מרת ברודסטוק היא אישה נחמדה, אבל דבר אחד מוריד לה את הניקוד באופן רציני - האשה משוגעת. כלומר, לא באופן משוגע הקלאסי, המייקל ג'קסוני, האו.ג'יי סימפסוני, הנינט-מגלחת-את-הראש-ולובשת-שמלות-עם-הדפסים-וואי-איזו-מאממת-היא משוגעת, אלא סתם דתיה. אבל דתיה שהולכת למסת הכריסמס, וחושבת שהאבולוציה היא לא יותר משם של מכשיר למריטת שיער ושמריה באמת הייתה בתולה, ואלוהים הוא באמת אבא של ג'יזס (מה שמכניס אותנו לדיון הלמה-בדיוק-אלוהים-דופק-גרופיות-בנות-אנוש), אבל מזה נתעלם כרגע. עצם העובדה שמרת ברודסטוק דתיה תמיד הטריד אותי, ולא רק כי אני יהודיה יותר מהאף של אדריאן ברודי. אני יודעת שיש לה חברים יהודיים, ושמאד לא אכפת לה, אבל תמיד יושב על כתפי מלאך קטן ותקיף שאומר לי: "האישה הזאת תרצה שהחתונה האמיתית שלך תהיה בכנסייה.עם כומר".
ואני אפילו לא מדברת על מה עלול לקרות אם החתונה תהיה עם דילן.
מכל מקום, בערב ארוחת כריסמס מס' 729 שלנו, בבוקסינג דיי, מעדתי בעניין הדת. זה היה בדיוק כשהייתי באמצע מפגן קולנועי מרהיב בו אני משחקת כאילו המרק צ'וריסוס שלה (ואם אם תוהים מהו מרק צ'וריסוס, ובכן, מדובר במרק אדום עם חתיכות של נקניקיות צ'וריסוס, מעיים של פרה, שאר איברים פנימיים של בעלי חיים ונקניקיות לבנות ומטרידות שנראות יותר כמו ערלה של כוכב פורנו מבורך ופחות כמו משהו שהיית אוכלת בלחמניה עם חרדל. בדיוק סיפרתי לה על הקטע הוא, בו לקחתי את דילן לראות את כל המקומות הקדושים בירושלים. וכשאני אומרת "קדושים" אני מתכוונת למקום בו אפשר לקנות מיץ תמרים ושקדים, וכשאני אומרת "ירושלים" אני מתכונת לעיר הכי מסריחה בישראל, וכשאני אומרת "מקומות" אני מתכוונת, באופן טבעי, למקומות. מה, הכל צריך להסביר לכם?
"נהניתי מאוד", הנהן דילן ותחב פיסת לחם טבולה במרק הבלהות של אמו בתאווה. אני שמרתי על איפוק ולגמתי ממי המרק בלבד, מתעלמת מהחוויה האנתרופולוגית שצפה עליו.
"כן, זו בהחלט עיר עם המון הסטוריה", ציינתי עובדה שאפילו התחת שלי לא מצא מרתקת במיוחד, אך השתלבה מצוין עם הגינון האירופאי, עייף ומשעמם שאני מטפחת בכל פעם שאנחנו מבלים זמן במחיצת משפחתו.
"ובבית לחם, היית?", העניינה לורן.
"לא, רציתי להחזיר לכם אותו בחתיכה אחת", גיחכתי בחינניות של מנורת פלורסנט, וזוגות עיניים סקפטיות ועייפות משיחות עקרות נתלו עליי מכל עבר בשולחן.
"אתם יודעים, בגלל ה...אממ, טוב. לא מוסלמים, כי אני לא גזענית, אבל הערבי..אנשים שגרים שם".
"בכל מקרה", מהר דילן להציל את המצב, "בירושלים יש המון מקומות שחשובים גם לנצרות".
"כמו?", שאלה אמו, ותלתה את מבטה בי. לא בו. בי. התעלמתי ודחפתי לפי פיסת לחם.
דילן גירד בפדחתו וניסה לחשוב.
