לא רציתי לטוס לצפון אירלנד, ולא רק בגלל שזה נשמע לי כמו חור שאפילו פושעי מלחמה לא רוצים לברוח להסתתר בו. רציתי קצת זמן של לבד ושל שקט בדירה שלי ללא המתנחל. תקראו לזה "צבירת אנרגיות לקראת העבודה החדשה", "פרטיות" או "בוקס לפנים של אגם רודברג", אבל זה משהו שהרגשתי שאני מוכרחה לעשות. לצערי, אחרי שסיימנו לשפשף ולקרצף, אספה אותי ואת דילן גברת ברודסטוק והסיעה אותנו לביתה בסיינט אולבנס, משם היינו צריכים להגיע לשדה התעופה לוטון.
מצאתי את עצמי יושבת במטבחה העצום ונועצת מבט חודר ומריר בקיר, שעה שאחותו הבכורה של דילן, שייניד, מתייפחת ומספרת לנו בייבבות קטועות איך חבר שלה זרק אותה בפעם השניה.
אף פעם לא חיבבתי את חבר שלה.
כמה פעמים יצא לי ולדילן לצאת עם שייניד ובן זוגה לשעבר, פיליפ, לסרטים ודרינקים, ותמיד שנאתי את זה.
פיליפ היה (ואני מניחה שנשאר, בשבועיים האחרונים בהם לא ראיתי אותו), בחור שמן ומדושן שנולד וחי בהאמפסטד היקרה ואבאל'ה סידר לו עבודה בשיווק. שייניד הכירה אותו כי הוא יושב שולחן לצדה בעבודה, והדבר הכי מתוק שיש לה לספר עליו הוא איך פיליפ עובד על קברניטי חברת החשמל עבורה הם עובדים ומנפח את תחזיות תקציבי הפרסום שלהם, כדי שהוא יכול יהיה להוריד מחירים של המוצרים עליהם הוא אחראי כדי שיצליחו בשוק. או במילים אחרות - הוא גורם לחברה להפסיד כסף, ומפר את החוק - רק כדי להצליח אינדיווידואלית. נשמע כמו יהודי - אבל לא, פיליפ הוא קתולי.
מכל מקום, פיליפ החליט שנמאס לו משייניד. אני יכולה להבין אותו. היא לא יפה במיוחד, שמנמונת, להוטה לגבי העבודה שלה וצחקקנית כרונית, אבל לא החומר ממנו מוקרצות התכונות שנינות הוא חינניות או עניין. שלא כמו לורן, ילדת הסנדוויץ' לבית משפחת ברודסטוק (גיניקולוגית), ממנה אף פעם לא יצא לי לשמוע סיפור מרתק על איך היא פצצה בטעות חצ'קון שנמרח על הדשבורד של המרצה שלה, והיא בחיים לא הראתה לי תמונות שלה מפרו, משפשפת את הבטן, תוך הסברים שהיא אכלה שם רק פחמימות והייתה חייבת למצוא דרך לשחרר גזים.
אז אין זה פלא שבשש בבוקר, שעה שאני ודילן נדחקנו למושב האחורי במכונית הסאב הספורטיבית של מרת ברודסטוק, שייניד בלתה את הנסיעה ללוטון בלהתבכיין לנו על כמה היא מאוהבת בפיליפ. ואני, הייתי מוכנה לשמוע הכל, כולל את מאיה בוסקילה, מלבד הייבבות הבלתי פוסקות שלי וצקצוקי הלשון המנחמים של אמה.
"מה הייתם עושים במקומי", שאלה בת ה-27 שעדיין גרה עם אמה.
"מתאבדים", לחשתי לעצמי בעברית והצמדתי את אפי לשמשת המכונית.
"אגב", כחכח דילן, "לשייניד יש פוביה מטיסות. היא עשתה קורס להתגבר על זה, אבל מעולם לא נגמלה".
"יש", חשבתי לעצמי בלב. זה הולך להיות מעניין.
הטיסה לצפון אירלנד אורכה כשעה, אבל לשייניד היה ריטואל המרמז שהיא הולכת להקיף את כל העולם. ברפסודה. תוצרת הום סנטר. כל שניה היא רצה החוצה לעשן סיגריה, וקנתה מספיק צהובונים, ממתקים ואלכוהול לסדר חורף שלם לבריטני ספירס. כשעלינו על המטוס, אחרי שהיא התעקשה לשבת ביני לבין דילן ולהחזיק לשנינו את הידיים כל כך חזק עד שחששתי שכף יד ימיני תשתחרר ותתן לה כאפה ואולי צעקה קטנה שלמרות שלה יש פוביה מטיסות, לי יש פוביה מאחוזי נכות, והיא התחילה לייבב שוב על פיליפ.
