אם יש דבר שאני שונאת, הוא להרים את התחת שלי למקום יותר רחוק משירותי הבית כשאני חולה. אך רצה הגורל והגיע זמננו לקחת את פלין, החתול הכל-יכול, ממקלטי ה-RSPCA. היו לי בחילות חזקות יותר משל בעלה של קרן נויבך בתקופת ייחום, חום בטמפרטורה של הכתה עשוית האסבסט בה למדתם באוגוסט האחרון והרגשתי חולשה נוראית ברגליים, אבל עליה אין לי שום דבר מצחיק להגיד, כי ראבאק, כמעט התגלגלתי מ-150 מדרגות. עשיתי אמבטיה (כלומר, דילן עשה לי אמבטיה ואני רק בכיתי לבועות הקצף הלבנות שרע לי ואני רוצה למות), דחפתי גרון כמות כדורים שהייתה מספיקה למסיבת טבע ולבשתי על עצמי ארבעה מעילים - הייתי מוכנה.
אבל לא לצאת מהבית.
"מאמי, אני יודע שאני קצת חולה, אבל באי מייל שקיבלנו מהאר.אס.פי.סי.איי מבקשים בפירוש מכל בני הבית להגיע לאסוף את החתול".
"קצת חולה?", כחכחתי בגרוני כחולה סופנית והרמתי את זרועותיי בדרמטיות, "להגיד שאני קצת חולה זה כמו להגיד שאיילה חסון היא "קצת מכוערת", זה כמו להגיד ש"כפיות" היא "קצת לא מצחיקה" ושחנה לסלאו היא "קצת מלאה". אני הרבה יותר מקצת חולה. אני אוטוטו מחזירה ציוד לבורא, ובלי פתקית קבלה".
"אז מה את רוצה? שלא ניקח אותו?", הוא שאל, ואני מלמלתי כל מיני דברים שנשמעו כמו "לא" ו"כן" ו"הייתי יכולה להחליף את הדוגמה של חנה לסלאו עם אילנה אביטל בקלות, וזה היה יוצא הרבה יותר מצחיק".
"לא. אני רוצה לקחת אותו".
"נו, אז למה את מחכה?", הוא שאל, ושתק. ואני שתקתי גם, וחשבתי. ושנינו עמדנו אחד מול השני ככה, בערך חמש דקות, עד שעלה במוחי רעיון מבריק.
הגודל לא קובע
"אתה צודק, אני שמחה שיצאתי מהבית", חייכתי לדילן, ואני חושבת שהוא חייך חזרה.
"אנשים מסתכלים", הוא אמר, אבל אני לא יכולתי לדעת, כי התחת שלי היה מכוון לרחוב הראשי.
"אני בטוחה שאתה סתם מדמיין".
"אנשים חושבים שאני מאל-קעידה".
"דילן, אתה בלונדיני עם עיניים כחולות ואם מתאמצים, אפשר לראות את המוח שלך דרך הלחיים החיוורות שלך. אתה נראה כמו הרבה דברים, אבל סאלים טועמה הוא לא אחד מהם".
"טוב, אני יכולה להוריד אותך מהידיים?". אבל הוא לא היה יכול. הטלתי אולטימטום המצווה עליו לסחוב אותי עד לתחנת הרכבת אם הוא רוצה שאני אזוז שני מילימטר מהבית. ודילן, רומנטי חסר תקנה ואדם שלא מודע למושג "קילה", הסכים. כך יצא שהגענו לתחנת ויקטוריה בשעה 11 בבוקר, כשאני עדיין שותה שייק תות-בננה ודוחפת לגרון תרופות בקצב מסחרר, ודילן בוחן את ידיו האדומות בצער ומקווה שאף וריד לא יתפוצץ לו לפני שנצא מהרכבת. מצצתי סטרפסילס ונעצתי מבט נוקב בבחור שישב מולי. הייתה לו עניבת פרפר ירוקה, שיער כתום ומכנסי באגי צבעוניות, ואני חושבת שזה פייר להגיד שהוא היה נראה כמו דמות מ"פוקימון", רק הרבה פחות בוגר. החלפנו רכבת באוקספורד סטריט ולקחנו את הסנטרל ליין, לכיוון נוטינג היל. בנוטינג היל ירדנו, כאשר אני נראית מאושרת ומחוברת למציאות בערך כמו קורטני לאב בקומונת קראק, ולדילן זוג כפות ידיים שכל אחת מהן בגודל אווז ממוצע. אנשים הסתכלו עלינו, ואני לא צוחקת, כאילו אנחנו יודה ונינט, רק בלי הקטע בו הם תוהים אם הזקן שלו באמת מורכב מהקצוות המפוצלים שהיא גילחה בשביל הפרסומת לפלאפון (סליחה, בשביל האומנות).
