כשאמרתי לאנשים שהם "תמיד מוזמנים" לבוא להתארח אצלי בלונדון, התכוונתי בעיקר לתקופות של שבוע גג. או אפילו סוף שבוע. או אפילו רק מתוך נימוס, כי מי לעזאזל רוצה תרמילאי ישראלי ישב לו באמצע הסלון שלי במזוודה פתוחה ויתחיל לספר על טיול הדרגמ"ש שהוא עשה בצבא עם החבר'ה מסיירת דובדבן או אגוז או בננה בקרם ברולה. אני אוהבת את חברים שלי, אבל בעיקר כשהם נמצאים בבית שלהם ואני בשלי ומידי פעם הם שולחים לי קליפ נחמד ביו-טיוב ואני מחזירה באי מייל נרגש המבשר להם שלא אכפת לי.
אבל פה זה כבר לא ישראל, וכאן יש כדורגל טוב ומוזיקה טובה ובניינים גדולים, אפורים ואירופאים ומבטא בריטי, מה שגורם לכל ישראלי לרצות לבוא ולחקור את התרבות המרתקת פה (בעיקר בלצאת למועדונים בפיקדלי סירקס, שם הם יוכלו למצוא עוד תיירים, ולעשות מינגלינג היסטרי ולהיות בטוחים שהם ממצים את העיר, ושלא יכלו לעשות בדיוק את אותו הדבר בקפריסין), אז היום מגיע אליי דרור. דרור הוא ידיד די ותיק שאף פעם לא חיבבתי יתר על המידה, והוא החליט להגיע לשבועיים.
"את בטוחה שהוא מכיר אותך?", שאל דילן.
"למה?", שאלתי.
"פשוט, מהיכרות הכי שטחית איתך אפשר להבין שאת כל כך שונאת שנכנסים לך למרחב הפרטי, שלהתנחל אצלך שבועיים נשמע משהו שכל מי שעמד לידך בתור לקופת חולים לא ירצה לעבור ביוזמתו האישית".
"אתה מנסה לרמוז שאני לא נחמדה לאורחים?", שאלתי, והצטערתי מראש. אני מסוג האנשים שיעיפו את האפיפיור בבעיטה משולחן האוכל שלי אם הוא לא יודה שארסנל היא הקבוצה הטובה בתבל ושמיה דגן נראית כמו רנה זלווגר עם תסמונת דאון.
"זה לא שאת לא נחמדה לאורחים", הוא התפתל, "זה פשוט ש...טוב, ובכן...אה...בעצם כן. את ממש לא נחמדה לאורחים".
"תן דוגמה", ביקשתי, כי לדילן יש חוט ריכוז של חטיף סניקרס, ואני הייתי בטוחה שהוא לא ימצא שום סיבה טובה.
"אין בעיה", שלף, "לדוגמה הפעם ההיא שאמנדה וחבר שלה באו אלינו לארוחת ערב וכשסיימנו לאכול יצאת בנונשלנטיות לסלון, לא לפני שהסברת להם איפה הם צריכים לשים את כל הכלים הרטובים שהם ישטפו".
"היי, אני הכנתי את ארוחת הערב", עיקמתי אף.
"והם קנו את היינות והפרחים הענקיים שנתנת לקבצן מאחורי הבניין שלנו כשליווית אותם לתחנת הרכבת".
"היי, היי", התעצבנתי, "ריחמתי על הקבצן הזה".
"צודקת", הרים דילן את ידיו בהסכמה ברורה, "וזר פרחי נרקיסים ונצואלים זה בדיוק מה שהאיש הזה, שלבש את הפוסטר כריסמס שתלש מהחנות של הפורטוגזים, היה צריך".
והאמת היא שזה הדבר האחרון שאני צריכה, את דרור על הראש.
אין לי שקל על התחת ואני שולחת קורות חיים כל היום, ומנסה להבין מה אעשה עם חיי.
אני נוסעת ביום בו דרור חוזר ארצה לצפון אירלנד, לבלות את הכריסמס עם אביו של דילן (ושאר המשפחה, אם זה לא היה מובן לצופי הריקי לייק שביניכם), ואני צריכה זמן לארגן את הבית ואת עצמי.
יש לי קניות כריסמס לעשות ויש לי אנשים לפגוש ואין לי זמן לבדר את הדרור הזה. מעולם לא הייתי בן אדם נחמד במיוחד ואני לא רוצה להתחיל להיות אחד. אני גם יודעת שאם אני אראה שהוא מרגיש מספיק בבית לפתוח מקררים ולהשתמש במסיכות השיער היוקרתיות (מה? אי אפשר לדעת, דרור אוהד מכבי תל אביב, זה לא תלוש מהמציאות), אני ארים את האוקטבות שלי למקומות שרק האף של בר רפאלי הגיעו אליהם.
