אני לא יודעת מה אתם מגדירים כיום רגיל בעבודה, אבל שלי נראה ככה: נכנסת למשרד, מדליקה את המחשב, מכינה לעצמי קפה, מדברת עם המפיק של אל-ג'זירה, בודקת למה אין בקפה מספיק סוכ...מה? לחזור על מה שאמרתי? מדברת עם המפיק של אל-ג'זירה? מה כל כך מעניין בזה? נו, טוב.
בעיתון היהודי בו אני כותבת, אחד התפקידים שלי הוא לזנוח את הרקע הסלבריטאי-טלוויזיוני ממנו הגעתי ולכתוב על פוליטיקה. ואני יודעת מה אתם אומרים לעצמכם: "מה ילדה בת 21 יודעת על פוליטיקה, חוץ מסקרלט ג'והנסון, תומכת נלהבת בבאראק אובאמה שבטח יודעת על מה היא מדברת, כי היא גם יפה ויש לה אחלה ציצים", אבל תתפלאו. אני לא הולכת להתחיל לדבר אתכם על העבודה שלי, שמתחילה ב-9 וחצי ומסתיימת ב-7 בערב, אבל אני כן הולכת להתחיל לדבר אתכם על העובדה שאני כבר התחלתי לנסות למצוא דרכים להתחמק מלעשות אותה.
כך, לדוגמה, ביליתי את יום שישי בישיבת המערכת שלנו, כשאני בולסת תפוצ'יפס בטעם קוקטייל חסילונים. העורך הראשי שלי, גריידי, איסף אותי ואת הנערה החסידית-נשואה לאורה, עורך המשנה רובי, והעיתונאי המוזר, שדוף והגבוה שמדבר כמו ההומו והשפם מ"איש משפחה", דון.
"ובכן, ביקורת מסעדות", חיכך גריידי, בן חמישים ומשהו ססגוני ואופטימי, "מי רוצה לכתוב ביקורת על המסעדה הכשרה בהנדון?". לאורה הרימה את ידה אוטומטית. לאורה היא, בצורה מסוימת, כל מה שאני שונאת בנקבות. היא לובשת סוודרי קרדיגן ורודים בהירים, יש לה חיבה מיוחדת לצבעי פסטל והשיער שלה תמיד מסודר. כשהיא מראיינת מישהו בטלפון היא תמיד צוחקת בתינוקיות, ולמרות שהפנים שלה לא רעות בכלל, יש לה אף שמגדיר מחדש את המושג "יהודי" ונותן לו משמעות של כריש-פטיש. אנחנו נאלצים לשמוע מידי יום על בעלה, אלכס, בתדירות שלא ברא השטן. ואם אתם מכירים בחורות כמו לאורה, שלובשות צבעי פסטל ונעלי בובה והקוקו שלהן תמיד מסודר, אתם גם בטח מבינים שיש לה תמונות של כל המשפחה שלה על קצה שולחן העבודה שלה, ושממבט חטוף שהקדשתי לאלכס, אני חייבת להודות שהוא נראה בסדר גמור: גם הפה שלו, והאף שלו, והעיניים שלו והגבה שלו. וכן. אמרתי גבה. בגלל שלאורה אוכלת רק כשר, היא תקח את ביקורת המסעדה הזו. הנהנתי ומצצתי את אצבעותיי בתאווה. אחח, חטיף החסילונים הזה. החדר התחיל להריח כמו ואגינה דלקתית, אבל אני המשכתי להתענג על קוקטייל החסילונים הזה.
"ועכשיו, מסעדה לא כשרה, מי מתנדב?". אף יד לא הורמה בחדר. דוסים, כולם. רק אני, בג'ינס משופשף וחולצת קפוצ'ון שחורה, הרמתי את ידי.
"אין לך בעיה לאכול לא-כשר?", שאל דון בתדהמה. הכנסתי את ידי לשקית החסילונים והזזתי אותה מצד לצד. הוא לא הבין את הרמז.
"כן, אתה יודע, אני לא אוכל בייקון או נקניקיית חזיר...", אמרתי, ולא שיקרתי, אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לאכול חזיר, "אבל אין לי בעיה עם עוף לא כשר". אתם יודעים, ופרה לא כשרה, ובשר טחון לא כשר, ושרימפים לא כשרים. ולהתחתן עם גוי.
