המתנחל יצא לנו מהבית.
אחרי ששתה לנו את המשקאות התוססים, השאיר שערות ערווה דבוקות במיומנות שרק עיראקי יכול על דפנות האמבטיה, "שכח" לארגן את המיטה מידי יום ולא שכח, בנוסטלגיה נוסח הקריירה של לינדסי לוהאן, חתיכות צואה שצפו בשלווה בשירותים שלנו, הוא הלך.
אני יודעת שאמרתם לי פעם אחר פעם שאני מגעילה, ושהזמנתי אותו, ושהוא אורח. אבל האמת היא שהוא אורח שלא שטף כוס או צלחת וישב על הגב שלנו חצי חודש בלי לשלם על שום דבר בו השתמש (ודרש במקרה הטוב לשלם רק את חלקו בטייקאוואי ובמקרה הרע לתת לנו לשלם בבתי קפה), שמעולם לא הזמנתי ביוזמתי האישית והיי, אני מגעילה, גט אלונג וויד דה פלאן.
ביציאה מהבית, הוא אפילו לא אמר לנו "תודה".
ואני הרגשתי מנוצלת יותר מחזיית פוש אפ על נינט טייב.
לא מספיק שנאלצתי לברוח מהבית בכל יום כדי להתחמק מנוכחותו, גם לא קיבלתי על כך שום סוג של הוקרה.
דילן, מצדו, היה נחמד לאורח כל הדרך. כשהמתנחל השתמש לו בכפכפי הבית וכשהמתנחל לקח לו את סכין הגילוח והשתמש לו בשמפו ואילץ אותו להזמין לו בירה בפאב השכונתי, זאת עד שהמתנחל עשה דבר שלעולם, אבל לעולם לא עושים לאירי.
הוא נגע לו בוויסקי.
זה קרה כשאני ודילן ישבנו בסלון ושיחקנו בנינטנדו. הוא נכנס, בנונשלנטיות, עם הוויסקי בלאק לייבל שלנו וזוג קוביות קרח, ולגם ממנו לגימות שלא היו מביישות את גיא זו-ארץ אחרי נתוני הרייטינג שקיבל בסוף השבוע. צפיתי בהתעניינות באישוניו של דילן הולכים ומתרחבים למימדים שאף הסנוביות של בר רפאלי לא הגיעה אליהם.
"מה זה?", כחכח דילן בגרונו ושאל, בקול שבור.
"וויסקי", צחקק המתנחל, כי למרות שלמתנחל יש עבודה בתחום המדיה הישראלי, מדובר בבחור שגורם למהדק להיראות כתקווה הגדולה שלנו לריפוי סרטן השד.
"ביקשת ממישהו להשתמש בו?", שאל דילן. המתנחל נד בראשו לשלילה והדליק סיגריה.
"תבקש בפעם הבאה, אוקיי?", אמר דילן בנימוס, אבל אני ידעתי שהמתנחל, אצלו לפחות, מחוק.
אבל מעבר לעובדה שהמתנחל ישב וישב וחוץ מלהרוס לנו את החיים באיטיות ושיטתיות לא עשה דבר, 12 יום זה ימבה זמן להתגעגע לדברים הקטנים שבאים בלגור בבית משלך. כמו להסתובב עם חולצה מוכתמת ושיער רטוב. כמו לרקוד כשאת שומעת שירים באיי.פוד שלך ולהיראות כאילו את מנסה לדחוס 4 אירועים גרוזינים עם שרית חדד לתוך ריקוד אחד. או להושיט את היד בנונשלנט ולהוציא את השנוזל שנדבק לך באף. או להביט בדילן כאשר הוא עוטה על עצמו את מבט ה"תינוק מתאמץ לעשות קקי" ולשאול אותו: "תקעת?", ולדעת שאולי היית צריכה לבלות פחות זמן בלשאול שאלות ויותר זמן בלחפש בגוגל "מסכות, אב"ך, קנייה, לונדון". אני כבר לא מדברת על הפעמים בהם דילן היה מגיע הביתה מהעבודה, שטוף זימה אחרי שעבד כל היום על לערוך סרט דוקומנטרי על כלבי ציד, ומרים אותי לחדר השינה תוך שהוא משתדל לדפוק את ראשי בכל קיר, כולל אלו שלא נמצאים בכלל בדירה שלנו. הרומנטיקה והתשוקה מתו, ואותן החליפו מבטים משועממים כשאנו יושבים בסלון עם המתנחל, עוד יד מושטת לפופקורן ודיונים ברומו של העולם, המתחילים ב"נשאר לנו עוד קולה" ומסתיימים ב"המקש של הרווח במחשב שלי לא פועל ובפורום "מובטלים" חושבים שאני מחפשת עבודה לרפי שכל".