הגענו ל-RSPCA. בניין גדול וסגול, שנראה בכלל לא מדכא וממש לא נתן לאף אחד מאיתנו הרגשה של לרצות למות. את פנינו קדמה מישהי בשם רוס (אני יודעת, ואין לה חברה בשם רייצ'ל וכו'), והיא נראתה קצת כמו סוס, למרות שאם אתם מצמצמים את העיניים חזק-חזק, היא עוברת כמעט כמו בחורה אמיתית. רוס הודתה לנו מקרב לב שבחרנו RSPCA (דווקא בחרנו חתול חינם, אבל מילא), והובילה אותנו לפלין, החתול שבחרנו מהאתר. בחדר מלא מדפים אפורים, כלובים כלובים מסורגים ובתוכם המון חתולים, ישב פלין. בקצה, מכורבל בתוך עצמו, על מגבת רטובה.
"היי, פלין", הכנסתי אצבע בין סורג וחייכתי אליו במה שאני חושבת היה חינניות של גרייס קלי. הוא פקח עין בנמנום ונתן נפנוף קטן בזנבו השחור.
"אהלן, שם, בחור צעיר", ניסה דילן, וקיבל בתמורה חתול מתמתח עם פיהוק האומר: "עזוב'תי, באמא'שך". האמת, לא יודעת למה ציפינו. אולי שהוא יקפוץ עלינו ויאהב אותנו מההתחלה. אבל לא. בחזרה הביתה, ברכבת, כשהוא יושב בארגז שחורר על ידי קולף מעטפות, פלין לא נראה הבחור הכי שמח בעולם. כשהגענו הביתה, פרשתי לו שמיכות על כל אדן חלון ופתחתי את כל הווילונות. חלון המטבח הגדול משקיף לפארק ענקי, חלון הסלון משקיף לכביש הראשי וחלון חדר השינה שלנו לסמטה חשוכה. בקיצור, הוא מקבל את כל אטרקציות העיר, כולל הנרקומנים של בריקסטון, באריזה קטנה אחת. פלין לא נראה יותר מידי מאושר גם כששמתי לו מים ואוכל בקערות החדשות שלו, אבל כן עשה לאמא'שלו טובה כשפתחתי פחית טונה והאכלתי אותו מהאצבע (אנא זכרו שמדובר בחתול בן 9, ולא חתלתול, והוא בקלות היה יכול לתלוש לי את האצבע ולתהות אחרי כמה שניות למה החלפתי לבוהן). האייסברייקר הגיע רק היום, כשהוא החליט לתקוף לי ולדילן את הרגליים בשש בבוקר, עלה על המיטה ובירך את שנינו בהבל פה של לסבית, כשהרקטום שלו מרוח על מצחו של דילן והנשימות הקטנות והקצובות שלו מעצבנות לי את העפעפיים.
ובכל זאת, הרגשתי ברת מזל. יש לי חתול, ויש לי בעל, ויש לי דירה. אז מה אם גם יש לי מחלה שלא עוזבת, אוברדראפט שמנדנד ועבודה שאני מאוד שונאת.
החיים הם הדברים הקטנים שאת עושה מהם.
ועכשיו, סלחו לי, אני הולכת לדפוק עוד 40 כדורים.
טוקיו הוטל. או: הפרק בו גם לא יקרא שום דבר
"בנים, כולם מוכנים עם המזוודות ?" שאל דיוויד את הבנים, הוא הניח את ידיו על מותניו ומסתכל עליהם. (כי דיוויד יכול לעשות דברים בלשון עבר והווה, וזה עדיין לא יפריע לאף אחד).
