אז הוא גרר אותי לקלוברפילד. אני, שמגיעה לאולמות הקולנוע הלונדונים רק בשביל הפופקורן הממותק, עם מחיר שמשאיר לי בגרון טעם מר ואחיד של חומצה פולית, צייתתי.
דילן חולה סרטי דיזסטר. כמה שהמצב יותר חרא בניו-יורק* - כך יותר טוב (*כי הכל, אבל הכל תמיד יקרה בניו יורק. אף מפלצת/רעידת אדמה/שרה ג'סיקה פרקר מעולם לא תחשוב לפקוד כל עיר גדולה אחרת על הפלנטה. וזה גם די ברור למה - הכל נקמה על "קייט ולאופורד").
הסרט עצמו - ותזהרו, ספויילרים - היה חביב במסגרת הג'יי ג'יי אברהמס. אברהמס אומנם לא ביים את הסרט אלא היה מפיק שותף, אבל יכולתם לצפות מהיצירה הקולנועית בדיוק מה שהייתם מקבלים בכל "אבודים" או "אליאס": מפלצות, סופים פתוחים, גרירה מתמשכת של דרמה שלא ממש נמצאת שם, כוסית מיוזעת שלא ראתה מקלחת יותר משנתיים, אך המייק-אפ שלה מקובע יותר מממשל בוש בענייני הפלה ונישואים הומוסקסואלים, ובחור אחד שנחוש לעשות משהו דבילי במיוחד. כל מה שג'יי ג'יי אברהמס חתום עליו קולנועית מזכיר לי סטוץ חד-פעמי, חסר כל רגשות או תפיסה ממשית במציאות שלך שניה אחרי שקמת מהכסא. זאת לעומת סרטי מייקל גונדרי, שמכריחים אותך לשבת ולנתח אותם עם כל מי שאי פעם שמע את המילה "סרט".
10 פאונד לכרטיס יחיד עלה התענוג שבלצפות בקלוברפילד, וזה בשביל צילום א-לה "המכשפה מבלייר", דהיינו מצלמה עאלק-ביתית, שוטים מיוחדג'ים של תיכוניסט חפיפניק שנתקע עם משימת צילום טקס הסיום, ומפלצת שנראית יותר כמו לילי אלן ללא איפור. והסינופסיס הוא כזה: רוב, בחור חביב שגר במנהטן, מגיע יום אחד הביתה לגלות שערכו לו מסיבת הפתעה. במסיבת ההפתעה נמצאים המון אנשים שהוא לא מכיר, אחיו, חברו הטוב ביותר (שמצלם את כל האירוע במומחיות של צלם חתונות גידם) ואיזו מישהי בשם בת', שהוא דלוק עליה אש וגם עשה אותה לפני כמה חודשים. בת' היא בחורה חביבה שנראית כמו מישהי שנפלה בעריכה לצילומי הקליפ האחרון של פיפטי סנט. יש לה רגליים שלא נגמרות, עור די שחום ומנת משכל של פלפל ממולא חצי-מבושל. בת' מחליטה להגיע למסיבה (שאגב, נערכת כי רוב עובר ליפן, שאגב - הוא עושה זאת כי היא המליצה לו), עם דייט. עד כאן - נשמע כמו משהו שרק הילה נחשון מסוגלת לעשות מבלי להיחשד שביצ' מהגיהנום אלא אך ורק בגלל נכות רגשית של קצווה מפוצלת. רוב ובת' רבים בצד על חוסר הטקט המשווע בו התברכה הבחורה (ובשלב הזה ודאי תשאלו את עצמכם - למה שחברו הטוב יצלם דבר כזה? והתשובה היא: בגלל שהמפיק היה עסוק בדברים אחרים, הקשורים לאנשי המרקטינג של "לוסט"), וזאת עפה קיבינימט חזרה לדירתה. המסיבה נמשכת, רוב דופק את הראש (עדיין לא מילולית, אבל זה תכף מגיע) והופ - רעידת אדמה ענקית מעיפה את כל אנשי המסיבה אחורה. החשמל במנהטן התחתית יורד לגמרי, וכך גם הלב של רוב הגיבורים שלנו בסרט. מאותה נקודה, מפלצת ענקית עם עיניים של ארנבת