והאמת על החיים בוילונות סגורים היא שהם לא כל כך זוהרים, וזה מה שאנחנו אוהבים בהם. שאני יכולה להסתובב בלי פן ומייק אפ ובגדים יפים ונעלי עקב ואיפור ולק בציפורניים, ולהרשות לעצמי להוציא את הבטן החוצה ולתקוע גרעפס ולשכב על השטיח, לעשות 4 כפיפות בטן ולחזור לדפוק עוד קרטיב.
כשהמתנחל הלך, ניקינו את כל הבית. הרגשנו שפלשו לנו לפרטיות, ובחיים לא נקבל אותה חזרה, ונאחזנו בהיסטריה בספונג'ה, שואב האבק והמטליות. הוצאנו את כל ארונות המטבח, הבגדים והספריות וניקינו הכל. על האמבטיה והשירותים ישבנו שעה וחצי ומירקנו הכל עד למצב שבו ראינו את ההשתקפות שלנו, ושל הכעס שהרגשנו כלפי "האורח". אחרי 7 (!!!) שעות בהן קירצפנו את כל הבית ועשינו אמבטיה ארוכה, התמוטטנו על הספה וחייכנו אחד לשני. דילן הוריד גרב מחוררת בצבע שחור-לילה-בתקווה-העתיד-של-המתנחל-שלנו, והניח אותה על הרצפה.
כבשנו אותו שוב.
הבית שוב שלנו.
בשישי, לעומת זאת, התארחתי בבית שלא לי.
בבית של אמנדה.
דילן הבין שסף התסכול שלי מהמתנחל אוטוטו מציף את התאים האפורים ואני מאד קרובה ללדקור מישהו בשינתו (רמז: לדילן עצמו לא הייתה סיבה לדאוג), ושלח אותי לערב בנות עם אמנדה. אמנדה, מצדה, הייתה יותר ממאושרת לקבל אותי, וחיכתה עם יין תוסס וקר בטעם דובדבן, העונה לשם מעורר התיאבון PERUSKA VODKA WITH CHARRYS (כן, מחלקת השיווק כתבה את זה כשהיא הייתה שיכורה), סלט עוף עם ענבים (כן, אמנדה הכינה את זה כשהיא הייתה שיכורה), וקטעים בהם אני מורטת לה את הגבות (וכן, לצערה הייתי שיכורה).
פתחנו 4 בקבוקי יין ושתינו אותם אחד אחרי השני.
הלכנו לשירותים בתורות.
שיחקנו משחקים הכוללים אותי, מחזיקה את הפוני שלה בפינצטה, ומאיימת לתלוש לה את הקרקפת.
וככל שפתחנו יותר בקבוקי יין כך נפתחו המחסומים.
כך, לדוגמה, הודתי בפניה שיום לפני שפגשתי את דילן, היה לי סטוץ לוהט עם כדורגלן אוסטרלי העונה לשם דיוויד, בבר אפלולי בלונדון בו זרקתי את עצמי עליו כציאניד על פניה של הילה נחשון. אמנדה, שיוצאת עם בן זוגה קרוב ל-5 שנים וזאת רק בת 25, הודתה שמעולם לא היה לה סטוץ.
"מה את אומרת?", צחקקתי בקלאסיות עילאית, משפריצה יין מהנחיריים.
"נשבעת", היא נשבעה, וכאות כנות החליטה לתפוס את שדה חזק ולהראות לי שזה בא מהלב. בהנחה שהלב שלה נמצא בתוך הפטמה הימנית שלה.
"אבל אם תתחתני עם הבחוריקו שלך, זה אומר שתיאורטית, יש 50 אחוז בעולם המערבי שלא תהיה עם אף גבר אחר. מעולם. ולא היה לך סטוץ".
אמנדה נאנחה.
"אבל אני אוהבת אותו".
לא הבנתי מה הקשר בין אהבה לסקס, אבל הנהנתי.
"תגידי", אמרה, "דילן רומנטי לפעמים?".
"כן", שיקרתי, "בייחוד בקטעים שבו הוא מגרד לי את הגב עם ציפורני הרגליים שלו כשהוא מבקש ממני להביא לו עוד פחית קולה".
"רוג'ר (רוב הסיכויים ששיניתי לו את השם, אבל אתם יודעים למי אני מתכוונת) לא היה רומנטי איתי כבר חודשים".
שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד? שרומנטיקה לא עשתה, ובחיים לא תעשה לי את זה? שלי זה גם ככה יותר מידי לראות את דילן לובש טוקסידו בימי ההולדת וחגיגות השנה-שנתיים-שלוש שלנו עם פרחים, שוקולד ואפס קריאטיביות?
"אני אספר לך משהו קצת אישי", היא שמה את ידה על ידי, ואני כבר הרגשתי שאנחנו אישיות יותר מטמפונים. "לפני שנה עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות וחיטטתי לרוג'ר במייל".
הנהנתי.
"ומה לא היית צריכה לעשות?",שאלתי.
"לחטט לו במייל", ענתה אמנדה, כאילו זה היה ברור. קנדים.
"אה, תמשיכי".
