אז אני חולה, ויש לי חום. אלו החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאני בקושי מצליחה לנשום, וכאבי הראש שלי מרמזים שהמקום הקטן והעגול לו אני קוראת גולגולת מכיל יותר מ-6 טון מתכת מוצקה. בנוסף, לא מספיק לקחתי יום חופש מהעבודה הזוועתית שלי, גם הייתי צריכה לבלות אותו בלאמן את דילן לקראת ראיון העבודה שלו, שבסופו, קיווה להיות מקרציות האלו שמתקשרים אליכם ושואלים אתכם אם אתם רוצים לבצע התרמה חודשית של 100 שקל לאנשים בסודן.
"טוב, אז מה שאני צריך זה שתעני לי כמו בן-אדם רגיל".
הרמתי את ראשי האדום והמנוזל מהספר "על היופי".
"מה אתה מנסה לרמוז?".
"כלום, כלום. פשוט תעני לי כמו בן אדם שהוא לא...אה...את".
"טוב".
"אוקיי. אז הנה, אני מתחיל", הוא לקח נשימה עמוקה, הביט סביב כדי להיות בטוח שאני לא מקליטה אף חלק בעניין הזה, וחייך חיוך דבילי: "שלום, אפשר לקבל בבקשה את גברת ג'ונס?".
"טעות במספר".
"מה?".
"אני לא גברת ג'ונס, אני גברת ברודסטוק".
"אבל כתוב לי גברת ג'ונס בתסריט שקיבלתי באי מייל".
"המקורות שלך הטעו אותך", משכתי בכתפיי. הוא נשף בחוסר עצבים והמשיך: "שלום, אפשר לדבר עם גברת ברודסטוק?".
"מדברת", עניתי, בחיוך מרוצה.
"האם את עסוקה, גברת ברודסטוק?".
"תלוי למה".
"אני מה-WWKDJ, ושמחנו לראות שגילית עניין באגודת ההתרמות שלנו. האם את יודעת מה מצב האנשים בסודן?".
"מצטערת, כבר תרמתי במשרד".
"אנחנו לא עושים התרמות דלת אל דלת".
"באמת? למה? בישראל המון ילדים עושים את זה, זה משתלם!".
"כן, אבל אנחנו בלונדון", סינן דרך שיניו החורקות.
"בכל מקרה, לא. אני לא יודעת מה מצב האנשים בסודן. מה מצבם?".
"ובכן...", בלבלתי את דילן, וראיתי את זה על עיניי הכלבלב האבודות שהוא תלה בי עכשיו באכזבה, "מצבם לא טוב".
הנהנתי.
"גם מצבי לא. אני מצוננת".
"כן, אבל להם יש איידס ו...כאלה".
"גם לעפרה חזה".
"מה?".
"עזוב. תמשיך".
"ואין להם מים נקיים".
"שיקנו מהמכולת".
"אין להם מכולת".
"אז מה תעזור להם התרומה שלי? מה הם יעשו עם הכסף אם מכולת אפילו אין להם? ישחקו בו גוגואים?".
"מה?!".
"עזוב. תמשיך".
דילן התעצבן והסתלק מחדר השינה, מותיר אותי מעוטרת בשלל ניירות טואלט רטובים וחפיסות כדורים חצי ריקות. הנשימה שלי הלכה והפכה איטית יותר ויותר. היא חרקה כדלת שמנסה להאבק ברוח פרצים, או משהו בסגנון. ואני הרגשתי לא בסדר עם איך שגרמתי לדילן להרגיש. גררתי את התחת הקודח שלי לסלון והתיישבתי לצד דילן.
"מתוק שלי?", שאלתי, והוא לא ענה.
"משוש חיי?", אין תגובה. ניסיתי באנגלית:
"האני?".
"מה?", ענה בזעף.
"אני אוהבת אותך".
דילן חייך, ואני ידעתי שהוא סלח לי, כשהוא אמר: "היי, זה גם לא היה כתוב בתסריט ששלחו לי במייל".
