי בדאגה. אבל דילן היה בשלו. מאז 'וודינג קראשרס', בכל פעם שמישהו תוקע גרעפס הוא קם ומתחיל לשיר הבא נגילה.
איך שיצאנו הוא לקח את המושכות לידיים, ובמיוחד לאור העובדה שלחרדתי, גולדרס גרין היא עדיין חלק מלונדון, ולא פיסה שנחתכה מתל-אביב והודבקה בצד הצפוני של העיר. במבט ראשון, היו כמה מסעדות טנדורי, סניף בנק של נטווסט והרבה מהגרים פקיסטנים. אף זכר לחוצפה המתוקה והישראלית שגורמת לך לרצות לתקוע למישהו גרזן בראש.
הוא לקח את ידי והוביל אותי למקום המבוקש בו נמצאות חנויות של יהודים - סמטה חשוכה בה הפרענו לעסקת סמים. והאמת היא שזו לא הייתה אשמתו של דילן.
כמובן, עמדנו על רחוב סופר עמוס עם 13 כנסיות, 50 מיליון בני אדם ואחת כרכרה עם אביר שברח משנת 21.
כמובן, למקום אליו הוא התעקש להיכנס קראו בפירוש ST ALBANS ALLEY
וכמובן, הייתה גולגולת ענקית מרוססת בגרפיטי בכניסה לכביש
אבל היי, מה כל אלו לעומת המראה המבטיח של הרחוב הצר, החשוך והמנוכר עם חבורת מעשני הסיגריות הצהובות, עם הבלוריות ומעילי העור הארוכים, שהסתודדו במעגל צפוף.
נכנסנו לסמטה.
"Hash? Coke?", שמעתי אחד מהמזוקנים בעלי מעילי העור הארוכים לוחש באוזני. יכולתי להרגיש את חום הבל פיו על הצוואר שלי, וזה העביר בי חלחלה.
"יש לך חשיש?", עצר פתאום דילן מולו.
ואני? אני הייתי בשוק.
אל"ף - כי ממתי אנחנו מעשנים חשיש? מתוק לנו מידי, ועושה כאב ראש.
בי"ת - בגלל שאנחנו באופן מוחץ בהחלט מיעוט, כשסביבנו מספיק נרקומנים כדי להרכיב מחדש את הניו-יורק דולס. חוץ מזה, יש לנו את הדילר הנחמד והזקן שלנו מקמדן. זה שתמיד מריח מכדורי שיער של חתולים ומחזיק הרואין מגולגל נייר כסף תחת הלשון ורצה למכור לנו אותו במבצע. ונכון, יכול להיות שהדילר שלנו הוא לא האדם הכי מוסמך בעולם לסמים - אני אתן לכם את זה - אבל לפחות הוא לא נראה כמו מישהו שידקור אותנו רק כי בא לו על פחית הקולה שאנחנו מחזיקים.
"יש גם יש", אמר הבחור המזוקן, שהתגלה בעל מבטא בריטי ומצב רוח לבבי במיוחד ברגע שדילן ניסה לעשות איתו עסקים.
דילן פינק את עצמו בקצת מהחומר המתוק והטוב, אמר תודה, שילם את הכסף והתפלל כל הדרך יציאה מהסמטה שהסחורה שלו לא גולגלה ברקטום של מהגר זימבבואי לפני 48 שעות.
וכשיצאנו מהסמטה אליה איכשהו נכנסנו - גילינו את גולדרס גרין האמיתית.
חנות קטנה של סטימצקי, "תאילנדי - כשר", "שניצל - כשר", "פלאפל - קשר" (לא ידעתי שלאבריל'וש יש עסקים בחו"ל) וסופרמרקטים עם פריגת וסברסים. הרגשתי בבית.
נכנסתי לפיצוציה הצמודה למספרה וקניתי חופן פיסטוקים וגרעינים שחורים. נכנסתי לסטימצקי וקניתי חנוכיה ונרות. הישראלי ששירת אותי חייך ושאל אותנו עם אנחנו יהודים באנגלית קלוקלת.
"Tudda!", עלץ דילן, במה שנראה היה המילה "תודה".
"כן", עניתי בעברית, "אני יהודייה. "הוא מוסלמי", הטתי ראשי כלפי דילן. כל הראשים בחנות הסתובבו לכיוונו של הצחור האולטימטיבי, ודילן, שלא הבין מילה ממה שאמרתי בעברית, חייך ונופף לכולם בהתלהבות כאילו הוא האפיפיור.
