ישבתי בחדר ההמתנה והבטתי על שאר האנשים סביבי. אחת, בחורה פולניה בת 700, עם שיער דליל אסוף לקוקו, מחסור אדיר בשיניים וחליפה זולה שנראית כאילו הוכנה מצמר אלפקה ושאריות של סוכריות מנטה במקום כפתורים. בחור דרום אפריקאי עם שיער של איש מערות שמעולם לא פגש במודעות עצמית, ובחורה צרפתייה שעשתה את כל הטעויות האפשריות עוד לפני שנכנסה לראיון העבודה: החצאית קצרה מידי, המחשוף גדול מידי, הידיים שמוטות ברישול על הספר שלה, ושיערה בלונדיני פזור ומבולגן, ונראה כאילו הוא עדיין מחפש את דרכו חזרה לראשה של בריטני ספירס.
ואני ישבתי שם, משופשפת יותר מידי. חליפה מצוחצחת ומגוהצת. עקבי סיכה ששפשפתי שעות עם מגבונים לחים. תסרוקת מהודקת, איפור מינימלי ופרצוף המאשר לכולם שאני הבחורה הכי חכמה בחדר.
"פרנצ'סקה ברודסטוק?", שאלה מזכירה אמריקאית והובילה אותי לחדר גדול. בחדר ישבו חבורת גברים מצוחצחים ובריטיים ולגמו תה עם חלב.
"תהיי מעוניינת בקצת תה?", שאל אחד מהם, ואני רציתי לענות לו: "אני מעוניינת בקצת עבודה", אבל הנהנתי לחיוב.
"תה בלי חלב, בבקשה", עניתי בקול קטן וחייכתי למזכירה. היא החזירה לי חיוך של "תתקעי את זה בתחת, לא בשבילך אני עובדת", ואני החזרתי לה במשיכת כתפיים של "את מזכירה של ארבעה גברים, מותק, למי נראה לך נתקע משהו בתחת", והיא הנהנה לחיוב ושאלה: "אז תה שחור, כן?".
שחור העתיד שלך, טפו טפו, רציתי לענות.
"לא, פשוט תה", חזרתי לעצמי.
"שחור", היא חזרה, מדגישה את המילה.
"לא, רק תה בלי חלב".
"תה בלי חלב נקרא תה שחור".
"ובכן", רציתי לענות, "ביתר חלקי הפלנטה הוא פשוט נקרא תה, אבל שיהיה".
והראיון התחיל.
תחקירנית שיווק.
וקיבלתי את העבודה במקום.
הם שאלו שאלות, ואני עניתי תשובות. לא הייתי בטוחה בעצמי כמו שהייתי בטוחה שכבר לא כל כך אכפת לי.
ואחרי שלושת רבעי שעה קמו הגברים, לחצו לי את היד, ואחד מהם שאל: "את רוצה את התשובה אם התקבלת או לא?".
"לא", חשבתי.
"כן", עניתי.
"מזל טוב", ענה לי השני. חייכתי ויצאתי מהחדר. בעקבותיי יצא אחד הגברים:
"תודה לכל אלו שהגיעו, יום הראיונות שלנו נגמר בזה עתה".
והבטן שלי הרגישה כאילו יש בתוכה מכונת כביסה קטנה.
יום אחרי שקיבלתי את העבודה הזאת חזר אליי מגזין שהתראיינתי בשבילו. עורכת משנה ועיתונאית.
"אנחנו רוצים אותך".
אמרתי כן.
התקשרתי להגיד תודה לעבודה הקודמת, וכתבתי לעצמי באותיות קטנות ומצוחצחות: "השני בינואר".
במקום אחר בעיר, בסוהו, אני ואמנדה הלכנו לבחור לי משטחי קנבס לצייר עליהם.
אמנדה אמרה שהיא מרגישה פה קצת בדיכאון, כי החושך מתחיל בשלוש בצהריים.
"זה המחסור באור, שהופך את כולם כאן לפסיכופטים", היא הצמידה את המשקפיים שלה לאפה.
"ובקנדה, מה? אתם מנשקים לאנטרטיקה את התחת".
"בפעם המיליון, אני גרה באי ששייך לקנדה, לא בקנדה!".