"כמו?", היא שאלה, מדגישה את מבטה אליי.
רציתי להגיד הכנסייה הראשונה בעולם.
יכולתי להגיד מסע הצלב שעבר ישו והמקומות בהם ישב, נגע, הפליץ ובחר את הוילונות לחדר האורחים שלו. אבל לא. בחרתי ב:
"לא, את יודעת, איפה ג'יזס היה ונגע ובלה בלה בלה".
כן, פרנצ'סקה. בלה בלה בלה. תעשי צחוק עם הנצרות מול אמא שהטבילה את הילדים שלה, הבעל ובקרוב גם את הראש שלך, לפרק זמן של יותר מכמה דקות.
"את חושבת שזו בדיחה?", היא שאלה, חצי בצחוק, רבע רצינית ורבע נעלבת.
"לא, לא...".
"אז?".
"אני מכבדת מאוד את הנצרות".
"ואת ישו?".
"כן. כן. גם את ישו. הוא היה...אחלה...אה...גבר?".
"אחלה גבר???".
"הוא היה חכם מאוד. מנהיג רציני. אני לא מהאנשים ששופטים אנשים לפי המקצועות שלו. זה שהוא היה נגר לא אומר כלום. היום עצמאים עושים הכי הרבה כסף. לאמא שלי עלה 30 אלף להחליף את המטבח הישן שלה בעץ מלא".
עתה, כל הפיות היו פעורים. ותאמינו לי, אחרי שאכלת איברים פנימיים בריר אדום, הם לא בדיוק הריחו משאנל 5.
"כאילו, ברצינות", פרשתי ידיי כנכנעת, "משה היה רועה צאן. מקצוע שהמציאו רק בשביל שהדרוזים יהיו עסוקים במשהו שהוא לא לעשות לבנות שלהם ברית מילה".
דרוזים. הצלה נאה.
"קינוח, מישהו?", שאל דילן. וכולנו הנהנו.
אבל האמת היא שאמא של דילן היא עדיין גרופית מספר 1 שלי. היא קנתה לי כל כך הרבה שמלות, כובעים, צעיפים ופיג'מות לכריסמס, שהייתי שמחה אם בדרך היא גם הייתה מצרפת ארון חדש.
ט!ק*! ה!טל - "רק ידידות".
11-1-2007 ישראל 10:00 בבוקר
כולם התיישבו בחדר ואכלו וופל בלגי עם גלידה שהזמינו.
ביל- אני רוצה להגיד לכם.
(שאין לך מושג איך זה שאתם להקה גרמנית שגרה בישראל?)
טום- שאין לך מה להגיד לכם, כן,כן אנחנו יודעים.
(אה, זה. שנון, מר ביל)
" דווקא לא. אני רוצה להגיד שזה ממש טעים". ביל חייך.
(ענק. והם אומרים שלגרמנים אין הומור).
גוסטב- באמת שזה טעים.
אנדרס- מעולה.
פרנצ'סקה - מרתק)
כעבור כמה דקות שכל אחד מתעסק בוופל הבלגי שלו.
" אני חושב שאני הולך להפוך את נועה לרשמית שלי". (אמר...?)
ביל ירק את הגלידה שבדיוק הכניס לפיו.
(כנראה הבין שהכל יורד אחר כך לירכיים)
והחל משתעל ומעקל את דבריו של טום.
טום- ביל ? הכול בסדר ?
("לא. אני מעקל במקום לעכל)
ביל- כן, אבל מה זאת אומרת לרשמית שלך ?
טום- איי איי בילי. לרשמית בתור חברה שלי. מה זאת אומרת ?
(איי איי? זה לא משהו שרק תימנים אומרים כשהם מגלים שנגמר להם הגת?)
ביל- אבל מה עם מריה ?
(מריה תסלח. אז מה אם אני נוצרי ונועה יהודיה. הבעיה האמיתית היא ג'יזס. הוא הפאנאט)
מה עם הרגשות שלך למריה ? ביל החל צועק עליו.