רציתי לבכות. רק התחמקתי מהמתנחל, הנה הגיעה עוד אחת שרוצה את הנשמה שלי. בכל פעם שהיה כר אוויר היא קפצה כאילו מישהו ירה לה כדור גומי לרקטום. וכשירדנו מהמטוס, בחיוך ענקי וקורן לג'ון, אביו של דילן, היא נפלה לזרועותיו המחבקות וצווחה: "חשבתי כל הטיסה על פיליפ!".
יימח שימה.
1.
אם אתם מגיעים לצפון אירלנד ותוהים איזה מקומות אתם חייבים לבדוק, אני הייתי ממליצה על אברבנאל. אני יודעת שהנוף של שדה התעופה בן גוריון, המורכב בעיקר משדות צהובים, חירייה וכביש מהיר ופקוק הוא לא המראה הראשוני שעולה לכם ראש כשאתם שומעים את הצירוף "ארץ זבת חלב ודבש", אבל עם כל הכבוד, לפחות אנחנו לא מברכים את האורחים שלנו בריח צואת פרות ושדות כבשים. המקום, ואני מתנצלת מראש בפני קהל הצפון-אירים הרב שקורא אצלי, מגדיר מחדש את המושג "חור" ונותן לו משמעות הרבה יותר מבאסת. שעה נסענו על כביש דו-סטרי וצר יותר מהאופקים של זהבה בן, עוברים עוד שדה ועוד שדה כשהווישרים במכונית של אביו נלחמים בזגוגיות הקרח, והאזנו לשירי כריסמס כגון fairytales of new york, ובהם - פייריטיילס אוף ניו-יורק, בארבעים וריאציות וקאברים, ותו לא. כשהגענו לקראמלין, הכפר בו נולד וגדל דילן, הרגשתי צורך עז לחבק את בן זוגי, ללטף את ראשו ולשאול אותו אם הוא בסדר. הייתי מעדיפה לגור בארון קבורה מטר על מטר: המקום, שדה ענקי עם שביל בו אנשים הלכו, נסעו ונפגשו לקפה, כלל 5 בקתות קטנות. אחת מהן הייתה של אביו של דילן.
כשנכנסנו לביתו ברכה אותנו חברתו לחיים של ג'ון, אלין (במבטא צ. אירי: alien), במבט שכולו: "אה, שוב פעם אתם?". שייניד רצה למרפסת ונסתה להתקשר לפיליפ, בעוד אני גיליתי לשמחתי שלמרות שאני נמצאת ברקטום של כדור הארץ, היי, לפחות אין לי קליטה בשני הפלאפונים. תהיתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי והחלטתי שהדבר הכי טוב הוא לישון. אז נכנסתי לחדר האורחים שלהם ונרדמתי.
2. (או: ואז זה הפך למשעמם יותר).
מהר מאוד הבנתי שכריסמס, כמו חגים יהודיים, מתרכז יותר בלאכול ופחות בפמילי בונדינג. אני רוצה להגיד לכם שנהנינו מ-6 ארוחות ביום, אבל זה יותר לכיוון 9. ו"נהנינו" זו מילה גדולה מידי על לזניה חצי קפואה ומרק סלרי עם קרום עקשן יותר מהאוזון. דילן ואני בעיקר העברנו את הזמן בלהחליף מבטים שנעו בין "היי, עוד 4 ימים זה נגמר" ל"גם לך יש דבר חום מוזר שצף על המרק"?, ושייניד, שעתה נסעה לשדה התעופה המקומי כדי לאסוף את לורן, הרופאה שהגיעה בטיסה נפרדת מברמינגהאם, דברה עם אבא של דילן בטלפון תוך כדי, על - תחזיקו חזק - פיליפ.
בשלב מסוים החלטנו שאנחנו חייבים זריקת אדרנלין אורבאנית, לקחנו את מכונית הספייר וניסינו למצוא את דרכינו לבלפסט. עם דגש על ניסינו.
"את בטוחה שזו הדרך הנכונה?", החליט דילן לשאול אותי, מקור מהימן שאותה השעה היה עסוק בלנסות להשתחרר ממפת אירלנד שליפפתי סביב ראשי.