"כן, אני יודעת. משהו עם Prince Charming Island". היא תמיד מתארת לי את המקום שהיא מגיעה ממנו כמו מיאמי, רק עם יותר חתיכות ופחות אנשים עם אקדחים.
"תחשבי על זה אבל", היא אמרה, שתקה קצת והוסיפה: "איך אפשר לבטוח לאנגלים האלה, שנולדים פסיכופטיים ומנסים להסוות את ההיסטוריה בלבישת חליפות ושתיית תה עם חלב. ג'ק המרטש, "שודדי הגופות" מאדינבורו, בראדי והינדלי, הרוצחים מאדמת הבור. פיטר סטקליף, המרטש מיורקשיר, פרד ורוז ווסט, הבעלים של בית הזוועות של גלוצ'סטר, איאן האנטלי שרצח את שתי הילדות המתוקות ממנצ'סטר, ג'ון דאפי, רוצח הרכבות, לאנגלים יש יותר רוצחים ופסיכופטיים בקילומטר מרובע מכל מקום אחר".
"את חייבת לעשות דברים אחרים עם הזמן הפנוי שלך", נדתי בראשי לשלילה, והיא שתקה ולגמה קצת מהסטארבאקס שלה.
"אה, והספייס גירלז", הוספתי.
"הלהקה?".
"הן רצחו את הפופ".
צחקתי. אמנדה נראית כמו עכברונת, אבל היא באה ביציאות שרק "איש הגשם" יכול להבין. היא משננת בעל פה רוצחים, ומקרים שקרו בשנת 1638 סתם כי זה נראה לה מעניין והיא רוצה להיות משוכנעת שיהיה לה מה להגיד אם יום אחד, באופן ספונטאני לחלוטין, היא תקלע לשיחה על השנה הספציפית הזאת. אמנדה עובדת כאופר לשני ילדים אנגלים: טדי (תאודורה) בת ה-4 ואליסטר בן ה-7. ובזמן שלהיות אופר בישראל מסתכם בעיקר בלהכין פסטה עם עגבניות ולשמור שהילד לא אוכל יותר מידי בוץ בגינה מתחת לבית, באנגליה היא מבלה את זמנה בלרוץ ל"יוגה לילדים", שיעורי טניס פרטיים, שיעור משחק, קורס למדעי ההצגות ודייטים שיש להם עם חברים לכתה, בהם הם יושבים עם כיבוד קל ומדברים על מזג האוויר. כן. ככה נראית הילדות המסכנה שלהם בלונדון.
לכי תסבירי לאנשים האלה שהזכרונות הכי חזקים מהילדות שלי הם כשאמא שלי זרקה עליי כפכף כי מרחתי חומוס על הפרצוף של אחי הקטן בחמין של שבת. "Playdates"? מי קבע עם חברים? הם היו מצלצלים לנו בפעמון בשתיים וחצי בצהריים, בבגדים מלוכלכים, מצח מיוזע יותר מביבי בקופסת נעליים בלתי ממוזגת ואופניים משנת 86 וצועקים לי "לרדת לשחק". ככה היינו מסתובבים ברחובות עם מקלות ומשחקים גולף עם שיני החלב שנפלו לאחים הקטנים שלנו.
האנגלים האלה.
אתם בטח שואלים מה שלום האורח שלי, והתשובה היא: טוב מאוד. אבל שלומי לא.
נשאר לנו עוד שבוע ביחד, אבל האמת היא שאני כבר עכשיו מוצאת על עצמי מטפסת על קירות ונושכת את האגרוף חזק-חזק.
בא לי להרוג אותו.
ביום ראשון אנחנו הולכים לארוחת חג אצל אמא של דילן, וב-22 נוסעים לצפון אירלנד, לכריסמס ארוך בבית משפחת ברודסטוק.
דילן התחרפן, ובימים האחרונים החליט שהוא רוצה כובע של קאובוי ומקל הליכה של זקנים.
"זה קול", הוא אמר.
הוא יושב כרגע על שטיח צמר מצרי ומנסה לסובב סביבון, תודה ששאלתם לשלומו.
ויש לי עבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
