העונה החדשה של אמריקן איידול התחילה, ואיתה גם לילות ארוכים בהם אני ודילן צופים באודישנים עם כפיות בן אנד ג'ריס דבוקות לשפתיים. אחת, בת 15 מניו יורק, שנראה שהיא כל כך אוהבת את העיר עד שהחליטה לאכול אותה, הגיעה לאודישנים עם שמלה נוצצת של נסיכה. וכשאני אומרת "שמלה נוצצת של נסיכה" אני מתכוונת וילון של אולם באשדוד. היא עמדה מול סיימון ורנדי והשיכורה ההיא עם העיניים המזוגגות והתחילה לשיר את שירה של סלין דיון, My heart will go on, מה שעמד אצלי בספק חמור אם מחשיבים את כל השומנים שחוסמים לה כל עורק ראשי בגוף.
"האנשים האלה כל כך לא מודעים לעצמם", צקצק בלשונו דילן, שהוא ללא ספק יצור נפלא, רק קצת פחות כשהוא מטלטל הנה והנה את כפות הרגליים שלו, שעטופות בגרביים הורודות שלי.
"אם הייתי נראית ככה, היית נשאר איתי?", שאלתי, יותר כדי להעמיד אותו במצב מביך ופחות כדי להאמין לתשובה. אני לא הייתי נשארת עם עצמי אם הייתי נראית ככה.
"כמובן".
"כי היה לך יותר ממה לאהוב?".
"לא. אני לא אוהב אותך בגלל הצלוליטיס שלך, או מספר הסנטרים שלך כשאת עולה 2 קילו, משמיטה את הראש אחורה ומכריזה: "כספת. כל המדינה משתתפת".
"אני חושבת שזה דווקא חמוד".
"ויום אחד אולי עוד תהיי צודקת".
התקפלנו לישון, ויום למחרת היה עמוס במיוחד. שלושה ראיונות עבודה היו לי, כשהראשון בהם היה ב9 וחצי בקובנט גארדן. בחור, העונה לשם סטפן ברודסטוק (אבל ככל הנראה גם ל"וואו, יש לך תחת מאוד חמוד בחליפת סיגר. אתה מתאמן?"), שעובד בסוכנות לכוח אדם, נפגש איתי לקפה. דיסקסנו קצת על העתיד המזהיר שלי כפקידת קבלה, וכבדרך אגב הוא הציץ לקורות החיים שלי, ואמר במה שהיה אחד הרגעים המבריקים ביותר שלו בשיחה: "את עיתונאית".
"כן".
"גם אני".
התבלבלתי. חשבתי שהוא מנהל משאבי אנוש בחברת DKS.
"התבלבלתי. חשבתי שאתה מנהל משאבי אנוש בחברת DKS".
"כן, אני עושה את זה כפרילנסר", הוא חייך והותיר אותי להתרשם מגומות בעומק של גראונד זירו, "למדתי עיתונות ומדיה באוניברסיטה, אבל במשאבי אנוש יש הרבה יותר כסף".
"וגם עניין, אני בטוחה", גבותיי הגיעו למה שנראה סוף הקרקפת שלי, באירוניה. הוא חייך ואמר שאני טיפוס מעניין ומשעשע ועוד כמה דברים שידעתי. הוא גם גמגם כשהוא קרא למראה שלי "ייצוגית", מה שאומר בשפה יפה "כוסית", ואני כבר דמיינתי אותו ואותי מתגלגלים בין שמיכת הסאטן שלו. היי, אין צורך לכעוס. אני ודילן מתחזקים כבר שנתיים של זוגיות, ואין שום דבר רע בלדמיין אותי עם כחול העיניים הבלונדיני הזה (אני יודעת, אבל לא אמרתי שאני בקטע של גיוונים), בסשן אינטימי ופרוע יותר מנינט טייב עם סכין גילוח. הוא קינח בלהסתכל על הפספורט שלי.
"היי, גם שם המשפחה שלך הוא ברודסטוק".
"נכון".
"איך זה?".
"הוא הגיע קומפלט עם בעלי, דילן".