בכלל, התחלתי להתנהג כמו שיכור זקן מאז שחטפתי את הצננת הזאת. נתחיל מהעובדה שאני מסתובבת בבית כאשר אצבע אחת שלי דבוקה לנחיר ראנדומלי והשני מנסה לירוק מוחטות בקמ"ש שלא נראה מאז אורית פוקס רצה לטיפול בוטוקס. שנית, בכל פעם שאני לא מצליחה לנשום דרך הנחיריים, אני מתחילה לצרוח "פאק, פאק, פאק", עד שאחד השכנים מתקשר ומסביר לי שלא אכפת לו שאני בתקופת ייחום, התינוק שלהם מנסה לישון. זה קשה, להיות חולה. זה גם מותיר אותי להישאר בבית לפרק זמן בלתי נלאה ללא כל חברה או תעסוקה. היום, לדוגמה, מצאתי את עצמי רואה פרקים חוזרים של - I'm a celebrity, get me out of here. את הפרקים כיבדה בנוכחותה ג'ניס דיקנסון, סופר מודל לשעבר ובעיקרון אישה שנראית כמו פסל ווקס של סנדרה בולוק, שגולף על ידי חבורת אסירים שמיהרו לסיים אותה כי בדיוק הגיעה חלוקת הסיגריות. היה שם גם ג'יי מפייב, הצלע השמנמנה עם העגיל בגבה שהיה לו פעם "רומן" עם מל סי מהספייס גירלז. כן. הבחורה הזאת יותר לסבית מג'ודי פוסטר במסעדת דגים. מעלליו בג'ונגל התחילו והסתכמו בעיקר בלעשות מתח על עצים, קירות, אוהלים וחיות בר טורפות. הרגשתי שאני חייבת להוציא את עצמי לאיוורור. אבל איפה, מבט אחד דרך החלון וחזרתי בי בכוונותיי. זה היה היום הגשום ביותר בלונדון מאז שאני זוכרת את עצמי פה. הרחובות היו מוצפים, והאנגלים המנומסים שחו בשלווה לכיוון תחנות האוטובוס, כאשר ראשם בבריכת השלולית ויד אחת שלהם מושטת מעלה, שומרת על הכוס החד פעמית של הסטארבוקס.
התחלתי לכתוב סיפור קצר על בחורה שכלום לא הולך לה בחיים ובא לה למות, אבל אז נעצרתי כי נגמרו לי הרעיונות. מה לי ולנושא הזה? ומחר. מחר אני שוב אבריז מהעבודה, עד שאאזור אומץ להתפטר. זה לא המקום בשבילי. זה לא הבית החם למחשבותיי הקודחות ולרעיונותיי הדביליים. אני חושבת שאתחיל לעבוד בטסקו או בסיינסבוריז. החל מיום שבת יהיה לי חתול להאכיל, אחרי הכל. ולדעת שויתרתי מיוזמתי על עבודות נחשקות בעיתונים גדולים יותר ופחות כעיתונאית, רק כדי להיות קופאית שמאושרת בחלקה, יגרום לזה להיות יותר טוב. פחות מתסכל. או ככה לפחות אני רוצה להאמין.
בינתיים, אני מתנדנדת לי על עלה דמיוני ותוהה האם אהיה אי פעם מאושרת.
בינתיים, זה עוד לא קרה.
אבל אני מחכה. ומחכה.
סיפור על טוקיו הוטל - פרק למי-אכפת-כמה:
דיוויד !" קראה אשלי בשמחה, "לדיוויד אין חסימה !"
(גם לא לעורק שאחראי לך על הלב, לצערנו)
היא חיפשה בספר הטלפונים במהירות את מספרו של דיוויד ולחצה על הכפתור הירוק, (בספר הטלפונים, כפתור מאוד פופולארי בקרב משתמשי "דפי זהב")
שומעת את צליל הקו ומחכה לשמוע את קולו.
צלצול הטלפון של דיוויד נשמע במהלך שיחתו עם הבנים, שהם אינם צריכים להילחץ ושהכל יהיה בסדר.
(ביל: "מה לא להילחץ? אני לא מבין, איך! איך הם גילו שאני גיי? מה הסגיר אותי? זו השמלה הטלי-פחימית הזאת, נכון? היא עושה לי קרסוליים שמנות בטירוף")
"סליחה שניה" התנצל בפניהם, הוא הוציא את הסלולארי שלו וראה מספר לא מוכר מופיע על הצג.
"הלו ?" שאל מעט חושש, (כפי שכל הסוכנים עושים, כי הם בכלל לא שמים זין על עיתונאים או מעריצות) הוא הניח את ידו הפנויה על מותנו והביט לתקרה. (שם נמצאות בדרך כלל כל התשובות לשאלות הקיומיות בהן מתחבטים כוכבי טוקיו הוטל)
"דיוויד, פגישה דחוף !" אמרה אשלי בנחישות לשפופרת.
