כמה חבל שלי יש "חוש אופנתי" של קוף מעבדה. אני אומרת "חוש אופנה" כי אין דבר כזה חוש אופנה, יש דבר כזה "הרבה יותר מידי זמן פנוי וכסף על הידיים". חוש האופנה שלי הולך ככה: אני נכנסת לפריימרק, קונה גרביונים בכל הצבעים, חוצה את הכביש, נכנסת לטופשופ, מעמיסה כמה שמלות, חצאיות, סוודרים ומכנסיים במידה שלי, ומקנחת באקססורי חמוד (בדרך כלל זה האטיקט, שמשתלשל לי מהישבן בעודי צועדת בביטחון ברחבי לונדון). בכלל, לרוב האנשים האופנתיים שאני מכירה אין חוש אופנתי בעליל. תראו את דילן. כלומר, אל תראו את דילן, הוא מחטט כרגע באף, אבל תקשיבו שניה: דילן מבלה את רוב זמנו במכנסי זמש בגזרה של שנות השבעים (לא יודעת אם קוראים לזה "סקיני" או "V" או "חותלות". אני קוראת לזה "אלו שגרמו למפשעה של אבא שלכם להיראות כמו כדור בייסבול בתמונות שלו מהנעורים"). מכנסיים כעורות בצבע קאמל, שגוונו מעטר בעיקר מיצי קיבה של פעוטות מתחת לגיל 7 חודשים, ועל זה הוא זורק כמות מרשימה של חולצות, אותן הוא לובש אחת על השניה עד שהוא מגיע למצב שהוא לא מסוגל להזיז את הידיים. וזה לא שאני לא רוצה שהוא יהיה אופנתי. גם לי בא לצעוד יד ביד עם אחד מהבחורים האלה, עם העניבות הדקות, הקארדיגן והסקיני. אממה, מה אני יכולה לדבר? משנת 98 החצאית האהובה עליי, איתה אני מגיעה לכל אירוע כולל הבריתה של עצמי, עשויה בד סאטן בייבידול שחור עם תחרה חצי-קרועה שגורמת לי להיראות כמו כלה גותית שיצאה מבית עלמין הירקון כדי למצוא מישהו דוחה, גותי ומבהיל כמוהה. נניח אפרת גוש.
העניין הוא שפוסטים אופנתיים הם נורא "אין" עכשיו. כל אחת ממליצה על משקפי שמש עם מסגרת צבעונית (שזה, אגב, רק טיפה פחות מזעזע מלעטות על ראשך כאפיה עשוית נייר-טואלט, כופתה מרוקאית ונעלי עקב ולקרוא לעצמך "הזמרת ליווי הזאת, של עידן רייכל"). אנשים אומרים לי מה לא ללבוש (ג'ינסים סבירים ומשופשפים כמו שאני אוהבת, פלוס איזה סוודרון צמוד שילך מצוין עם הפטמות שלי, שבימים קפואים אלו נמצאות בדיוק בצד השני של החדר), ומה כן ללבוש: מכנסונים קצרים (מסתבר שזה הולך העונה מדהים עם חולצות משי. ודלקת ריאות), מנומר (כי זה שג'ניפר לופז יכולה ללבוש את זה, אומר שאם תסתובבי עם מעיל מנומר ברחבי רחובות בכלל לא תיראי כמו פרחת ביבים צרפתיה שאיבדה את דרכה לנתניה) ופוני (שזה חמוד, אבל עונה הבאה יגמר הפוני וילך חזק שיער ארוך, ואז תתקעי עם פלומה שאת מזיזה מאחורי האוזן, ונראית כמו מזכרת לטראומה שהייתה לך פעם עם מגהץ). אך בגלל ואולי רק משום שפוסטי אופנה הם כל כך פופולארים, החלטתי לכתוב אחד משלי. אז נכנסתי לאתרים האלו, של החברות הללו, בהן אף אחד מאיתנו לא קונה בלי למשכן קודם איברים פנימיים, וראיתי מה מעצבי העל בעולם ממליצים ללבוש בחורף-אביב הקרוב. התמונות הבאות נלקחו מאתרי VOGUE השונים. VOGUE הוא מגזין שמנסה לשכנע אותך כבר עשורים על גבי עשורים ברציפות שאם יהיה לך כל תיק, חצאית, נעליים, תכשיט, תספורת או גרביון יוקרתי עלי אדמות, עדיין לא תהיי מאושרת - כי את לא רזה מספיק. ואם את רזה מספיק, עדיין לא תהיי מאושרת - כי לא יהיו לך את כל המוצרים שהם מפרסמים בגיליון הבא. בניגוד למגזינים כמו "קוסמופוליטן", שהם בעיקר "לאשה", לדור הרך יותר, שמקומו עדיין בסלון ולא במטבח, הדבר הכי רחוק שווג הגיע אליו עם אג'נדה הוא שקייט מוס היא טובה