"טום אתה לא פייר,לאנשים יש רגשות. אתה לא יכול להחליט על כזה דבר. מה איתי ? " צעק ביל.
(טום: "ביל, כמה פעמים אמרתי לך שאני לא בקטע? ולא, וזלין בשירותים זה לא רמז דק")
טום החל לצחוק. הוא לא הבין על מה ביל מדבר. (למרות שביל אמר בבירור שזה בגלל מריה) " וואיי ביל איך כל דבר קשור אליך ? אני כבר הודעתי למריה
שרחוק מהעין רחוק מהלב זה לא רק משפט והיא הסכימה איתי.
ביל- אני לא חושב שזה רעיון טוב.
(אני לא חושבת שאתה חושב. עם הכובד שכמות הג'ל שלך מפעילה על הגולגולת ועמוד השדרה, לא אותך צריך למנות על ההחלטות. כולל סטייל, אגב).
מה עכשיו חברה ? מה עם המעריצות ? זה אל יהיה קל. מה, היא תלך עם שומרי ראש ? כמונו ? אתה תהרוס
לה את החיים.
(שומרי ראש? מה זו ההגזמה הפרועה הזאת? אם נינט יכולה ללכת ברחוב בלי שומרי ראש, כולל שיער, מי לעזאזל אלו טוקיו הוטל?)
ביל המשיך לצעוק. עיניו נראו כועסות מתמיד.
(המשך בפרק הבא...)
אהבות צעירות (פרק 48278)
מישל הסתכלה במבט מטופש ולא הבינה מה הלך פה,אבל זה לא עיניין אותה אותה במיוחד
(חבל. הייתי רוצה לעיניין אותה במילון, האות ע', "עניין").
מי שעיניין אותה היה רוני היא ניצמדה אליו ונישקה אותו בחושניות,
(כמו שכל בני ה-14 מתנשקים)
אך הוא עצר אותה והסתכל לכיוון היציאה,הוא הרגיש לא בנוח שקייטי ראתה אותו במצב כזה.
(כי באמת, אין דבר יותר מביך מלהתנשק. ועוד עם בת. פוי)
"עזוב אותה רוני,מה אני לא טובה בשבילך?" אמרה מישל בקלאסיות שלה, סימן הכר מפורסם אצלה, ווהניחה את ידיו על מותניה ונישקה שוב.
רוני אמר בחיוך "את מושלמת" וזרם.
("וזרם". דיקנס היה גאה).
קייטי רצה הרחק משם ודמעות ולגות על לחייה
"קייטי! קייטי!" נשמעו קולותיהן של אליס וטליה שהיו בעיקבותיה.
קייטי נעצרה והתיישבה על ספסל מעץ (אלא ממה, מקלות אוזניים?) והדמעות ממשיכות לרדת,פניה אדומות,מנגבת את הדמעות עם ידה
וליבה פגוע "איך הוא יכל לעשות לי את זה,איך?!"
("וליבה פגוע"? מישהו צפה יותר מידי ב"קורבן האהבה" של אבי ביטר)
מלמלה...ופרץ דמעות נוסף יצא ממנה,הבנות שתקו ופשוט ניסו להרגיעה.
(בכך, אגב, שהן שותקות)
"למה לא הקשבתי לך, טליה?!" הסתכלה עליה "כל זה לא היה קורה,כל מה שהוא אמר ניראה
כל כך אמיתי כל כך אמין,האמנתי לו כמו טיפשה והוא סתם שיחק בי" כעסה על עצמה.
(מי היה מאמין. כל מה שאבריל לאבין שרה עליו התגשם)
טליה חיבקה אותה וליטפה את שיערה השחור "אל תאשימי את עצמך,האשם היחידי כאן זה הוא,
שהוא..פשוט ככה...לא אכפת לו מאף אחד רק מעצמו".
לאחר מיספר דקות באו מייקל ודייויד.
(ותהו למה לכל החבורה יש שמות אנגליים, למרות שהם גרים בלוד).
המשך בפרק הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