סתם רציתי לראות על מה הוא מדבר על חברים שלו, אבל מצאתי מייל ששלחה לו חברה שלו לשעבר. זה היה בתקופה בה רוג'ר רצה לנסוע עם חבר שלו, סמית'י, לטיול באירופה ואיימתי שאעזוב אותו. בחיים לא התכוונתי לזה, אבל מה היה אכפת לי לאיים. כשפתחתי את המייל מהאקסית שלו ראיתי אותה בתמונות כשהיא ערומה, רק עם ביריות, חוטיני ומגפיים".
"זה לא ערומה, זה הפיג'מה של אורית פוקס", רציתי להגיד, אבל הסתפקתי בלהנהן.
"נסעתי הביתה, בשיא ההיסטריה, כשאני מצפצפת לכולם ברחוב שלי לתת לי לעבור. רוג'ר גר ברחוב שלי וראה אותי עוברת עם המכונית, וצרחתי עליו שאני יודעת ונתתי לו אצבע משולשת."
הנהנתי.
"ו...?".
"ואז הכל הסתדר", היא לפתע חייכה במתיקות ולגמה עוד קצת מהיין שלה.
"איך?".
"הוא אמר לי שלאקסית שלו היו בעיות עם החבר שלה, ושלו היו בעיות איתי, ושהוא רק דיבר איתה על הבעיות שלהם והיא אמרה שהיא רוצה לעודד אותו, אז שהיא תשלח לו תמונות שלה עם הכלב שלה. כשהוא פתח אותן, הוא ראה שזה בעצם לא תמונות עם הכלב שלה".
"תודה לאל". לא רציתי לדמיין את התמונות האלה עם הכלב שלה.
אבל כל זה גרם לי לחשוב בדרך לרכבת האחרונה לבית שלי, כשאני עוברת מול נווד רחוב שמאונן כשידו שעונה על קיר תחנת הרכבת והוא מקלל אותי בצרפתית, מה בדיוק מעודד בלצפות בתמונות של האקסית שלך עם כלב?
ויותר חשוב - האם אי פעם שמעתם את החבר שלכם אומר: "היה לי חרא יום, נכשלתי בבגרות ובטסט והתיישבתי על השלט שבטעות העביר לערוץ 10 והידיים שלי היו כבולות, אבל אז קיבלתי תמונה של האקסית שלי מחבקת את הכלב שלה והתעודדתי"?
אני הולכת לקחת יוזמה ולהניח שלא.
התיישבתי ברכבת.
לצדי ישבו שני בחורים דרום אפריקאים בגילי ודברו ביניהם על הלילה שעבר עליהם. אני שונאת דרום אפריקאים, כי יש להם אישיות של ממחטה, מנטאליות דומה, שפע של גזענות ומבטא המרמז שיש להם נפצים מתחת ללשון. נשפתי בחוסר סבלנות ונשענתי אחורה, עוצמת את העיניים ומתמכרת לרעש הנעים של פסי רכבת מתנגשים זה בזה בווליום שנשמע כמו 60 מיליון ציפורניים מנסות לרצוח קיר.
הרכבת עצרה.
עלה עליה גבר בן 60, לבוש בבגדי סנטה, בפנים אדומות וריח של וויסקי והתיישב מצדי השני.
"הרכבת הזאת מגיעה לקנינגטון?", הוא נשען לעבר פניי וגרם לי להרגיש כמו גלאי אלכוהול שהולך להתפוצץ כל רגע.
"כן", עניתי חרישית.
הוא צחק צחוק היסטרי, למרות שכבר הייתי כמה פעמים בקנינגטון ואין שום דבר מצחיק שם, חוץ מההומלס הכושי בקצה הרחוב שרודף אחרי הולכי רגל ומנסה לשכנע אותם להתאסלם.
"רוצה לשבת לסנטה על הרגל?", הוא שלח ידו לשיערי, ובלי להבין מה קורה, יד אחרת הונפה לכיוון לחיי והעיפה את ידו של סנטה.
זה היה אחד מדרום האפריקאיים.
"היי, סבא'לה, זה מספיק", הוא אמר כאילו הוא סוג של סופר-הירו. נו, בטח לא ידע שאני יהודיה.
הסתובבתי אל הדרום אפריקאי וחייכתי חיוך מבויש המסמל תודה.
הוא חייך בחזרה, חיוך ענקי האומר: "מה תודה, תתפשטי". אבל היה מאוחר מידי בשביל זה כי כבר הגעתי לתחנה שלי.
בסטוקוול (שזה איפה שאני גרה, ואיפה שגרה פעם גם ג'יי קיי רולינג, מסתבר), חיכה לי דילן בחיבוק חם ושאל איך היה הלילה שלי.
"לא משהו, האמת", עניתי, "סנטה קלאוס הטריד אותי מינית ברכבת התחתית ואמנדה ואני שתינו הרבה יותר מידי".
"אני יכול לעשות משהו שיעודד אותך?", שאל דילן ברומנטיות.
"יש לך תמונות של האקסית שלך עם כלב?".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