דיוויד פער את עיניו (ולא את פיו, כפי שנהוג), "אשלי ! כמה טוב לשמוע את קולך !" הבנים הרימו את ראשיהם המורכנים וחייכו לעצמם.
"אני חייבת להיפגש איתכם" קבעה, היא הסתכלה על אנה במבט דואג, שואלת עם עשתה צעד נכון.
"ברור ! את יכולה לבוא עכשיו למלון שלנו ? ותביאי איתך את הילדה שלך, שדרך אגב מה שמה ?"
החיוך מפניו של ביל ירד לאט, טום הבחין בכך וחיבק את ביל, חיבוק דואג.
(טום: "מאמי, אתה בסדר?". ביל: "לא. מה אם היא תבוא עם אותה השמלה? אני לא יכול לשאת שני אסונות אופנתיים ביום אחד")
"דיוויד, אני בדנבר. אתה ? בניו-יורק. איך בדיוק אני אבוא ? וקוראים לה שלבי" נשכה את שפתיה התחתונה אשלי.("נשכה את שפתיה התחתונה אשלי"? יש כל כך הרבה סיבות למה זה לא משפט)
"הו יש לה שם יפה. על שם דודתך זכרונה לברכה.." לחש בשקט דיוויד, (כי הוא היה בטוח שאשלי עצמה לא יודעת ורצה לגלות לה. וגם בגלל ש"זכרונה לברכה" הוא אחד הביטויים המשוגרים ביותר בפי גרמנים)
"וצודקת. אנחנו מגיעים לדנבר בערך בעוד 7 שעות" הודיע לה דיוויד וגירד את סנטרו. "מה שמה ?" שאל גוסטב, עוצר את דיוויד משיחתו עם אשלי.
ואז הוא ידע. (מה, לא ברור. ככל הנראה נגלה בפרק הבא).
אהבות צעירים - פרק לא-אכפת-לי
"קייטי לפה!" טליה נופפה לה דרך החלון של המכונית
(קייטי רצה, פרוותה הזוהרת משתובבת עם הרוח, כאשר לשונה משתלשלת לצד הימני של פיה).
אליס,מייקל ודייויד הו כבר בפנים.
הם נסעו לבחינות של התחרות,נעצרו ליד בניין גבוה עם הרבה שלטים. (וואו, הנה מישהי שאני בחיים לא אבקש ממנה הכוונות בדרכים)
בפנים היו קירות לבנים מלאים בתמונות של זמים ושחקנים.(עד כאן נשמע כמו שלוותא, תמשיכי).
הם ניכנסו לתוך אולם גדול עם הרבה מושבים ובאמצע עמדה במה גדולה שלצדיה היו תלויים
שני וילונות אדומים.(עד כאן מקורי. תמשיכי)
בשורה הראשונה ישבו 4 אנשים מבוגרים.
טליה הייתה מאוד לחוצה והבטיחה לעצמה שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה.
היא עלתה לבמה ומהשאר ביקשו לחכות בחוץ. (ובמיוחד, שיקחו איתן את הכלבה הזאת, היא מריירת על כל השטיחים. לא, לא טליה. השניה).
השופטים ניראו רציניים מאוד,"תתחילי בבקשה" אמר אחד מהם בעל קרחת ועיניים קטנות וחומות., בלי לקחת את השם או הפרטים שלה, כדי לדעת מי בדיוק מתחיל מה.
טליה לקחה נשימה עמוקה והתחילה לשיר,היא שרה את שיר שניקרא "לאהוב עד הסוף" (מקורי נכון?) כמובן שמקורי, זה מה שאמרתי למעלה.
אליס,שהייתה מבעד לדלת שמעה את טליה ואמרה בהתרגשות "זה השיר שכתבתי לה!" ועינייה התמלאו דמעות שמחה.
אפילו קייטי כשכשה בזנבה.
כשטליה סיימה לשיר השופטים הביטו בה ורשמו לעצמם כל מיני דברים,שוחחו בינהם והיא חיכתה בקוצר רוח לתשובה.
כשהם סיימו לדבר הודיעו לה שהיא....
הסוף :)
(אהבתי את ה-"שהיא...". היא כמו המדריכים האלה בקייטנה. הבעיה היא שברוב הקייטנות הם היו משלימים "זונה".)
שתהיה לכולנו ארץ נהדרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
