ואחרי זמן ממושך בעמדת טוסטים, מטונפת ומסריחה ועם ציפורניים מפוצלות יותר מהקצוות של מושיק גלאמין (זה היה ממש מתחת לחגורה שלו,הו הו, רק חבל שאין לו שם כלום), כשמצד אחד צועקת אפרסקית על ילדה בת 4 שבאה בשביל ברד:"גברת מה בשבילך"?!?! ומבקשים ממני בעקשנות כמה זקנים שאני אשים להם בטוסט זיתים "שחורים ולבנים", הבנתי שעתידי הוא לא בתחום המזון. כן, אומנם זו עבודה מדהימה (מהממת,שיואו, ממש להקיא ממנה תוך כדי קריסת קרסוליים מ8.5 שעות עמידה), מספקת (מי לא רוצה לשרת אנשים?! במיוחד בחורה חביבה שכמותי!! ממש לדחוף להם בהנאה את אצבעותיי המהולות בדם מהקופסת שימורים שחתכה אותי ולעשות להם מזה טוסט, ואח"כ לשים רוטב פיצה בשביל שלא יחשדו מאיפה האדום),וכמובן, ההיי-לייט, ללכת למאפייה בחום והלחות התל אביבית, קצת דומה לשואה גרעינית רק עם תיירים צרפתים,ולסחוב על הגב כמו פאלאח שקיות זבל עם 70 בייגלה, או בקיצור, אחרי קריסת מערכות ממושכת של כמה ימים, כשאפילו פטריק לא יכול לראות אותי יותר חוזרת הרוגה מהעבודה ומתוסכלת (פטריק,שתבינו, פטריק,אחי הקטן,הילדון שאם אני אחזור הביתה עם רגל שבורה הוא יחשוב שזה טרנד חדש וינדב את שלו למדע כדי שגם לו תהיה אחת כזו), לקחתי היום את איתן לשיחה והסברתי לו שלמרות שהעבודה הזו היא בשבילי לונה פארק אחד מתמשך, הייתי מעדיפה שימצא מישהי אחרת. הוא קיבל בהבנה רבה והיה נורא נחמד. נשארו לי עוד 2 משמרות מחר ומחרתיים ואני מתחילה לחפש במקום אחר. לא בתחום המזון. הרומן שלי עם המזון הסתיים! (סתם,מה אני,קייט מוס?).
אמא היתה מאוד תומכת בשבועיים האחרונים שהיו בשבילי סיוט. היא התקשרה אליי מיליון פעם לעבודה,השאירה לי הודעות שהיא אוהבת אותי (
זה כ"כ כיף, כי בד"כ שאני אומרת לה שאני אוהבת אותה היא מגלגלת עיניים ושואלת אותי מתי אני אתבגר)( המועצה לשלום הילד, אני אוטוטו מתחילה 18, אין טעם שתעבירו אותי מהבית), ואבא, שרבתי איתו (סיפור ארוך. הציעו לי לעשות קורס דיילות אם סיכוי קטן מאוד להתקבל כי אין לי עדיין 21, סירבתי, אבא התעצבן, אני לא הספקתי לספר לו את הקטע עם ה-21 וכמובן שלא המשכתי את עצמי כי יש לי יותר מידי גאווה בשביל זה, וכשאמא ספרה לו הוא לא בא להתנצל כי יש לו יותר מידי גאווה בשביל זה, והיחסים שלנו עכשיו מסתכמים בכך שהוא לוקח לי את האוטו פעם בשבוע לשטיפה ולמילוי דלק טנק מלא, משאיר לי שטרות בתא הכפפות או בצלון מעל הראש של הנהג, ומידי פעם דופק לי בדלת ומבקש עפרונות כי נגמרו לו)(*סמיילי שמראה לו את החלק הלבן של העין*. יאללה, אתה חולה אופיס דיפו. בשבילך לעשות שם שופינג זה כמו קארי ברדשואו במילנו. לך אין עפרונות?! פחח!! זה זה...כמו שתגיד שלי אין חיים!!)(א-ל תענה על זה). כשחזרתי הביתה פטריק היה מכין לי חביתות ירק עם לחם חם וירקות ונורא אהבתי את היחס של כל המשפחה כלפיי כשאני עובדת. אני חושבת שאני אהפוך את זה להרגל או משהו.