הבנים הנהנו לחיוב וכל אחד לקח את המזוודות שלו, כולם מתקדמים למכונית שתסיע אותם לנמל התעופה בניו-יורק,
ומשם לדנבר. לראות סוף סוף את אשלי.
במכונית שרר שקט. כל אחד היה עסוק בלהעביר מבטים אחד לשני, מידי פעם מישהו התעטש ומרוב השקט זה הקפיץ
את הבנים במכונית. הוא מיד התנצל (מה זאת אומרת מי? ה"מישהו") וכל חזר לעסוק בעיסוקיו (תעקבו, שזה להסתכל אחד על השני).
'מעניין מה קורה איתה עכשיו..' חשב ביל בליבו, האיבר ממנו בדרך כלל חושבים, ונאנח בכבדות,'מעניין מה היא עושה עכשיו.. מעניין מה היא חושבת
עכשיו..' המחשבות הטרידו אותו ולא נתנו לו מנוח, גם כאשר ניסה לענות עליהם. הוא אהב לענות על מחשבות, למרות שלא היה לו מושג מה זה אומר, והוא רק זוכר במעומעם ספר של סמדר שיר בו היה צירוף דומה. "לענות ל...מחשבות? עכבות? מטריות?". הוא הסתכל דרך החלון,
השמיים נראו אפורים מעט אך גשם לא הולך לרדת, הוא ידע, כי הוא גם חבר של דני רופ. ביל קיווה כל כך שהטיסה תתעכב, שיתנו לו לפחות להכין את
עצמו נפשית – אך המזל לרעתו, הטיסה הייתה מוכנה בדיוק בזמן (דאמיט! טיסה סדירה? מי אוהב את זה?!) והמטוס שבהם טסו המריא לשמיים (בניגוד לרוב המטוסים הגרמניים לארצות הברית שבדרך כלל מתרסקים לבסיסים צבאיים) והיה בדרכו לדנבר.
המטוס שיובל, מיילין וג'ייסון המריאו בו גם לא התעכב (טוב, די ברור שהחבר'ה בסיפור שלה לא טסו ישראייר), וכולם נחתו בזמן שהוקצב (שהוקצב? "הוקצב" להם זמן בדנבר? קצבה זה לא הדבר הזה שתחיי עליו כשתנסי לכתוב ספר?) להם בדנבר.
להקת טוקיו הוטל כבר הייתה בתוך המלון שהזמינו להם, ואילו מיילין, ג'ייסון ויובל רק נחתו בשדה התעופה.
"טיסה מעצבנת.." רטן טום. הכל היה בזמן, האוכל היה טוב ואיך שאני מכיר את החרא הזה גם המזוודות הגיעו אחרי פחות מ-10 דקות. הוא הניח בכבדות את המזוודות שלו בחדר שקיבל במלון, מניח את ידיו על מותניו
ונאנח, תוהה למה הוא "מניח" ו"נאנח" הרבה יותר מכל אדם ממוצע. הוא חקר את החדר, עד שזה נשבר והודה שהוא חדר במלון, מיטה זוגית - שהתוודתה שפעם ביל ומשה דץ עשו עליה את זה, חדר נפרד לשירותים ומקלחת - פרט חשוב שחייבים לציין, שכן רוב חדרי המלון לא מוחצים קירות בין שירותים לחדר שינה, מטבחון קטן, ספה וטלוויזיה וכמובן
מרפסת בינונית (מרפסת בינונית? כמובן! איך לא!). הוא החליט להירגע מעט ויצא למרפסת, מדליק סיגריה ונושף את העשן בכבדות (ונאנח, ומניח, ובכבדות).
כמה מעריצות התרוצצו בכניסה למלון, טום יכל להבחין בהם וחייך לעצמו. הוא נופף להן לשלום והן רק צרחו
וקפצו משמחה. כאשר טום לא שם לב, הוא אפילו חיפש את אשלי ביניהם.