"אין בעיה, פרנצ'. את מקבלת את ביקורת המסעדה הלא-כשרה", חיכך גריידי את ידיו, שלח אותה לכיסו והוציא 40 מדבקות קטנות, שהתחיל להדביק לאורך כל ידיו. הוא מנסה להפסיק לעשן, גריידי. עד כה הוא תקע סיגריות פלסטיק בכל חור שקוטרו יותר מחצי סנימטר בגופו, לעס 50 מסטיקים נגד ניקוטין וניסה לשאוף עט כדורי. אני מרגישה שהוא בדרך הנכונה.
הנהנתי.
היום היה שישי וידעתי שאם לא אפעל מהר, יש סיכוי ששוב אשאר שם עד שעה 7 ואמצא את עצמי סתם בוהה במסך המחשב בתסכול.
"את באה לשוקו חם?", שאל רובי, והנהנתי לחיוב. ירדנו לקנטינת הבניין שלנו, כשבדרך אנחנו עוברים דרך הסט של אחת מסדרות הרפואה המצליחות ביותר בבריטניה, שם עמדה שחקנית שגילמה רופאה, וניסתה לסדר את שתלי הסיליקון שלה כך שיבלטו מהחלוק הירוק והמזוויע שהכריחו אותה ללבוש.
"אני חייבת לשים את הכובע אמבטיה הדוחה הזה?", היא התבכיינה לאחד המפיקים, שמשך בכתפו והשיב: "לא. זה רק ניתוח לב פתוח. לכי על פן".
ישבנו בקפיטריה ושתינו. הוא שוקו חם, אני קפה. הוא דיבר, רובי, ואני רק חשבתי על כמה אני רוצה סיגריה.
"תגיד", התחלתי, "מסיימים בשישי מוקדם יותר? כי ראיתי שיש אצלנו הרבה אנשים דתיים".
"לא, מסיימים רגיל. רובנו לא שומרים שבת. חוץ מ...".
קוץ בתחת, אני מנחשת.
"לאורה".
בול פגיעה.
"למה, גם את שומרת שבת?".
תחשבי מהר. תחשבי מה. את רוצה לצאת כל יום שישי ב-14:00.
"כ............ן. כלומר, כן".
"את שומרת שבת?", הוא חזר שוב, כלא מאמין.
"כן. כמובן".
"ואת אוכלת לא כשר?".
"יש לי מערכת ערכים ועקרונות מאוד מוזרה. אבל כן".
"ואת לא מדליקה חשמל?".
"אני? בחיים לא! כלומר, בחיים לא בשישי שבת. אני כן מדליקה חשמל. בדרך כלל. חוץ מימים קדושים, ת'יודע".
"יפה! אז נשחרר אותך ב-2 במקום ב-6. ומה את עושה בשבת, בדרך כלל?".
"אני...", לקחתי פאוזה של יובל וחצי, "אתה יודע, סתם. יושבת".
"יושבת?".
"כן. יושבת. ואתה יודע, נחה. וחושבת על...אממ...יהדות".
מה?!
"מה?!", ענה דילן כשסיפרתי לו, "מה קרה ל"אני קוראת ספר ולוקחת טיולים בפארק?".
"תשובה נאה מאד, שמתאימה יותר למישהי שלא נכנסת להיסטריה כשהיא משקרת".
עלינו על הרכבת הביתה. שתקתי בתדהמה.
"למה את לא מדברת?", שאל דילן.
"לא יודעת, אני חושבת".
"על מה?".
"על יהדות! על מה נראה לך שאני חושבת? אולי על עצם העובדה שאני נראית טיפשה יותר מג'סיקה סימפסון בכנס פיזיקאים?".
"יהיה בסדר. פשוט אל תספרי לאף אחד על חוויות הוויקאנד שלך בעבודה. תתעלמי משיחות כאלה כל שני בבוקר".
"אה, שיט".
"למה?".
"סיפרתי להם איך חגגנו את שבת שעברה בצפון אירלנד. אתה יודע, אבל השבת הזו לא נחשבת. היא הייתה בכריסמס".
לא, אבל עכשיו באמת. העבודה הזאת זוועה.