ופיגורה של עובר מתחילה לטייל ברחובות מנהטן בחדווה של קארי ברדשואו בנעלי ה"צ'אנגי-שוונג" החדשות והירוקות-זוהרות שלה. על הדרך, במה שנראה כמו הקלאמזיות החריפה ביותר מאז חיים רביבו מנסה לעשות צ'ה צ'ה ב"רוקדים עם אנשים שכבר לא מקבלים הזמנות לאירועים סוג ב' מיחצ"נים", המפלצת מעיפה את הראש של פסל החירות, מפילה כמה גשרים ויולדת כמה מפלצות מיני-מי שלה. ואו אז, מקבל רוב טלפון מבת' - מתברר שהיא חזרה לדירתה תוך 3 דקות, הבניין שלה מתמוטט, עולה באש, ולה תקוע משום מה גרזן בחזה. עכשיו, למרות שהמפלצת נמצאת בדיוק מתחת לבית שלה ובטח קונה כרגע רד בול כדי להצטייד לעוד לילה פרוע בניו-יורק, היא מבקשת מרוב שיזיז את התחת שלו, ושל החבר הכי טוב שלו, אחיו וארוסתו של אחיו לדירה שלה, כדי לטפס ברגל 50 קומות, לקפוץ מגורד שחקים אחד למשנהו ולהציל אותה. האם אתה מעוניין, היא שואלת בסתמיות כאילו-לא-רוצה-להיות-מעוניינת.
ובכן, באופן מפתיע, הוא היה. רוב הלך להציל את בת', כשבדרך הוא גורר אחריו את כל יקיריו, שבינתיים נעלמים מהסיפור אחד אחרי השני כקוראסונים על צלחת בחדר ההלבשה של חנה לסלאו. תוך כדי צפייה בסרט, הייתי צריכה לתזז בין דיאט קולה ענקית במרקם קרום עובש, פופקורן שנעשה מתישהו בתחילת המאה וזוג שישב לידי וליד דילן. הבחור דווקא נראה מעוניין בסרט, זו יותר החברה שלו, שהרגישה צורך עז לסמס לחברות שלה כל 46 שניות ולמלא את האולם באור כחלחל ומעצבן של פלאפונים, בתוספת רטט שגרם לכל הבחורות בשורה מלפנינו לקבל אורגזמה.
כשסיימנו את כל עניין הסרט גררנו את ישבנינו חזרה לכיוון הבית. בדרך עברנו בסיינסבוריז, אחד הסופרים היותר פופולארים בבריטניה, לקנות קוטג' ודיאט קולה. השעה הייתה 12 וחצי בלילה, ורוב תושבי השכונה דחפו עגלות ועשו קניות סופ"ש כיוון שסדר היום העמוס שלהם לא מאפשר להם לקפוץ לסופר בכל זמן אחר. זה רק חידד אצלי את המחשבה שביום שני, דהיינו מחר, אני מתחילה עבודה חדשה. אני שונאת לעבוד באופן כללי, וזה בתור אחת שהעבודה שלה עד מספר חודשים היה לשבת בכסא עור מול המחשב הביתי, לרדת על הילה נחשון ועוד לקבל על זה כסף. אז תארו לעצמכם את התסכול שאני מרגישה כמזכירה, מישהי שצריכה לחייך אפילו לנאדים הכי גדולים במשרד, שעה שהם משחררים לכיווני בדיחות שגורמות לדודו טופז להיראות כמו קונאן או'בראיין, ולבלות חלק נכבד מזמני בלענות לטלפונים ולהתקשר לאנשים כדי להודיע להם ש"מר סמית' הגיע. האם אתה רוצה שאקח אותו לחדר הישיבות?".
העבודה הבאה שלי תהיה לכמה שבועות בלבד, דרך סוכנות כוח אדם, עד שהמזכירה שלהם חוזרת מחופשת ה"בו-הו, קרוב משפחה שלי מת" שלה. עבודה זמנית גורמת לי להרגיש אפילו יותר כמו עבד, אבל איך עוד אוכל להרשות לעצמי ללכת לסרטים בימי שישי, או לשתות דיאט קולה מפחיות, או להישדד על ידי השכן הנחמד מקומה 3 בדרך חזרה מהעבודה?