לאופנה ותחת טריפוליטאי זה לא. כמעט כל חודש אני קונה ווג, והוא נערם אצלי על שולחן הקפה עשוי העץ המלא כמוסף "מבשלים" בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלכם. עיתון של 100 עמודים, מתוכם 70 לפחות פרסומות לתכשיטים וחברות אופנה יוקרתיות שלרוב הבחורות שקוראות את המגזין אין כסף לעבור את הסלקציה שיש בכניסה אליהן. על כתבות אין מה לדבר, ראיתי ראיונות עם רוני סופרסטאר בהם הפיקו יותר מרגליות, והכי גרוע, האישה שאחראית על כל הקרקס העצוב הזה של שנאה עצמית ותרבות הריטוש, היא אן ווית'ור, אישה שנראית ככה:
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם: ויקטוריה בקהאם ממש הזניחה את עצמה לאחרונה. אממה, לא מדובר ב"bad-plastic-surgery-spice", אלא בלא אחרת מהאשה שמחזיקה את תעשיית האופנה בביצים (לכאורה): עורכת ווג האמריקאי. כתבו עליה ספר ("השטן לובשת פראדה"), עשו עליה סרט ("השטן לובשת פראדה - הגרסה בה אן הת'וואי הורסת עוד סרט") וברמה הכללית מתייחסים אליה כאילו היא הנלסון מנדלה של מכנסי השיפון (אלא אם זה סוג של לחם, ואז: התכוונתי לסתם מכנסיים). כפי שאתם רואים, מדובר באישה שלובשת חולצה שחורה פשוטה, מהסוג בו מוצאים את המוכרת של קסטרו מסתובבת במשך 8 שעות משמרת עם עגלי זיעה הידיים בגודל של אחו בקר. לכך הוסיפה ווינת'ור את החצאית הנפלאה הזאת, שאני בטוחה שתיירת בריטית שהגיעה לאיה נאפה רוצה בחזרה לכסא השמש שלה בברכת מלון ה-3 כוכבים בה היא שוהה, בקינוח תספורת מגוחכת וסימטרית במיוחד, מהסוג שרק פאות ממש גרועות יכולות להגיע אליו.
אן מנסה לשכנע אותנו שאנחנו אוהבות את הגברים שלנו ככה:
הבעיה עם גברים כאלו, הוא שכתוב להם "חומר סיכה" לאורך כל המצח. ולא שיש לי בעיה עם גייז - כמה מחבריי הטובים ביותר מכירים אנשים כאלה, אבל אם תראו בחור שמסתובב ברחוב ככה, אני בטוחה שלא תגידו "וואלה, שיחק אותה", ויותר משהו בסגנון: "אחותי הגדולה קנתה מגפיים בדיוק כאלו. הן הולכות חזק עם חצאית מיני". ובכלל, מי רוצה את הגבר שלה עם חוש אופנה כה מפותח, כדי לחשוב על זה שהוא צריך לדחוס את הג'ינס לתוך המגפיים? רוב הגברים לא טורחים לדחוס את המה-שמו חזרה לבוקסר כשהם קמים בבוקר לשירותים. ורוב הגברים הסקסיים מבחינה חיצונית, בין כה וכה נראים כך:
בחור חמוד ג'וני דפ, אין צל של ספק. אבל הוא מתלבש כמו סרסור איטלקי שירש את הבלייזרים שלו מסבא רבא שלו. את הבגדים הבאמת מוזרים הוא משאיר לאשתו, ונסה פראדי, שהתחפשה למטבע פני כסוף. למרות שאני בטוחה שזה מראה מאוד אופנתי בחוגים מסויימים בחברה (אלו בהם אנשים רגילים, כמונו, לא מסתובבים). ועכשיו נעבור לבגד הנלקח מתוך הקולקציה של חברת האופנה "פראדה" לשנת 2008:
כפי שאתם רואים, אם שפר מזלכם ונולדתם גולם, זו העונה שבו תוכלו באמת להראות לעולם האופנה מה אתם שווים. מהמכנסיים שלא מסתירים כלום, כולל מקלות הארטיק להם, ללא ספק, קוראת הדוגמנית הזאת "רגליים", ועד החולצה התואמת והמתנפנפת, שנראית כאילו נגזרה על ידי נזירות עיוורות מהרי האלפים, ואני בטוחה שמכסות בטח שמלאה בחתכים האומרים: "פחמימות זה השטן". למרות שהגברברים שחובבים פראדה לא נשארים ביד ריקה, וגם להם יש חליפה חדשה לשנה החדשה:
כפי שאתם רואים, יש קו דק מאוד בין להיות אייקון אופנתי לבין להיראות כמו מתמחה כושל של "איציק הליצן".
