ישבתי במטבחון הקטן של מרת ג'י והסתכלתי סביבי. אפילו מטבח האנגלים לא עושים כמו שצריך. איפה המקרר? איפה מדיח הכלים?
"מדיח הכלים נמצא בחדר האורחים", אמרה מרת ג'י, כאילו היא קוראת את מחשבותיי, או לחלופין - כאילו יש סיבה הגיונית למדוע מדיח כלים ייקח את הרגליים החלודות שלו ויתחפף מהמטבח לחדר האורחים בקומה השנייה.
"הבית הזה לא בנוי משהו", הוסיפה במה שנראה כחדות הבחנה שלא נראתה מאז: "נינט? לא אמנית אמיתית? מה?". על המטבח שלט צבע כחול מוות-עריסה והוא היה מלא בוואזות עם פרחים שהייתי מתביישת לשים על קבר של דיקטטור רוסי. גועל נפש. הסלון דווקא היה בסדר, למרות שלא היה בו, טוב, ובכן, סלון. כלומר, ספה. הבת שלה, ג'מה, ישבה על שטיח מול האח הבוער עם חברתה, דייזי, ושתיהן צפו בפרקים חוזרים של איסט אנדרס.
"דייזי, אמא שלך מרשה לך לצפות בזה?", שאלה מרת ג'י עם ידיים כרוכות על חזה. דייזי, ילדה שמנמונת בת 10 עם נימוסים של מלחייה, חרחרה בבוז ואמרה: "לא יודעת, בחיים לא ראיתי את זה".
"אני בטוחה שאמא שלך לא תעריך את זה שאני נותנת לך לראות את זה", הוסיפה מרת ג'י, ואני הרגשתי שהשיחה הזאת מתחילה לשעמם אותי. איסט אנדרס היא אולי לא סדרת מופת (טוב, זו בטוח לא סדרת מופת), אבל זה לא שבחורות נכנסות לפריים עם סטריפ און ומתחילות להפליק אחת לשנייה על הברכיים. כולה כמה אנשים מנהלים דו-שיח שלרוב מסתכם ב: "אני לא מאמינה שעשית לי את זה"/"אני כל כך מצטער"/"אנחנו גמרנו!"/"אבל...אבל..."/"בלי אבל! להתראות"/"טוב, ביי"/"מה, זהו? אתה לא תרדוף אחריי או משהו?"/"אבל אמרת לי לעזוב אותך במנוחה?"/"גם אמרתי שזה לא ביג דיל ושזה יכול לקרות לכל בחור, נו אז מה, אתה חושב שהתכוונתי לזה?".
כלומר, חוץ מהחלק האחרון.
ראיון העבודה שלנו היה בערך שעה. במהלכו, היא הראתה לי את הבית וסיפרה לי מה ג'מה צריכה (לאכול, לעשות שיעורי בית ולישון, כמו רוב הילדים בגילה), ושהיא מנגנת בצ'לו (וכן, עניתי "וואו, קול". וכן, זה היה אחד המשפטים הכי פאתטים שאי פעם הוצאתי מפי). כשהיא סוף כל סוף שחררה אותי, פגשתי את דילן בפאב הקרוב ואכלנו המבורגר והורדנו דרינקים. שיכורים ודי מסטולים, הלכנו את כל הדרך מבלהאם, עלינו לקלאפהאם, וחזרה לסטוקוול, סך הכל 40 דקות של הליכה בזיג זגים והקאות ראנדומליות בשיחים של בתים פרטיים.
באיזשהו שלב גם נשכבתי על הכביש, פרשתי את ידיי ורגליי וניסיתי לדגדג את הירח, אבל אני לא גאה בזה.
גם לא הירח.