וכן, אני עדיין מרגישה כמו אישה הריונית משדרות בכל פעם שאני אומרת את המילה "בעלי".
"אה, את נשואה?".
"כן".
"יפה".
"בהחלט לא מכוער".
והוא עטף את צווארו בצעיף, בדרך הקולית, וליווה אותי לתחנת הרכבת. יום למחרת הוא כבר מצא לי עבודה זמנית כפקידת קבלה - שמתחילה ביום שני - אבל את זה כבר ידעתי. גם את זה שהוא יתקשר עוד 4 פעמים. קצת צבט לי בלב שבחורים כמו סטפן עדיין פנויים. יש להם כל כך הרבה מה להציע. ולא, לא רק הכסף.
ראיון העבודה השני שלי היה באנפילדס, מקום אליו מגיעים דרך הג'ובילי ליין ברכבת, כך שמן הסתם, חשדתי קלות בלוקיישן. בלונדון, כל מקום שראוי להסתובב בו נמצא או ב-Northern, Central, Victoria או Piccadilly ליינס. ג'ובילי, בייקרלו, האמרסמית', דיסטריקט וכל האחרים נבראו בשביל שעל מפת הרכבת יהיו קצת יותר צבעים, כי אין על הצירים שלהם מקום אחד שהייתם עובדים או שותים בו קפה. המקום היה של חברת הפקה, והתפקיד היה מזכירה. בקבלה ברכה אותי פקידה עם פרצוף שגרם ללא מעט ישבנים בהם יצא לי להתקל להיראות כמסבירי פנים, וביקשה ממני לחכות. התיישבתי על הכסא היחידי בחדר ההמתנה וניערתי את המעיל משאריות הגשם. חיכיתי למשך פרק זמן שלמזלי לא היה יותר מ, נניח, 45 דקות, עד שלחדר הקבלה יצאו שתי בחורות לבושות בפיג'מה (ואני מתכוונת לכך באופן המילולי, לא באופן ה"וואו-למלני-פרס-הזו-יש-מראה-כה-לא-מתאמץ"), ובירכו אותי לשלום. חייכתי. הביטחון שלי עלה פלאים מאז ששמתי לב שחברת ההפקה הזאת הפיקה רק דבר אחד בחיים שלה: התוכנית של גרהאם נורת'ון. תמונה ענקית, ממוסגרת זהב של נורת'ון בגלימה, כתר וחיוך של מישהו שכרגע יצא מפגישה עם טום קרוז התפרשה על הקיר הגדול של החדר. קלטות של כל העונות של גרהאם נורת'ון היו מסודרות בשורה על מדפי הקבלה והאווירה הכללית הייתה שהם מחכים לפריצה הגדולה הבאה שלהם - משהו לפחות בסדר גודל של "השיר שלנו".
הראיון עם השתיים הלך בסדר, למרות שנראה היה כאילו הן די כועסות עליי כי הגעתי לבושה במה שלא נראה כמו שאריות של צעיף פליז. אחרי חצי שעה של שאלות מאתגרות כמו: "ו...את יודעת להדליק את המחשב?" או "והעובדה שאת עיתונאית לא תגרום לך להוציא סודות הפקה?" (כמו מה? הטאלנט היחידי שלכם הוא הומו, אירי ומדבר על פורנו כל התוכנית שלו. זה באמת יכול להיות יותר גרוע מזה?), הם הניחו לי, ויצאתי לדרכי ולראיון העבודה האחרון שלי.
בפיקדילי סירקס.
עכשיו, העולם מתחלק לשני סוגים: אנשים ששונאים את פיקדילי סירקס ותיירים. כי תנו לי להגיד לכם - בתור תיירת, פיקדילי סירקס היה מקום חביב פלוס מבחינתי. כאזרחית לונדון, אני מעדיפה לעבוד במשרד הממוקם בתא הכפפות של נתן זהבי. בפיקדילי סירקס גם פגשתי את דילן (לא במקרה, אל תתחילו לפתוח קלפים בסקציית האסטרולוגיה של "וואלה!"), ישבנו בברגר קינג והוא חיכה לי עד שראיון העבודה יגמר.