אך כמו שכבר כמה וכמה בלוגי אופנה בישראבלוג הודיעו לנו, העונה תתכוננו ללבוש בגדים עם צבעים צעקניים. וכשאני אומרת צעקניים, אני מתכוונת למרגול בארוחת שישי, אחרי כמה כוסות יותר מידי:
אני לא יודעת למה זה מפתיע אותי שהיא לובשת סינר מטבח שאפילו סבתי היקרה לא תסכים לעטות על גופה, אלא רוצה להתרכז בעובדה שהבחורה הזאת נראית כמו ניצבת בסרט זומבי שהולכת לפתוח את הפה ולשאוב ממך את הנשמה. אני בטוחה שכשג'יי קיי רולינג חשבה על הסוהרנים, היא חשבה על הבחורה הזאת אחרי ארוחה גדולה של זית בגודל בינוני, יושבת ומנסה לתקוע את גרעפס ה"היה שווה את זה, ומחר יום ראשון, שוב מתחילים דיאטה".
אם כל זה לא עובד, תעברו לקולקציה הנוכחית של רוברטו קוואלי, שחולה על מנומר, עור נחש, ואני מנחשת גם כובע עם עשוי לסת-דב:
כפי שאתם רואים, מדובר בעניין לא צעקני בכלל, שלחלוטין לא יגרום לכם להיראות כמו כוכבת R&B שהולכת כל שנייה להתחיל קרב יריות.
לסיכום דבר
סטייל הוא עניין אישי ומשתנה. כבחורה שקונה ב-H&M, טופשופ, "אקססורייז" וכל הרשתות הגדולות, אני מבינה את התסכול של אנשים שלא אוהבים לראות את הבגדים שלהם, במיליון וריאציות שונות, ברחוב. בייחוד לא על בחורות אחרות. ובגלל זה, פעם בכמה זמן, תמיד טוב ללכת לקמדן טאון או פורטבלו רואד ולקנות משהו שלאף אחד אין, ולשלב אותו עם משהו שלכולם יש - אבל מסיבה טובה: הוא לא נראה כמו טריפ רע שיצא מכלל שליטה ומתוך מוח של סטודנטית שנקר ששכחה לשתות מים וללעוס מסטיק במסיבת טבע. הסטייל שלך הוא גם עניין מאוד אישי, שלך. הדברים האחרונים שהגיעו לארון שלי היו כולם מחברות גדולות:
ג'ינס של טופשופ, מתוך הקולקציה של קייט מוס, 30 פאונד אחרי הנחת סטודנטים (מה זאת אומרת? דילן סטודנט, ואני סובלת מהעובדה הזאת, אז לפחות זה).
ג'קט, טופשופ, 65 פאונד.
ומעיל של נקסט, 40 פאונד אחרי הנחת סוף עונה, שמשום מה נמצא בתחילת הפוסט, למקרה שתהיתם.
ולעומת זאת ולמרות הכל, אתם יודעים שלפרנצ'סקה יש חולשה אמיתית לרשת Burberry, ולכן הוריי היקרים קנו לי בביקור האחרון פינוק שעלה להם קצת יותר מ-170 פאונד:
לפעמים זה שווה את זה למרות הכל.
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