(ע"ע הרגל, אתמול אמא של אלכס שואלת אותו מה שלומי אז הוא עונה לה:"למרבה השוק עדיין בעבודה שלה". אמא שלו בתגובה:"כן,נו,נראה עוד כמה זמן היא נשארת...").
אז אני יודעת איפה אני לא רוצה לעבוד (בתחום המזון, בתור פאלחית, בשמש, או בתור העוזרת האישית של דיוויד בקהאם), אבל אני לא יודעת מצד שני איפה אני כן רוצה לעבוד. אולי בחנות של מיס סיקסטי,אבל אני לא יודעת אם הם צריכים עובדות. אני הכי,אבל הכי הייתי רוצה לעבוד בסטימצקי או בצומת ספרים, אבל אני פשוט בטוחה שזה יהיה קל מידי להשיג עבודה כזו, כי הבלונד שלי כ"כ אינטלקטואלי, הסגנון לבוש שלי כ"כ ספרנית-י, וכמובן, השפת עגה שלי בכלל אבל בכלל לא מתקרבת למשהו שהוציאו כרגע ממתחרת "התחת היפה לשנת 04" של אקזיט. בכלל לא. אז אני אפילו לא אנסה כי אין בזה את אלמנט האתגר (טוב,אני בכלזאת אנסה, ואבקש מכם להחזיק לי אצבעות). ובהזדמנות זו עליי לציין שורוניקה עדיין נושפת בעורפי בעניין לונדון ("יש לי כבר כסף, אני אלווה לך,העיקר בואי ניסע כבר"), לכי תסבירי לה שלהלוות ממישהו 10,000 שקל ולהחזיר לו בארץ זרה זה לא כל כך פשוט (כמו שזה נשמע,ז"א),אז אני צריכה למצוא עבודה מהר.
היום,כשסיימתי עבודה (מוקדם,עשיתי משמרת בוקר), עצרתי מטונפת,מסריחה ומזיעה מול חלון ראווה של חנות בגדים יוניסקס כלשהי והבטתי עליהם זמן ממושך. נראיתי כל כך נורא שאפילו הבבואה שלי בחלון ראווה גרמה לי לדיכאון מסויים. לידי ניצב בחור בערך בגילי שהסתכל גם הוא על הבגדים כמה דקות. לא שמתי לב איך הוא נראה, הייתי עסוקה בלחשוב על איך הגלגל מתהפך, לפני חודש חשבתי שכסף זה נייר שמקבלים מההורים וגורם לאנשים בחנויות נורא נורא לאהוב אותך, ופתאום הוא הפך לדבר מקולל שצריך לההרג מעייפות ולקרוע ת'תחת בשביל לקבל.
"יש לי מסיבה של חבר היום ואין לי מושג מה אני אלבש. יש לך רעיונות"? שאל אותי הבחור שעל ידי. הפניתי את ראשי לכיוונו באיטיות תוך כדי המחשבה הזו.
"הממ.."? לקחתי זמן לעכל את מה שהוא אמר לי מינימום כאילו הוא ביקש ממני לפתור פונקצייה בעלת 7 נעלמים, שאחד מהם הוא סאדאם חוסיין.
"מה את אומרת? מה את אומרת? יש לי ג'ינס פחות או יותר כמו זה שבחלון ראווה, לא יודע איזה חולצה תבוא עליו יפה...". הסתכלתי עליו במבט המום. עם החולצה של "בא לי טוסט!" שלי וטריינינג, והוא מבקש ממני טיפים על אופנה. אפילו סנדרה רינגלר אמורה לעשות עבודה יותר טובה ממני!
"חולצה....עם צווארון...כחולה...?" היססתי.
"וואלה, בול. יש לי אפילו אחת כזו. סבבה. תגידי, בת כמה את בכלל?" הוא חייך אליי ופתאום שמתי לב שהוא בכלל נראה לא רע. בכלל לא.
"אני חייבת לזוז, ביי", התעופפתי משם בקבקבי הסרוחות. לא משנה מה או מי, אם הוא מסתפק באיך שאני נראית אחרי 8.5 שעות עבודה, כנראה שהוא לא כזה מציאה...
ואני עייפה. כ"כ עייפה. עוד מעט זה נגמר, ויום ראשון- חוזרים לחפש עבודה.
ספטמבר שמח לכל המתגייסים הטריים ללימודים. מי יתן ותסבלו כמו שאני סבלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