הוא התעשט על עצמו, וביקש סליחה, ונאנח, והניח, ובכבדות ניער את ראשו מעט ומדליק(שוב, בהווה) סיגריה נוספת, מקווה שזה מה שיעזור לו להכין את עצמו
למפגש איתה. ביל לעומתו החליט(בעבר) דווקא לשבת בספה שבחדרו, נייר ועיפרון לידו (ולא בידו) והוא מתחיל לצייר סקיצה
של חולצה(בטן), מנסה להעביר את הזמן אך הזמן נראה כלא זז. איפה הוא, משה דץ, כשצריך אותו.
אהבות צעירים. או: הפרק שבו טליה מתחילה לדבר כאילו היא מינימום מאריה קארי
פרק-25-
12.1.08
"הודיעו לה שהיא..." (כולם: "זונה!!!")
עוברת לשלב הבא (אה) "יש לך כישרון רב ואנו מאחלים לך הצלחה,
בעוד שבועיים תצטרכי להיתמודד עם עוד 50 בני נוער על הפרס הגדול" אמרה אישה מבוגרת
עם שיער ג'ינג'י ועיניים חומות, שלא ידעה מה הוא הפרס הגדול ותהתה למה משתתפים בתחרות בני נוער במספר דבילי כמו 51.
ארבעת השופטים חייכו לעברה וטליה פנתה ליציאה, לא אומרת תודה או שלום או מתי אני אקבל מכתב שמורה לי מתי להגיע ולאן.
כשפתחה את הדלת מבטה היה מושפל כאילו מאוכזב ("מושפל כאילו מאוכזב". אחח. והם אמרו ששייקספיר כבר הראה לנו את הכל) "נו..איך היה?!" שאלו במתח,לפתע היא חייכה
"עברתי עברתי אני לא מאמינה!!!" צעקה מאושר וקפצה, שוכחת לשים פסיקים במשפטה.
כולם שמחו בשבילה וחיבקו אותה,דייויד, שבדיוק ירד מהטיסה מניו יורק לדנבר, נתן לה ורד אדום ואימה הזילה דימעה מרוב אושר.
"הכל בזכות השיר שלך" אמרה טליה וחיבקה את אליס.
"זה לא השיר,זה הקול שלך שמקסים את כולם", ליקקה אליס חזרה, כי היא כבר בנתה על הזכויות יוצרים, חייכה אליס.
בדרך הביתה כשאמא של טליה פיזרה את כולם לבתים, כאילו הם היו קמח על עוגה, טליה ישבה בשקט ולא דיברה כלל.
"מה קרה? את לא מרוצה?" שאלה אימה חדת ההבחנה.
"לא, אני מאוד מרוצה,העיניין הוא..איך אבא יגיב...הוא אף פעם
לא העריך מוסיקה,רוצה שאני אהיה משעממת כמוהו (כפרה עליה, אילו פנינים היא מוציאה על אביה)
איזה עורכת דין או רואת חשבון (פיכס! משעמם! תשאלי את זמרי פלורנטין כמה כסף הם עושים) ולא אבזבז את עצמי על מוסיקה" (טוב, מי מאיתנו מתנדב להגיד לה שזאת תחרות נוער ושגם אני זכיתי פעם בתחרות שירה, למרות שאני נשמעת כמו דידי הררי מנסה לחקות זקנה עיראקית?)
"איפה הייתן?" שאל אביה בקול רציני כשהן ניכנסו הביתה.
"פיצה" "סרט" אמרו שתיהן באותו הזמן, כי לא היה להן מספיק זמן לחשוב על משהו בנסיעה באוטו.
"סרט או פיצה?" שאל בחשדנות.
הן החליפו מבטים בינהן "לקחתי את טליה וחברים שלה לסרט ואז הלכנו לאכול פיצה"
אמרה אימה בחיוך תמים.
"טוב...אז איך היה הסרט?", שאל בחשדנות, במקום, נניח, "באיזה סרט הייתן?", כי אבא של טליה הוא לא רק משעמם וחשדן, אלא גם מאוד אינטליגנט. "מעולה!" קראה טליה בקול ופנתה במהירות לחדרה,נזרקה על המיטה
ונאנחה בהקלה.
"יום אחד עבר בשלום...נישארו רק..כל החיים!" אמרה לעצמה בבהלה, כי טליה - היא רגילה להבהיל את עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