"בטוחה, בטח שבטוחה", מלמלתי והצצתי דרך החלון.
"זה לא נראה לי מאוד מעניין כאן", הוא אמר, ואני חייכתי ונשכתי את שפתי התחתונה. לא מעניין זה האנדרסטייטמנט אוף דה סנטורי. המקום הזה שומם יותר מהראש של נינט והאווירה, מתוחה יותר מפניה של ג'ואן ריברס. שומם זו אחת המילים היותר מחמיאות שאפשר להשתמש בהן כשמדברים על צפון אירלנד. "גיהינום"? -גם.
"בואי נשאל מישהו", החליט דילן לבסוף.
"את הכבשה בשדה משמאל או הפרה בשדה מימין, מאמי?", שאלתי, "בוא נלך על הפרה, לפחות לה יש מוניטין סמי-מכובד אצל ההודים".
"רגע, רגע, אני רואה שם משהו", הוא אמר, ואני פיהקתי בשעשוע.
"לא, תראי, זו חנות". ואכן, בקצה הרחוב עמדה חנות תקליטים קטנה ומקומית העונה לשם "Adult music".
אני מבינה אדולט-פילמס, אבל מוזיקה למבוגרים? האם גם האירים מכירים את חווה אלברשטיין?
דילן נסע עד הסוף ועצר באמצע הכביש, כשמולנו מורד קטן עם חנויות מקומיות של שטיחים, תקליטים ומותגי בגדים מוכרים כגון "northern ireland cool funky fashion". ולתדמהתי, בקצה הכביש, ממש בשמאלנו, שלט עץ קטן שהיה תקוע על פיסת דשא בהירה.
WELCOME TO BELFAST.
3. או: המהגרים.
אני הולכת לדלג על כמה דברים שהיו באירלנד, כמו מסיבת הכפר המשעממת בה הייתי, או כמו ה- giant crossways בהם בקרתי (נעלה תמונות אחר כך), ואתמקד ביום לפני האחרון, ערב הכריסמס. את ארוחת הכריסמס בילינו עם הזוג ביל וקרוליין, שהמוניטין שלהם רק קצת פחות טוב משל אדולף וסטלין. זה התחיל כאשר דילן תיאר את ביל כ"איש המבוגר הראשון לו אמרתי go fuck yourself". זה קרה כאשר דאשתקד, כאשר דילן סיפר לאנשי הכפר בכריסמס האחרון שהוא יוצא איתי ושאני יהודייה, נדחף ביל לאחת השיחות ואמר: "אני מתאר לעצמי שעכשיו תצטרך לחתוך את הצ'ופצ'יק".
דילן, גבר שמאוד בטוח שבעצמו ופחות בסובלנותו לאנשים טיפשים, הפטיר את הזבן בן ה-70 בקללה עסיסית.
ועכשיו הייתי צריכה לפגוש אותם, את זוג האטומים והדבילים האלו, שאפילו לורן ושייניד תיארו כ"האנשים הכי משעממים שאי פעם יצא לנו לפגוש. ואל תשכחי שאנחנו גרות בבריטניה".
הכנתי את עצמי מראש בתדלוק עצמי. שמפניה מהולה במיץ תפוזים בבוקר, בקבוק יין בצהריים, 3 פחיות סיידר אחר הצהריים ובערב בכמות בלתי נלאית של ג'ין. להפריד אותי מהאלכוהול היה קשה יותר מלהפריד את חנה לסלאו מהג'חנון האחרון ששוכב על סיר החמין של שבת.
ואז הם הגיעו, קרוליין וביל, שני אנשים עם פנים דמוי-חזירונים. אף סולד עם נחיריים בולטים, שיני שפן עקומות הבולטות 50 סנטימטר מהמקום בו ממוקמת הלסת שלהם, וחוש אופנה של מורה עיוורת לתנ"כ. הם התיישבו על הספה, מתעלמים מדילן וממני, והדבר הראשון שיצא לקרוליין מהפה, להוציא גוש רוק סורר שנפל על דש שמלתי, היה: "אני לא רוצה לקלקל לאף אחד את הכריסמס, אבל אבא של ג'יין נפטר היום".
בניגוד לאירוע עם בני משפחת ג'קסון, לאף אחד לא נפלו הפנים.
"וואו, זה חבל", לגם ג'ון ממשקאו.
"איך זה קרה?", הוסיפה אליין.
"לא יודעת. זה היה מאוד פתאומי, הוא רק בן 68".
