יש דברים שמעולם לא נועדו לקרות (כמו מערכת היחסים בין הזמר סיל והיידי קלום - והילדים שלהם הם, איך נאמר בעדינות, רמז די עבה לכך), ואחד הדברים האלו הן שאי פעם אקבל עבודה.
השבוע חזרו אליי שני מעסקים. האחת, ג'ו-אן מה-BBC, שהתקשרה לבשר לי שיש לי ראיון עבודה במחלקה לתרבות (?), מדע ואסטרונומיה (??) אליה שלחתי קורות חיים לפני שבוע (???! אני ממש חייבת להפסיק את השוטטות הלילית באינטרנט שלי שיכורה), והשנייה היא חנות פרחים קטנה בדרום קנזינגטון. מנהל החנות, איש חביב וצרפתי עם אנגלית שלא הייתה מביישת תרסיס אף (אבל כן הייתה מביישת בן-אנוש), הזמין אותי באנגלית קלוקלת לראיון העבודה ואמר שקורות החיים שלי נפלאים. הוחמאתי עד מאוד, אבל לא בדיוק זכרתי ששלחתי קורות חיים לעבודה הזו.
"תודה, אני אגיע", שיקרתי, ובהחלט הרגשתי רע עם זה, "יום טוב", הייתי בתהליך ניתוק טלפון מתקדם כששמעתי "רגע!" מפלח את הדממה המרוצה ששוררת בכל פעם שמישהו מזמין אותי לראיון עבודה ואני לא צווחת משמחה נואשת.
"כן?", שאלתי.
"את יהודייה?", בדק.
"כן", עניתי, ומיד הצטערתי.
"גם אני!", עלץ, וניתק לי בפנים.
לראיון העבודה עם מר צרפתי לא הגעתי, אבל לראיון עם הבי.בי.סי דווקא כן. יצאתי מנקודת הנחה שלהגיע לראיון, לא משנה שהוא במחלקה הכי בלתי אפשרית על הפלנטה, לא יכול להזיק לי.
וטעיתי.
כשיצאתי מתחנת וואיט סיטי הבנתי למה מנהלת מחלקת כוח האדם התחילה להשתנק מצחוק כשביקשתי ממנה הוראות איך להגיע ל-BBC. הבניין הענקי, עליו מונפים דגלים של ה-BBC ועליו כתוב בגדול ה-BBC וסביבו וואנים עם לוגו של ה-BBC היו רמזים עבים יותר מהגבות של בוי ג'ורג'.
עשרות אלפי עובדי BBC טיילו בשטח, תגים לדש חולצותיהם ולמכנסי הג'ינס הגבוהים שלהם, ופטפטו על נושאים מאוד מעניינים. אני יודעת שהם מאוד מעניינים, כי חשבתי לעצמי: "היי, זה ה-BBC, הגוף הגדול ביותר בעולם, כולל רני רהב, הם חייבים להיות גאונים כדי להתקבל. מעניין על מה הם מדברים". ובכן, אז צוטטתי לחלקם, רק כדי לקבל אינדקציה יותר טובה למהו גאון, והנה כמה מן השיחות שהתקיימו בקפיטרית הקפה של ה-BBC:
1. בחור וזוג נשים ממושקפות עם תסרוקות "מיוחדות" שנעשות בעיקר על ידי הדילר שלך בהודו, שדיברו במשך 40 דקות על פייסבוק, ועל איך זה נורא שכאשר מישהו מוחק אותך בפייסבוק אתה לא יכול לדעת. (AKA: "גם לי זה קרה", "באמת? גם לי". "אני מאמין, אבל אל תקחו אותי במילה, שגם לי זה קרה!").
2. זוג גברים דיסקס בנחת על העלייה הפתאומית במחירי הנורות.
3. חבורת בחורות פטפטניות בבגדים מקושקשים דיברו בשך כ-20 דקות שלמות בניסיון להבין למי שייך מעיל שישב על כסא בצד השני של החדר ("אני לא יודעת, אבל לטרי יש כזה", "דיאנה, את בטוחה שזה לא שלך?", "אוף, אז נורא מעניין של מי הוא באמת"), וככל שהאזנתי ליותר שיחות כך גם הבנתי שהאנשים בבי.בי.סי הם משעממים בדיוק כמו יתר הבריטים.
נכנסתי למחלקת ההיסטוריה והמדע של הבי.בי.סי, והבטתי מסביב.
זה לא היה נחמד וחמים כמו הקפיטריה הכתומה שלהם, שהריחה באופן חשוד למדיי מחריימה. אנשים ישבו מול המחשבים שלהם, בעיניי זומבי המבוייתות על התוכנות המשמימות בהן השתמשו, ותקתקו באדיקות מוסלמית את מה שנראה היה מהצד הכרך הגנוז של התורה.
קיבלתי מבחן בן 15 דקות בו הייתי צריכה לעשות שני דברים:
1. לערוך כתבה ענקית על מדע ותרופות חדשות - כולל תיקוני שגיאות כתיב, פיסוק וכדומה.
2. סידור לוגי של רשימת משימות שאני עלולה לקבל יום אחד.
את שניהם עשיתי ברמה של תינוק עיוור מצ'ילה.
אחר כך, נכנסתי לראיון, ממוטטת מן העובדה שהניסויים שלהם עליי היו מוצלחים בערך כמו הניסוי הזה בו תהו אם יעל בר זוהר יכולה להנחות, ועניתי על השאלות בחוסר חשק. ובעיקר, לא עניתי עליהן. חצי מהתשובות לא ידעתי, את חצי מהמושגים לגביהם הם שאלו אותי לא הבנתי, והלכתי לדרכי כשאני מדופרסת בטירוף.
וזה דווקא חבל, כי את רוב השבוע העברתי בלקום לכל אדם סמי-קשיש ברכבת, לתרום לכל זמר סוג ת' שעומד ברחוב עם גיטרה ולשנן את כל התשובות הנפלאות לשאלות שמעולם לא נשאלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