או מוחמד, לשם הדוגמה.
כשיצאנו מסטימצקי והלכנו לכיוון התחנה אושר הציף אותי. מימיני הייתה מאפייה שמכרה סופגניות וחלות של שבת ופתאום הרגשתי שייכות למשהו שאני לא באמת מחבבת, אבל חלק אינטגרלי ממנו. אנשים שחלפו על פניי ברחוב דברו בעברית. הבחורות כולן לבנות פורצלן, שבריריות כזכוכית מורנו בעלות שיער ברונטי וסומק צנוע על פניהן. הפנים שלהן רכות, עגולות. לא מחודדות ובלונדיניות כשל האנגליות.
גם הנשים היהודיות והמבוגרות נראו שונה. לנשים האנגליות יש מן שעמום אלגנטי על פניהן, מוכה שיחות משמימות על מזג האוויר ושעות תה בלתי נגמרות עם הבוס. לנשים היהודיות יש פאות מוקפדות ופנים שמספרות סיפורים. על הבת המבוגרת שעדיין לא התחתנה - ומי יודע מי ירצה אותה בגיל 28 - ועל ההכנות לחנוכה ועל הורידים הכחולים ברגליהן, אחרי שעות של קרצופים לפני פסח וטיפול בחמשה ילדים שובבים.
ליהודיות האירופאיות, כך החלטתי, יש שפתיים בשרניות ועיניים שותקות וענווה נדירה בנוף הנשים של המאה העשרים ואחת. והן מאוד, מאוד יפות.
ברכבת חזרה הביתה שאלתי את עצמי למה גררתי את התחת העצל והאתאיסטי שלי עד לגולדרס גרין לקנות חנוכיה ונרות. אני לא מאמינה בדת יותר מאשר אני מאמינה בדיאטת אטקינס - וזאת עשתה לי בעיות קיבה שעד היום לא נכנסתי עם אף אדם לפרטיהן. זה גם לא שיש לי ילדים, שאותם אני רוצה להעביר את מסכת ההתעללות הקרויה בפי רבים "מורשת", על ידי שירי "דריידל דריידל" ותקיעת נר בוער בידיהן הקטנות והחוששות כדי שידליקו חנוכייה. אין לי, בעצם, שום סיבה לשמור על חג החנוכה. זה לא שאני גרה כאן שנים על גבי שנים ומתגעגעת הביתה. האמת היא שהסיבה היחידה שלי לחגוג את החג היא פשוט כי אני מנסה לא לאבד את עצמי.
ועצמי, אם ארצה או לא, הוא לחגוג חנוכה. ופסח. ולאכול מנה חמה ופיסטוקים ולפצח גרעינים שחורים ולשתות פריגת ולהיכנס לסטימצקי.
לונדון כל כך גדולה, וכל כך קל ללכת בה לאיבוד. פחות בעיר עצמה, תודות למיליון מפות המפוזרות על כל בלוק ואנשים עם צורך בסיסי לעזור לך, ויותר בינך לבין עצמך. הכל מהיר. קריירה היא המדד היחידי להצלחה, והצלחה היא המדד היחידי לחיים ששווים משהו. לדירה לא מתפוררת. לשמלה שלא מפריימרק.
לונדון מעייפת. הרכבות והאנשים שנמצאים בכל מקום ודוחפים לך לידיים פלאיירים ועיתונים ודיסקים חינם וחבילות כריסמס קטנות כשי מחברת הפלאפונים הזאת והזאת. היא עמוסה והיא מעמיסה עליך את האופי שלה עד שאת לא זוכרת מי את בכלל. ובגולדרס גרין, הכל קטן ומקומי. לא פלא שכל הישראלים מתיישבים שם ומטפחים לעצמם מושבה מתוקה ובלתי מתוחכמת של "קפה דיזנגוף" ו"פלאפל הלל".
ואחרי ביקור כזה, בגולדרס גרין, אני יוצאת מהרכבת. תחנת קלאפהאם. הבית שלי.
ואני רואה את כל הלונדונרים חוזרים עם תיקי הפרזנטציה שלהם משולבים בידיהם אל בית החזה, בחליפות, בעיניים האלגנטיות-משועממות. אני רואה את חבורת הבחורים השחורים עם צמות-השורש מעשנים סיגריות מגולגלות בבגדי היפ הופ גדולים ומחכים לאוטובוס, אוזניות לאוזניהם. ואני מוכנה להמשיך באתגר הזה.
עם קפיצות קטנות לישראל הקטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