למרות שחוץ מהעניין הזה שאר הדברים מתחילים להירגע. אני מתחילה להבין שאין סיכוי שלא אקבל עבודה, אבל יש סיכוי סביר שאאלץ להתפשר על אחת. אני מבינה שאם אני מתקשרת למרכזיה ועונים לי הודים, הולכת לחנות ומקבלת שירות ממרוקאים ומודדת נעליים מול זבנית פולניה, הסיכויים שאני לא אמצא את עצמי בשוק העבודה הזה הם די קלושים.
ובכל זאת, אם כמה מכם חפצים בלהעסיק אותי, פרטים במייל.
טוקיו הוטל
אין לי מושג מאיפה הוקרצה הלהקה שהיא טוקיו הוטל, אבל אני הולכת ללכת ולהניח שהיא לא הלהקה המפורסמת ביותר בעולם כיום. היא כן, לעומת זאת, מפורסמת בישראל. מדובר בחבורת ילדים גרמנים בני 15, לרובם שיער של מתאבק ויקטוריאני ויותר מייק אפ מאורית פוקס באירוע השקה של כריות כותנה מצריות.
הגרמנים הצעירים אהובים בקרב נערות ישראל, ואני מניחה שזה בין היתר בגלל היחסים הקרובים והחמים בין גרמניה לישראל (וליהודים) במאה האחרונה, כך שזה בלתי ניתן לערעור שהמתוקים הללו באים משושלת ארוכה של אוהבי-אור-אליות ודינ-אליות.
אני מדברת על טוקיו הוטל לא כי אכפת לי (ותאמינו לי - אכפת לי, אני רק מנסה להחזיק את הבכי בפנים), אלא בגלל שהם בין היתר משתלטים על ישראבלוג. אני כבר לא מדברת על אלפי בלוגי המעריצים של טוקיו הוטל, הבעיקר מתרכזים בלפרסם את לוח ההופעות העדכני שלהם (למקרה שאתם נמצאים בשטרעכסנאץ טאון, בדרום מזרח גרמניה ביום ראשון הקרוב), ובלפרסם ראיונות איתם - שוב - למקרה שלקחתם גרמנית במקום ספרדית או ערבית כשפה שלישית בתיכון. מעבר לזה, בעיקר הרבה תמונות של בחורה בשם ביל, שטוחה פחד - אבל לפחות היא מחפה על זה בנשיות מלבבת.
היום, לדוגמה, נכנסתי לעמוד הראשי של ישראבלוג כדי להתעדכן אם ליאן ואיך-קוראים-לשניה מ"לא כמו כולן" הלכו כבר לסיסטרס, לבדוק את הויברטורים החדשים וללקק גידיאלות בטעם טונה בנמל יפו, ונתקלתי בבלוג סיפורים, אבל איך אומרת כותבת "לא ידידים" לא כמו כולם.
בלוגי סיפורים מאוד פופולארים היום, אבל זה היה בלוג שכותב פיקטיבית על מעלליהם של "טוקיו הוטל". והנה רק כמה ציטטות נפלאות ממנו, ממה שאני הולכת להכריז כסיפור הבא שלי:
לא רק ידידות
אשלי חייכה במבוכה לביל, היא תפסה את ידו של ג'ייסון וצבטה
אותה מאחורה, "תראה מה עשית ! מה אני עכשיו אמורה להגיד לו ?"
(שהוא גנב לך את הפודרה ואת רוצה אותה חזרה, כי זה שאנל?)
לחשה לו בקול עצבני ביותר, נוקשת בשיניה.
"הפעם את לבד.." השתחרר ג'ייסון מאחיזתה של אשלי, מרים את ידיו כלפי
מעלה לאות 'חף מפשע' מתרחק, משאיר את אשלי וביל לבד.
"מה אמרת ?" שאל אותה שוב בכעס, חוזר על המשפט ומתקדם אליה.
מניח את כוס הקפוצ'ינו הריקה שלו על השידה הראשונה שנקלעה בדרכו.
(ככה זה. שימו לו יותר מחצי סוכרזית, והעצבים ישר יורדים לו לירכיים. יש לכם מושג כמה ספינינג הוא יצטרך לעשות כדי להוריד את זה ממנו?)
"אא.." גמגמה אשלי, היא לא ידעה בדיוק מה לומר.
היא אף פעם לא הייתה במצב מביך כזה, היא רק חייכה חיוך מטופש
וניסתה לחשוב על דבר חכם לומר.
"אא.. אני אוהבת וניל.." התפרצה, אך מיד חושבת על מה שאמרה
ונותנת לעצמה מכה קטנה בראש.