הייתי רוצה "להעביר את הבאסה בסבבה", כמו שאבא שלי קורא לזה. הוא למד את זה זה בצבא, אבל מצד שני, הוא גם למד להפליץ לתוך שק שינה כדי להתחמם בלילה חורפי בצבא, ככה שאני לא יודעת כמה לקחת את העצה שלו ברצינות. אני יודעת שאני צריכה להעביר את הזמנים האלה בסבבה. בגיל 21, לקבל עבודה כמזכירה בלונדון זה לא רע בכלל גם לבריטית קטנה וחביבה עם שיניים שנראות כמו פותחן קופסאות שימורים. ואני יכולה להגיד לעצמי שזה זמני. שאני אתקדם. שאני אקבל עבודה שאני אוהבת ואקום ואשתקם ויאהב ואצחק ואתקבל לכל הדברים שאני רק רוצה, ובסוף אוציא עוד ספר. בכריכה קשה, לא כזה שקוראים ברכבות התחתיות כדי להעביר את הזמן בין וורן סטריט ליוסטון. אבל אופטימיות היא לאנשים אחרים, תמימים יותר, ערניים פחות, שלא גרים בשכונה בה מהגרים פורטוגזים נחשבים לשכבה העילית של האוכלוסייה.
מה עוד, שהשורשים שלי נראים שחורים יותר מהעתיד הכלכלי של זהבה בן, ואני מחכה בכיליון עיניים להורים שלי, שישלחו לי צבע שיער באקספרס. הייתי הולכת למספרה ומשלמת 65 פאונד על התענוג שבלעשות שורשים, לא כולל החפיפה של אחרי וייבוש השיער - אבל רוב הספרים בלונדון לא יודעים לעבוד. הלכתי לכולם, מהמספרות הקטנות ועד "טוני וגאיי" בסלואן סקוואר היוקרתית, ואף אחד מהם לא הצליח לספר/לצבוע אותי בצורה ששמעון מדרום תל-אביב יודע, עם הטאץ' הישראלי והפדיקור חינם על כל תרסיס שיער, שמריח באופן חשוד מאוד כמו מים וג'ל חוחובה שפג תוקפו.
יום אחד אפילו גררתי את ישבני לספרית החד-הורית (זה לא רק מתחרז, אלא שהיא גם בת 17 בלבד) כדי שתעשה לי קצת קצוות, כי השיער שלי התחיל להיראות פחות מתנפנף ויותר כמו ג'ינס ששכחו מתחת למגהץ לפני שבועיים, וזאת קיצצה לי 40 סנטימטר מכל שיערה שניה, מותירה את השיער שלי להיראות כמו חדר מדרגות מעופש בחדרה.
אז עכשיו אנחנו מחכים לחבילת הצבע לשיער, שתגיע. ושתגיע, כי לכל דרום צרפתייה מסתתרים שורשים סופר-שחורים.
פינת ה"שימו לב לפרטים הקטנים".
לבריטני ספירס וה"מנג'ר" שלה, וכשאני אומרת "מנג'ר" אני מתכוונת "פסיכופת מוצץ דם", היו זמנים טובים לפני שהיא נכנסה לשלוותא של הוליווד. הנה, ממש לא מזמן התפרסמה בפרז הילטון תמונה של האייקון האופנתי (אה, ובריטני) עושים ביחד שופינג עם משקפי שמש באמצע הלילה, וזה נראה כך:
ואני שואלת, סתם מתוך סקרנות - כך נראית עגלת קניות? כי לי הם נראים יותר כמו ההומלסים האלה, באלנבי, שגוררים עגלות סופר עם שקיות ריקות ושאריות של בגדים שהיו פעם של דני סנדרסון. זה ממש לא נראה כמו איך שבדרך כלל שקיות קניות נראות.
פינת ה"חינגלית".