סיפורים על טוקיו הוטל - פרק 39827
"טירוף הפאפרצי חוזר !" הכריז בגאווה המגיש בערוץ הבידור.
כי אין דבר שגורם לך להרגיש יותר גאווה מאשר להגיש תוכנית בידור. ותשאלו את קרין מגריזו.
מיילין צפתה בטלוויזיה ביחד עם יובל. שניהם ישבו וגלגלו עיניהם למשמע המשפט שאמר המגיש.
שאגב, לא היה ראוי ללעג כמו התיאור "הכריז בגאווה".
"כל מה שמעניין אותם זה רכילות.." לעגה מיילין, היא שיחקה בטבעת שהייתה על אצבעה, היא ויובל התחתנו שנה
לאחר שאשלי נעלמה, לאחר שהיא וגוסטב נפרדו בגלל המחויבות שלו ללהקה, וגם בגלל שבגד בה עם מעריצה.
"וגם בגלל שבגד בה עם מעריצה?". זה לא כמו להגיד: עברתי מישראל ללונדון בגלל שאני מחבבת את מזג האוויר הקריר. אה, וגם בגלל שהמשפחה מחפשת אותי מאז שריססתי עוברי אורח עם ה-אמ-16 שגנבתי מדן חלוץ?
"הסולנית של להקת סנייק שהתפרקה מלפני 3 שנים נמצאה משוטטת בקניון בדנבר ביחד עם בחורה אנונימית.."
המשיך המגיש לספר, מיילין הפנתה את מבטה לטלוויזיה ונשענה קדימה. היא העבירה מבט מופתע ליובל שנראה
לא פחות מופתע ממנה. הם הסתכלו על הטלוויזיה, על המרדף שנערך בקניון, על התמונות שהפאפרצי הספיקו לצלם.
"המרדף שנערך בקניון"? כל מרדף יכול ליפול בקלות במקום בו צריך לחכות 14 דקות עד שהמעלית תגיע להעביר אותך קומה או לחילופין, כשתעמוד במדרגות הנעות מעל איזו ויקי קנפו שלא תתן לך לזוז מטר גם אם העתיד של חומוס צבר יהיה תלוי בזה.
על השאלות האישיות, על הכניסה למונית והניסיון להגיע לביתה כמה שיותר מהר.
"א..שלי..." גמגם יובל בשקט, "היא.. חיה.. בנדבר.. עם.." המשיכה את משפטו בשקט מיילין והתקרבה אליו,
"עם אנה !" צרחו שניהם, הם העבירו מבטים מבולבלים מהטלוויזיה אחד לשני, "אבל.. היא.. אמרה..
לא.. זה לא קורה.."
ל...מ...ה..............כ...ל...........כ........................................ך.........א..י.ט.י?
גמגמה מיילין, "היא אמרה שהיא לא יודעת איפה היא ! שהיא לא איתה !"
ועכשיו - ללללמה כלכך מהירר!?!!?
כיסתה מיילין את פניה בידה.
יובל חיבק אותה לאט (כי יש דבר כזה, לחבק בסלואו ושן), והרים את מבטה (לא את סנטרה, אלא מבטה). הוא נשק לה נשיקה מהירה (בניגוד לחיבוק האיטי) ורכה וחייך אליה (במהירות בינונית, למקרה ששאלתם).
"בואי" פקד עליה, "נלך לבדוק טיסות באינטרנט לדנבר". מיילין חייכה אליו וקפצה עליו בחיבוק. היא תמיד רצתה לפגוש אישית את הדינוזאור האחרון. הוא חיבק אותה בחזרה,
עוצם את עיניו ומחייך לעצמו. היא נשקה לו נשיקה רטובה וחמה והוא רק פער את עיניו בתדהמה.
כי הם בחיים לא התנשקו, למרות שהם נשואים.
אגב, שמתם לב שכל הכותבות המוכשרות של ישרא אוהבות לכתוב את הסיפורים שלהן במבנה של פואמה? זה כמו שאני אכתוב בצורה הזאת:
אני ודילן
יצאנו לטייל
יצאנו לטייל
דילן ואני
ואז פגשנו את אשלי
שהייתה מתה, אך לא באמת
לא באמת
באמת שלא
ואני
אני אמרתי
וואלה, בא לי ג'חנון
והיא אמרה
אבל את גרה בלונדון
בלונדון את גרה
בלונדון את גרה
X2
בלונדון את חיה
X2
ואין שם כלום לאכול
X2
בטעם שאינו קרטון
X2
אהבות צעירים, פרק 398986
מישל הביטה בו ולא הבינה למה הוא עצר "מה קרה מאמי?" שאלה.