(כן, כי זה מה שגיי בן 15 שאוהב ללבוש סקיני רוצה לשמוע אחרי שהוא דפק קפוצ'ינו עם חצי ק"ג סוכר לבן מרוכז)
"זה לא מעניין אותי" התפרץ עליה ביל בחזרה ודפק את אגרופו באחת השידות.
אשלי הופתעה שזה כלל לא כאב לו.
(אחרי הכל, הבנייה שהוא עשה בציפורניים הייתה יכולה לפרנס 13 "עצמאיות" מפתח תקווה)
"מה אמרת ?" שאל בטון תקיף יותר.
"ביל.." אמרה לו בקול רגוע ומתחנן, "אני לא יודעת מה להגיד לך"
פסקה חד משמעית, והתקרבה אליו באיטיות.
"אז שאני אבין.." אמר לה בטון רגוע בחזרה, לוקח את כף ידו ומתחיל לסובב
אותה באיטיות, כנראה שכאב לו למרות הכל.
"את 'החברה שלי', אומרת לי שאת לא רוצה אותי לא בתור חבר ולא בתור
ידיד, ופתאום עכשיו את אוהבת אותי ? נפלת על השכל שאין-לך ?" התקרב
אליה ביל, ממשיך לעסות בעדינות את פרק כף ידו.
אשלי השפילה את מבטה, היא חיבקה את עצמה בעזרת זרועותיה ונותנת
לדמעה אחת לנזול מעיניה. היא ידעה כמה שהוא צודק.
שההתנהגות הזו של קשה להשגה לא תצליח לה, ובסוף היא תצטרך
להתרכך ולומר לביל מה שהיא באמת מרגישה.
מה היא באמת רוצה ממנו. ולגלות מה הוא רוצה ממנה.
לדעת מהן הציפיות שלו בקשר אליה, האם זה יתקדם ?
האם זה יוביל למקום כלשהו ? המון שאלות הדהדו בראשה,
והיא נתנה להם להדהד שם. לא מחפשת אפילו תשובה.
היא נשמה עמוק, מפסיקה את החיבוק העצמי שלה, מתקרבת אליו
בנחישות. היא עמדה מולו, מרימה את ראשה לעיניו.
רק בפעם הזו היא הבינה כמה מדהימות הם.
היא ניגבה את הדמעה שזלגה לה ומיד אמרה לו בביטחון והרבה
הרבה אומץ, "אני אוהבת אותך" .
ביל התקרב אליה עם שפתיו, הוא כמעט נותן לה נשיקה,
אך מיד לפני ששפתיו נגעו בשלה, הוא פתח את פיו ואמר ברשעות,
"כאילו שאכפת לי" ועזב מיד את החדר.
אשלי עמדה שם, עם פה פעור, לא הבינה מה הרגע הלך כאן.
היא מתוודת על רגשותיה והוא ככה זורק אותה ?
היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, ובפעם הראשונה בחייה באמת מתכוונת לכך ?
היא הרגישה צורך עז לבכות, לפרוק את כל הכאב שהתפשט בגופה באותם
רגעים.
"אני לא מאמינה.." לחשה בשקט לעצמה, מנסה להוציא את דמעותיה.
אך שום דמעה לא יצאה. היא עמדה שם המומה ומתחילה לאט לעכל את כל
מה שעבר שם לפני כמה דקות.
עכשיו, אני לא רוצה להיות יותר מידי מרושעת ולנפץ להמון בנות 14 את העולם הורוד והביל-בי שהם נמצאות בו, אבל...טוב, אני כן:
ביל, הוא, איך נקרא לזה: ביל גייטס, רק בלי החלק שבו הוא טס.
הסיכוי שהבחור הזה אוהב מפשעה שלא קשורה עליה סטריפ-און נמוך מהסיכוי בו תמצאו אותי שותה מירנדה וודקה ממבחנות באחד מהדיסקוטקים האלו בנמל תל-אביב, בשמות כמו "פאשיון וורלד", "דוגמניות (ע"ר)" ו"אנורXיה".
וסתם לשם ההמחשה, כך נראה אדון ביל:
ואני יודעת מה אתם חושבים - סיגל פפושדו ממש התחילה לזנוח את עצמה, אבל מה אני יכולה לעשות שכל מה (וכן, המילה היא מה) שלובש סקיני ג'ינס וחולצות מקושקשות הופך באופן בלתי מעורער לסמל המין החזק ביותר בישראל.
ולמי שתוהה מה קורה עם הפרק האחרון של "רק יזיזים" - תאלצו לחכות למחר מחרתיים. הבטחתי לדילן שאני הולכת לגזוז את הרעה הבלונדינית והענקית שצומחת לו לכיוון התקרה במשך חצי השנה האחרונה.
סלמאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
