התחלתי עבודה חדשה כמזכירה.
המקום הוא בגודג' סטריט, הנמצא ממש ליד לסטר סקוואר ואוקספורד סירקס, משולש טהור של ווסט אנד מטורף, מלא בבניינים ענקיים, אנשי עסקים ממולחים ופקידות קבלה בדיוק כמוני, רק בלי היכולת לכתוב משהו אלא אם זה על פתקים צבעוניים בצורת תפוח, לב או נשיקה. אני עובדת בשביל חברה העוסקת בנושא המרתק בעולם - ייעוץ לפתרונות תחבורה. וכן, אני יודעת שזה הדבר המשעמם ביותר שמישהו אי פעם יכול היה לחשוב עליו. בחיים. זה מסוג הדברים שאת לא יכולה להמציא בעצמך, אלא אם את חווה את העניין על בשרך. כמו שסרחון הוא לא סרחון עד שאתם לא מריחים כרוב שיושב בסאונה (אל תשאלו, סיפור ארוך). אני, אגב, PA (יענו, Personal Assistant) לשלושה בחורים: איאן, דיוויד וטום. איאן הוא גבר בשנות ה-50 לחייו, נחמד ודביל שנראה כאילו אמא שלו מלבישה אותו כל בוקר (מה שיראה היגיון רב, בייחוד אם אמא של איאן עיוורת), דיוויד הוא אחד ממנהלי החברה, שבתו, אמה, מתקשרת 50 פעם ביום - ולזאת קול של אישה בגיל העמידה שבלעה גידול ומדברת מתוך חור שנמצא אי שם באזור גרונה - וטום נראה בדיוק כמו ציור קלסתרון של פדופיל. יש לו פרצוף, ואת זה תרשו לי לתת לו כמחמאה, שנראה כאילו כרגע הודפס מארכיון משטרת ירקון, תחת התיקייה "עברייני מין אינטרנטים". יש לו גבות מסודרות יותר מהמסמכים המתויקים שיש לי על השולחן, שפתיים עבות ומצוירות להפליא ושיער שנראה כאילו התייבש על אבן בביצה כלשהי כמה שנים ובימים אלו ממש הוא מנסה להתפתח כיצור עצמוני.
אבל הבנות איתן אני עובדת, זה הסיפור הגדול. כל חיי הייתי די אהובה במקומות בהם עבדתי. לא על ידי כולם, ולפעמים היו תקופות שהייתי יותר בלתי נסבלת ממיכל אמדורסקי בעוד ניסיון להחיות את הדבר המפרפר והעצוב הזה לו היא קוראת "קריירה", אבל אף פעם לא הייתי שנואה. וכאן, במשרד הזה, בין התיקיות הכחולות-אפורות, הדפים המחולקים יפה יפה לירוק-ורוד-לבן והפתקיות הצבעוניות, אני שנואה. שנואה באופן אמיתי וברור.
שנואה באופן טהור.
טרייסי הייתה הראשונה. בחורה שהיא אולי 6 סנטימטר (לאורך, לרוחב - הרבה, הרבה יותר), ושלחה בי עין עקומה. זו הייתה השעה הראשונה שלי בעבודה. אפילו לא הספקתי להוריד את הצעיף. קמתי מהכסא עם נעלי העקב הבובתיות שלי, שנותנות לי עוד 8 סנטימטר ומביאות אותי ל-1.72, ועמדתי לצדה שעה שחיפשתי תיקייה למסמך מסוים. היא הביטה בי מלמטה כפינצ'ר עצבני שאוטוטו הולך לתקוע את שיני החלב שלו בקרסול שלך. לה זה הספיק כדי לעשות עליי איקס שחור גדול. היא התהלכה במשרד ודיברה עם מזכירה אחרת, שרה. שרה היא הבחורה הכי סתמית עלי אדמות, כולל עדי הימלבלוי. היא דיברה בלחש, ובהסתודדות, וריכלה עליי.
"זה באמת מאוד מעצבן", הסכימה שרה, ואני שאלתי את עצמי מה אני בדיוק עושה, חוץ מלשבת מול תוכנת אקסל בביטחון עצמי מרוסק ולעשות את העבודה שמנהלת החשבון של החברה, שיצאה בדיוק לדייט של לאנצ', ולהרגיש כמו מטומטמת.
"תגידי", התקרבה אליי טרייסי. היה לי חיוך נחשי, וכבר לא רציתי להגיד כל דבר שלא מתחיל בקללה עסיסית ומסתיים ב"אימאך שימך, סמאללה, סמאללה". "יש לך מושג לאן נעלמו התיקיות של 6983?".
"לא", עניתי. זה היה ה"לא" החלש והחסר ביטחון ביותר שאי פעם הדהד על ידי מזכירה מאז הנשיא לשעבר קצב שאל אם ד' היא בקטע של סטריפ-און.