יום למחרת קמנו בצהריים, זה היה יום ראשון. הלכנו לאכול צלי בפאב השכונתי ושתינו עוד כמה בירות, השכרנו כמה סרטים מבלוקבאסטר ומשם הלכנו לראות את "Sweeney Todd" עם ג'וני דפ. הסרט - ואני אומרת זאת ללא כל אמירה מקצועית אלא כדעתי האישית בלבד, המבוססת על פי אינטרפטציה אישית - היה בנזונה. לא רק שהיה מצוין, גם הורדנו פופקורן ענק ממותק, דיאט קולה ענקית ממותקת, בלון מאלטיזרס בגודל השד של נינט ובן אנד ג'ריס עם אוריאוס. אחרי שיצאנו, ב11 וחצי בלילה, עוד הספקנו לשתות דרינק בפאב שמחובר לקולנוע קלאפהאם, ורק אז חזרנו הביתה. הייתי ממצה את סופהשבוע הזה כטוב בהחלט, למרות שראיון עבודה באמצע סוף שבוע זה רק קצת פחות גרוע מלהיפגש עם השטן לתחרות שוטים. של ציאניד.
אגב, תודה לכל אלו שבחרו. וגם לאלו שאמרו: "רשימה B היא של דילן וA היא שלך, כי A היא של נקבות", ולחדי ההבחנה שאף טרחו להוסיף: "ואת נקבה". אכן, צדקתם. ולאחר ספירת קולות יצא שאני ניצחתי, ולכן אני זכיתי במסז' רגליים שאורכו כגלות.
מישהי כתבה פה שהצעד הבא הוא רשימת 100 הסרטים. ובכן, חשבנו על זה. וכן. נעשה את זה (כלומר, אני אעשה את זה. דילן יצטרך ודאי סוג של שכנוע, אבל הוצאתי לו את הבטריות מהנינטנדו, אז בקרוב מאוד נראה מי הבוס).
אני מרגישה קצת כמו בלדר סמים מלוד, אבל אני מרגישה שאין לי מספיק חומר בשבילכם. רוב היום אני עסוקה בלנסות ולמצור עבודה, ולכן לא פנויה לדברים כמו לחיות. דברים שפעם שימשו לי כהשראה יצירתית, כמו סרטים או בדיקות דם, כבר לא נראים לי כל כך מעניינים כחומר לכתיבה. אבל היי, אולי אני טועה. "סוויני טוד", לדוגמה, היה אחלה סרט. גם אם מורידים שניה את העובדה שטים ברטון הוא מלך, וג'וני דפ הוא נסיך, עדיין נשארים עם זה שהסרט מתרחש בפליט סטריט, הרחוב בו עבדתי לפחות חודש וחצי. בתקופה הויקטוריאנית, בה מתרכז הסרט, הוא היה חשוך ונוראי. היום, הוא די מתוק, המון בניינים ויקטוריאנים שהפכו למשרדי עורכי דין ובר סלטים לא רע בכלל. פליט סטריט הוא מקום מצוין, ולא רק בגלל שהוא ממש בצמוד להולברן ולסטר סקוואר, אלא גם בגלל שכמעט אין בו תיירים. המקום, מרכז מסחרי בעיקר, מאוכלס על ידי אנשים שכמעט רובם המוחץ יודע שהוא מסתובב בלונדון, חלקם אפילו יוכלו לציין באיזה חלק. זה שינוי גדול מהמצב במקומות אחרים, כמו אוספורד סטריט או קמדן, בו אנשים ניגשים אליי ושואלים אותי באנגלית קלוקלת:
"סליחה, איפה אני נמצא?".
"באוספורד סטריט".
"אה. אני צריכה להגיע למלון הילטון".
"בהצלחה".
"יש לך אולי מושג איפה זה?".
"לא. אני גרה פה. אין לי סיבה ללכת לבתי מלון באופן ראנדומלי במקום להגיע הביתה. אני לא בריטני".
"את יכולה אולי לשאול מישהו, האנגלית שלי לא טובה".
"גם לא חוט המחשבה. יש לך מושג כמה הילטונים יש בלונדון?!".
"כמה?".
"....".
"?".
"המון!!! המון, בסדר?".
וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע זה:
"אני להגיע לקמדן".
"אתה כבר בקמדן, חבוב".
"אה. אני להגיע חזרה לטייוואן לפני שעתיים!!! מטוס!!!".
וכמובן, מטוסים תאילנדים ו"סוויני טוד" אלו שני נושאים שקשורים זה אל זה, אבל גם אם אין לכם מושג איך הגעתי לנושא הזה - לכו. תראו סוויני טוד. זה שווה את זה.
בהצלחה בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