("מה קרה, מאמי?". הופה, מישהו העתיק את התסריט של "השיר שלנו", פרק _____ (לא משנה איזה), השורה של נינט).
"לא..לא..יודע אני מרגיש ממש לא נוח עם כל זה"
מישל גיחחה ואמרה "עזוב אותך, ראית איך היא הגיבה מה אתה צריך אותה כשיש לך אותי?"
והורידה את חולצתה,אך כשניסתה לנשק אותו הוא התרחק.
(כי כשהיא הורידה את החולצה ונכנסה ממנו להיריון זה עוד היה בסדר. אבל כשהיא נסתה לנשק אותו, שם, שם נפל לו האסימון).
מישל הסתכלה עליו במבט מופתע וקמה מהמיטה.
"אני מבקש ממך שתלכי לא רוצה לבגוד בקייטי"
(לא קוראים לה "לא רוצה לבגוד בקייטי". קוראים לה מישל).
היא הייתה המומה לבשה את החולצה והלכה לכיוון הדלת
כשעמדה לצאת,אמרה:"אתה כבר בגדת בה ובעוד הרבה בנות אז מה ניהייתה כזה רגיש ואוהב?!,
אתה בחיים לא תישתנה כל מה שאתה מחפש זה רק סטוצים" יצאה וטרקה את הדלת אחריה.
(והוא השיב: "נו אז מה, לי לפחות אין שגיאות כתיב כשאני מדבר").
רוני נשכב על המיטה ופשוט לא ידע מה לעשות,אחרי שראה את האכזבה של קייטי החליט שצריך לדבר איתה.
בבוקר הוא הלך אליה בתקווה שהיא תסלח לו,אביה פתח את הדלת.
קייטי הייתה בחדר שלה וציירה על בלוג ציור ענקי.
(למרות ש"אביה" אמר לה מיליון פעם: קשה לי להוריד את צבעי הגועש מהמסך של המחשב. עזבי אותך מלצייר על בלוגים. כמה פעמים אמרתי לך: רק תבקשי וניתן לך דף").
היה עליה חלוק ארוך ומכופתר ועליו כתמי צבע רבים ושערה אסוף בקליפס.
(אין מה לעשות. ציור הוא מקצוע שיש לעשות עם חלוק. גם רפואה, אגב, אבל המרפאה של קייטי לא פתוחה בסופי שבוע).
רוני דבר בדלת חדרה.
(ואז הבין במהירות שאין פעולה כזאת, "דבר").
"יבוא" אמרה קייטי.
(כפי שעונות כל הנערות בנות ה-16, מהמאה הנוכחית, כשדופקים על דלת חדרן).
"או...היי מה אתה עושה פה?" העיפה בו מבט (דבר טבעי מאוד לעשות כאשר מישהו נכנס לתוך החדר שלך)
"מה אתה עושה פה? זה היחס שאני מקבל? באתי להיתנצל ולהשלים" אמר ברצינות.
(בוא'נה, אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לעלילת הסיפור, אבל הבחור הזה לא בגדבה ם 70 מיליון בנות ואלפקה? הבחורה רק שאלה מה מביא אותו אליה באמצע שעות עבודה, היא באמצע עיצוב בלוג בעזרת פיאטים וצבעי גועש, והוא מתחיל לצרוח עליה)
קייטי הפסיקה לצייר והתיישבה על המיטה כששמעה את אביה אומר "אני הולך,אחזור מאוחר יותר" והדלת נסגרה.
("לא יכולה לסבול כשהוא הולך למכור "מוטי" לחברים שלו מלוד. מה זה בכלל מוטי? ולמה הוא מחזיק מוטי בשקיות פיצוחים, ומוכר אותו ב-100 שקל לאצבע? ולמה הוא מוכר רק את האצבעות של מוטי, ולא את שאר האיברים שלו?", אמרה קייטי, והיא ורוני התנשקו).
סוף.
כלומר, לעכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