"רק בן 68?", חשבתי, "זה אומר שהגפיים שלו רק בני שנתיים, איך זה יכול להיות?".
קרוליין שתקה, כאילו נותנת לי לסיים את המחשבות שחלפו בראשי, נתנה לכולם לעכל את החדשות המאוד-לא-מסעירות, והמשיכה: "זה היה כל כך מפתיע שזה היה הדיבור בכנסייה. אתם יודעים, שמעתי שהגיעה לשם ניידת לבדוק את סיבת המוות".
לעזאזל. הבן אדם היה בן 68. זה 41 שנה יותר מאנשים הרבה יותר חשובים כמו ג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין או קורט קוביין, ואני חייבת להודות שהם תרמו לחברה קצת יותר מהחוואי הצפון אירי הזה.
"ובינינו", המשיכה קרוליין, למרות שכל אדם אחר בחדר היה מוכן לקחת על עצמו את עונש המאסר שבלרצוח את השיחה המשעממת הזאת, "ג'יין תמיד נראתה לי כמו אישה חשודה".
והדממה המשיכה. כמו שאמרתי, הכל תמיד מאוד מתוח בצפון אירלנד. אולי זה כי אני יכולה להריח את המוות. שקט, שקט מידי. אף מכונית לא עוברת אף פעם. אף אור לא דלוק בשום מקום. אם שפר מזלך והצלחת להישאר ערה עד שעה שש, את עוצמת את העיניים ופוקחת אותן שוב והשחור הוא אותו השחור. אנשים לגמו מכוסות היין והג'ין שלהם בשתיקה. ג'ון טיפף בנעליו הממורקות. דילן סידר את הפפיון בטוקסידו שלו. שייניד נסתה נואשות לשלוח הודעת טקסט שתעבור את הקליטה החלשה של צ. אירלנד ולורן קברה את ראשה בספר העונה לשם הכייפי: "המנורה של איימי".
ואני הסתכלתי על התקרה.
"בכל מקרה, קראתי את העניין הזה על המהגרים", התחיל ביל. חייכתי חיוך צונן.
"אומרים שהמהגרים הפולנים נותנים המון לחברה. המצב האקונומי לא היה אותו הדבר בלעדיהם".
יופי, אינשטיין, רציתי להגיד לו.
"הם ממש מצוינים", הסכימה קרוליין. "הם". חה. לכו חפשו מי ינענע אתכם.
"למרות שאתמול התקשר אליי לחנות אחד, והוא לא ידע אנגלית בכלל. אפילו לא מילה".
"היי", אמרה לורן, שראתה אותי נעה בחוסר נוחות בכסאי, "ראיתם "רוקדים עם כוכבים?".
"כן", ענו ביל וקרוליין. הלם. ביל וקרוליין רואים תוכנית גריאטרית? מי היה מאמין.
השיחה עברה, בשעה טובה, לרוקדים עם כוכבים, ובפעם הראשונה מזה שעה וחצי, קרוליין העיזה להעיף בי מבט חטוף ולשאול: "אז, פרנצ'סקיה (היא באמת טעתה בשמי לאורך כל הערב), לכם יש רוקדים עם כוכבים?".
"יש לנו משהו דומה. "Dancing with the camels", עניתי בשלווה והמשכתי למרוח קוויטר על הטוסט הקטן שלי, "כמובן, רק אנשים עשירים יכולים להשתתף בתוכנית, כי למי לעזאזל יש בימינו גמל", הרמתי גבה כאילו מדובר במשהו מובן מאליו. ביל וקרולין הנהנו במרץ, שעה שלורן ודילן מתפקעים מצחוק בכסאם ואפילו שייניד מעלה חיוך.
"זה נשמע מעניין", אמר ביל.
"אתה לא תאמין", חייכתי, "התרגילים שהגמלים עושים שם!".
רציתי להמשיך. רציתי להגיד להם שאמא שלי לא אוהבת אותי, שלפעמים היא אומרת לי שחבל שהיא לא נאנסה על ידי מישהו אחר. רציתי להיות כמו בוראט. רציתי לקחת את הצואה שלי בשקית ולשים להם בצלחת. הרגשתי שמגיע להם. אבל הרגשתי שאחרי שתיקה ממושכת, מלווה בצחקוקים מבני משפחת ברדסטוק, הם הבינו.
הם הבינו את הטעות שלהם, ובזה נחתם הנושא.
ואני הרגשתי ווינרית על המטוס.
ווינרית לרגע אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