מידי פעם יוצא לי לקרוא בפינה של חן אבני, הלא הוא חיננית, הלא הוא הגרסה החיוורת של גיל ריבה, רק בלי הקטע של הכשרון או היכולת לעורר מהפך מסוים בעולם האופנה הישראלית, ואני תמיד נדהמת מהבחירות הכושלות שלו כאקספרט אופנתי וכאדם. כאקספרט אופנתי - הוא משבח אנשים כמו אוולין הגואל ומותיר בחורות כמו בר רפאלי להתבוסס בניחוח הניו-יורקי-קרוס-אירופאי של עצמן. כאדם - טוב, בואו נודה בזה, הוא נראה כמו משהו ששכחו במי חמצן הרבה-יותר-מידי זמן, ועכשיו לקח את הזמן וההזדמנות, קנה מקלדת, והוא יוצא למסע נקמה שכולו מתרכז ברוע מלאכותי יותר מהפרצוף של סיגל פפושדו. אז החלטתי להיות אקספרט אופנתי מטעם עצמי (כי אני יכולה. וכי החולצה שלי כמעט נקייה מרוטב פיצה וריר-שינה), כדי להודיע לכם מה חם, מה לא, מי אין, מי...אאוט (יש לכם דרך יותר קאטצ'ית להגיד את זה? יופי, לכו לחוג קופירייטרים, סמארט-אסס).
בריטני ספירס - אין.
אין דבר שאומר יותר "קלאסית" מפאה ורודה זוהרת, חצאית שבקושי מגיעה לקו הערווה ומגפי בוקרים בצבע למה חיוורת. לבריטני ספירס הייתה פעם בטן שהייתי יכולה לשחק עליה שחמט, אבל היום הגוף שלה, אחרי 2 לידות ומיליון פראפאצ'ינו של סטארבאקס, נראית מקסימום כמו בצק עלים ששכב בשמש יותר מידי זמן. קלי אוסבורן מנסה ללכת בעקיפין, עם מחוכים וטייטסים נצמדים ושמלות רחבות כדי להסתיר את העובדה שהיא לא חיה על עלה של חסה, כשהבשר היחידי שהיא מסוגלת להכניס לפה זה שאריות התולעים עליה, אבל לא בריטני. היא וואיט טראש אמיתית, שגורמת לי להרגיש כמו אודרי הפבורן במלון 5 כוכבים, ועל זה אוהב אותה לנצח.
אנג'לינה ג'ולי - אאוט.
כדי להיות מפלצת צומי מבלי להודות שאת צומי, אפשר לעשות יותר מלהסתובב בלי תחתונים וליפול מלימוזינות כשאת מקיאה על גברים ראנדומלים בהוליווד. תראו את אנג'לינה ג'ולי - לא רק שהיא שגרירת רצון טוב, שמתחיל ונגמר בלגנוב לנשים את בני הזוג שלהן, אלא שהיא גם מאמצת מספיק ילדים למלא את איצטדיון טדי: קטנים, שחורים ועושים בתקשורת הרבה רעש. מבחינתה, לבוש טוב הוא לבוש שיגרום לאנשים לתהות אם יש לך לחמנייה בתנור. וכשאני אומרת "לחמנייה בתנור" אני מתכוונת משהו בבטן. וכשאני אומרת "משהו בבטן", אתם יודעים שאני לא מתכוונת לאנג'לינה ג'ולי, כי היא רזה יותר מקיסם שיניים אנורקסי. אגב, השמלה נראית כמו משהו איתו ניגבת את כל מיצי הקיבה ושאריות הספגטי של הילדים שלך בארוחת הצהריים האחרונה. ומה העניין עם להחזיק את מגבת האמבטיה כאילו את יורדת איתה לבריכה של "ימית 2000"? אה?
ובתפקיד ככה עושים זאת:
קתרין הייגל.
היא מעצבנת, היא משתתפת בסדרה בלתי נסבלת והיא נראית מהסנוביות האלו, שמריצים עליהן קטעים בבר, אבל קתרין הייגל יודעת איך להתלבש וללמד להתלבש, בהנחה שלא נולדת בגזרת קייט מוס. הרבה יותר פרקטי לשים נעלי התעמלות וג'ינס כשאת עוברת דירה, ולוותר על עקבי הפוש ספייס ותוספות שיער שישתלשלו לך מהמזוודות.
עכשיו רק חסר שתשתוק.
סיפורי טוקיו הוטל
מחרישת אוזניים.
"אתה חושב שהוא לקח קשה?" שאלה קסדי מבעד לשמיכה.
-"ביל? נהה." השיב לה טום.
וואו. זה ממש סיטקום- -
ואו היא חתיכת שקרנית!. חשב ביל והסתובב בחדרו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