"כן, כמובן, כמובן שזו לא את", היא חייכה לשרה, ושרה חייכה אליה בחזרה, וככה זה נגמר.
מאז, בכל פעם ששאלתי שאלות מעוררות גיחוך כמו: "אני יכולה לקבל גישה ליומן של ביל סמית'?" או "בתיקייה הזאת, אתם רוצים את זה בGOTHIC CELTIC או ARIAL?" הן התפוצצו מצחוק והסתכלו אחת על השניה כאילו אני הבחורה הכי מפגרת עלי אדמות. ולמען האמת, זה גרם לי להרגיש הבחורה הכי מטומטמת עלי אדמות. כמובן, קול קטן בתוכי רצה להסביר להן שאני לא יודעת איך להיות מזכירה, כי כשאני הייתי בת 19 הייתי עסוקה בלעסוק בתחום שהן יכולות רק לחלום לתייק בו, אבל מה היה הטעם. אני במדינה אחרת, עם חוקי משחק אחרים ואנשים שמגדירים כישרון והצלחה בצורה אחרת. מדינה בה הבחורות האלה הן חלק אינטגרלי ממשרד שוקק כחוש חברתי של אבוקדו, ואני נאלצת לחלטר שבועיים פה שבועיים שם במשרדים בכל רחבי לונדון, עד שהם ימצאו מישהי קבועה ואני אאלץ למצוא משהו אחר לגמור דרכו את החודש. קברתי את עצמי בין הדפים והתיקיות בשולחן שלי וניסיתי לא להסתכל עליהן. אני עדיין מנסה. יחד עם מנהלות החשבון קאז (הודית, עם עגיל באף ופרחיות שלא בראה זהבה בן), ואנג' (הודית, אבל עם חוטיני קטן וג'ינס עוד יותר קטנטן, שאוהבת להסתובב ברחבי המשרד יחפה ולהמרח על בחורים אקראיים), הן נראות כמו עדר צבועות שמתלחשש ומצחקק סביבי ללא הרף. החברות הכי טובות. אלה שמכינות אחת לשנייה 70 כוסות תה ביום, ומעולם לא יציעו לי. אלו שיוצאות להפסקות צהריים של שעתיים וחצי ביחד, אבל מעקמות את האף כשאני מודיעה להן חגיגית ועל דעת עצמי, שלא קיבלתי הפסקת צהריים אז אני יורדת ל-10 דקות לקנות דיאט קולה.
הייתי מרחמת על עצמי, אבל האמת היא שאין לי זמן או פריבילגיה לזה. אני צריכה לשלם את שכר הדירה המחורבן, את המס המחורבן ואת הסופר (תתפלאו, הלא מחורבן, דווקא יש השבוע אחלה דילים). הפכתי לאדם בוגר עם בעיות של מבוגרים, וזה מוציא ממני את המיץ. למזכירה הזאת, שמארגנת לאנצ'ים לבוס עם חברים שלו.
"אסף ליפשיץ, זה שאני סועד איתו ב18 בפברואר, גם הוא ישראלי".
"נו שיט", גלגלתי עיניים לאחד הדירקטריונים, דיוויד.
"יס שיט", הוא ענה בהומור השמור רק לבריטים.
"יש לו את השם הכי ישראלי בעולם", הסברתי.
"באמת? מה השם שלו אומר?".
חשבתי קצת.
"אהמ...collector".
חשבתי שזה היה די שנון, אבל אז דיוויד הרס את זה ב: "And he does collect all of our invoices and cheques indeed".
הרשה לי לצטט את המשורר סאבלימינל הראשון, הדוכס מלוד, כשאני אומרת: "צחוקים 'תך, ת'שאר".
חוץ מזה, סתם אנקדוטה מעניינת שחשבתי לציין לפניכם לפני שאני מסיימת את הפוסט הזה ונכנסת למיטה, כי מחר קמים בשבע: אני עובדת בחברה שנותנת פתרונות יצירתיים לבעיות תחבורה אוויריות, יבשתיות וימיות. אנשים שמתכננים קווי אוויר, מזיזים כבישים ובונים ספינות. כל זה - ובשירותים של המשרד הם לא הצליחו "לתכנן" אסלה שלא נטרקת על התחת בכל פעם שמנסים להשתין בעמידה. סתם משהו לחשוב עליו.
אז בינתיים אני שורדת, כי אין ברירה אחרת. הרבה זמן שאני מרגישה מבולבלת, שאני לא יודעת מי אני. שילוב של גיל בעייתי, אישיות בעייתית, ארץ חדשה, מנטאליות זרה ושורשים שרחוקים ממני יבשה וחצי. אני מרגישה יבשה, ולא רק באופן בו ננסי ברנדס יבש מול קהל טברנה בארוחת שישי באזור התעשייה של ראשון. יבשה יצירתית, יבשה במצב הרוח שלי. דברים צריכים להתחיל להתחבר, ובמהרה.
אי, אי אפשר להישאר פה מזכירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