הלך טוב, ואם יתמזל מזלי עוד אתקבל להיות פקידת קבלה בחברה הזאת, למרות שבהחלט אין לי מושג במה היא עוסקת. בינתיים, אני לא יכולה לחכות לעבודה הזמנית שאקבל לכמה שבועות. ודברים מתחילים להסתדר, לכו תבינו.
השבוע:
1. היום, שישי, אני ודילן הולכים לראות את "קלוברפילד" בקולנוע. שמענו על זה הרבה ביקורות טובות, אז יש מצב שזה חרא. פרטים בהמשך.
2. ג'ניפר לופז ילדה או תלד. מקורות מוסמכים מגלים שהיא דרשה מבית החולים שכל הקירות יצבעו בשבילה בצבעי פסטל, תהיה לה מלתחה של 20 חלוקים שונים ונקיים בצבעים תואמים ו12 זרי פרחים. כן. זה יעזור לה מאוד כשיפתחו לה את הכוס עם מספריים לעובי של 30 אצבעות וימליצו לה "לנשום עמוק" בכל פעם שהיא מרגישה כאילו הטחורים שמצטברים לה ממאמץ וכאבי צירים הולכים לקבל חיים משל עצמם, לצאת לה מהרקטום ולתת כאפה למיילדת הקרובה.
3. בריטני ספירס התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי. אין לי שום דבר שנון להגיד על זה, פרט ל: "רק עכשיו?".
4. ירד אצלכם הרבה שלג. אבל את זה אתם כבר יודעים.
טוקיו הוטל. או: הפרק בו חבר בלהקה שהוא לא ביל או טום אשכרה מדבר.
-"אולי עדיף שאני אספר לך בחדר ולא באמצע המזדרון?" שאל גוסטאב, בחור עם שם של מחלת מין אוסטרית.
-"נו גוסטאב מהר, וכמה שיותר מהר, אני ממש ממהר." אמר ביל, שבכלל לא מיהר, אלא סתם היה חרמן.
יו! אני מדבר בחרוזים, איזה מגניב אני. חשב ביל, וליקק את פיטמתו של גוסטאב בתאווה.
-"אוקיי, יש לי מישהי." אמר גוסטב בחיוך.
ביל הרגיש את הדמעות שחונקות את גרונו.
-"הווו גוסטי! סוף סוף, אני ממש שמח בשבילך, אבל אני באמת חייב לעוף,
אז נדבר היום בלילה." אמר ביל במהירות, ורץ לחדרו, כדי להסתער על המיטה בבכי ולהאזין לתקליטי האווריל לאבין שלו.
- -
-"תרגעי, הוא לא יכעס!" אמר טום לקסדי ואחז בראשה בין שתי ידיו הגדולות. ואתם יודעים מה אומרים על ידיים גדולות (רמז: שקסידי זה שם של בחורה, וקסדי זה "קסדה", במבטא טריפוליטאי).
-"הוא יהרוג אותי, אני די שיקרתי לו." היא אמרה, כי אצלה שקר זה תחום אפור כשמדובר בבדיקות איידס.
נכון. חשב טום ואמר;
-"מה? איזה שטויות, אל תגזימי."
-"אתה בטוח שיהיה בסדר?" היא שאלה בחשש.
לא. הוא הוסיף לחשוב ואמר;
-"כן, במאה אחוזים, הכל יהיה בסדר. ועכשיו, אני אכין לך קוקטייל. שמעתי שזה עוזר."
-"מה יהיה בסדר?" שאל ביל שבדיוק נכנס לחדרה של קסדי, בו אין מנעולים וזה לא נהוג לדפוק בדלת .
-"איך נכנסת לפה!?" היא צעקה באנגלית, בניגוד לשיחותיהם הארוכות והמעמיקות של הלהקה הגרמנית, שלמרבה האירוניה מתקיימות בעברית.
-"הכרטיס קסדי, הכרטיס." הוא אמר.
-"אוקיי, שב." היא אמרה.
"שיעורי בית?", הוא תהה. את זה הוא באמת לא ראה מגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
