טוב, יצאתי מהדיכאון. להפעם.
ובזמן שאני מחוץ לדיכאון, דילן חטף שפעת, חום, נזלת ומצב רוח של חנה לסלאו במחזור. זה התחיל כשצפינו ב"יהיה פה דם" (ותודה לאנשים ברב-חן שגרמו לאחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע, There Will Be Blood, להישמע בעברית כהזמנה לעיגול בטיילת בת-ים ביום שישי בערב). שניה לפני שהתחיל הסרט ואחרי שהוא הספיק לתקוע חבית של פופקורן מתוק, דלי של דיאט קולה מדוללת מי ביוב ושק מאלטיזרס, הוא הודיע לי חגיגית בלחש שיש לו גזים, וגרם לכל השורה מאחורינו להתקפל בשקט לכיוון הקיר ולקלל את המעיים שלו בשקט. אני, מצידי, הצטמצמתי לתוך הכסא שלי וניסיתי להתרכז בפרסומת לmacbook. זו בעיקרון פרסומת ללפטופ בגודל ועובי של דף פוליו, ובה מנוגן שיר של הזמרת הישראלית/צרפתייה יעל נעים, שנשמעת פחות כמו שרלוט גינזבורג ויותר כמו מוכרת באלנבי שמנסה למצוא בלקסיקון האנגלי שלה את המילה "פלאפל" ו"מחיר". והנה הפרסומת, למקרה שאתם רוצים לשמוע בעצמכם:
http://www.youtube.com/watch?v=GBCfW9-hjKI
צלחנו את הסרט בסדר גמור, וכשהגענו הביתה וחלצתי לדילן את הנעליים (מה לעשות, אוהבת אותו) ועזרתי לעשות לו אמבטיה (נו, מאוד), וכשהכנסתי אותו למיטה והכנתי לו תה עם לימון ושמתי לו חומץ עם מים על המצח, הופ, גיליתי שהוא קודח יותר ממוחה של ויקה מ"הישרדות" מנסה לצלוח את הספר "האריה שאהב תות". נשארתי איתו במיטה וחיבקתי אותו בידיי, שהפכו לשבריריות מתמיד לאחרונה.
"שלא תגיד שאני לא אוהבת אותך", אמרתי לו וכחכחתי בגרוני בצורה מורתית, מזכירה לעצמי ולו שאני מסוגלת להרוס כל רגע יפה במערכת היחסים שלנו עם החיקוי המוצלח שלי לאמא שלו.
"אף פעם לא אמרתי את זה אבל".
לבחור יש נקודה.
"אין מה לעשות. מה חשבת על "יהיה פה דם"?
"זו ההופעה הטובה ביותר של דניאל דיי לואיס. ללא ספק".
"כן. נראה לי שזה אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים", נאנחתי, "אבל נצטרך לדבר על זה עוד שבוע, כשהאדרנלין של הסרט ירד לי מהדם".
"לא פלא שהוא קיבל על זה באפטה", אמר דילן.
"קיבל על זה באפטה? זה נשמע כמו קללה בעיראקית. "וואלה, נתתי לו וואחד באפטה, שהוא לא ישכח עוד הרבה זמן".
"BAFTA. זה אומר British Academy of Film and Television Arts. את לא זוכרת שראינו את זה בראשון בערב?".
"ברור, בחנתי אותך".
"ברור. אני קודח".
"ברור".
בינתיים, אמא שלי מאוד מתגעגעת אליי. גם אני אליה, כמובן. אני מרגישה שהמשפחה שלי גודלת בלעדיי. לא גודלת במובן של "וואו, רדו מהבורקס", או גודלת במובן של "פטריק, אמרתי לך להשתמש בקונדום", אלא גודלת במובן של: אמא התמכרה למכון הכושר החדש שבנו לנו מול הבית במשך 35 שנה ולפני שלושה חודשים סוף סוף פתחו. לאבא יש בר חדש שהוא פוקד כל ערב בפתח תקווה (וספרו לי על זה, ערסים, זקנות ובני עקיבא). לפטריק יש רישיון, והוא כיום מבלה את זמנו במה שכל בן 17 עושה בזמנו הפנוי: מרכיב אורות תאורה בגודל של צלחות לויין ומערכות הגברה שמסוגלות להמם עדר בקר שלם לתוך מכונית הגולף הקטנה והמצו'קמקת שאבא קנה לו.
"בינתיים הספקתי רק להכניס את הפאנלים והמגברים והאורות והפליפים לגלגלים", אמר לי היום פטריק, במה שנשמע לי כסינית מליצית, ולא מהסוג בו אני קוראת ומתעניינת, תתפלאו.
"וואלה".
"אבל אבא לא מסכים לי לשנות את המושבים לעור".
"ולמה שכן", אני מוצאת את עצמי מתקתקת לו במרץ במסנג'ר, "כולה גולף. אתה משקיע בה יותר מבכוסית צפון תל-אביבית".
"מהמכונית לפחות יכול לצאת לי זיון".
"גולף, פטריק?", אני מגחכת, ושוכחת שהוא לא מסוגל לשמוע את זה, ונאנחת בעצבות קטנה שמחלחלת לי עמוק לתוך הבטן.
"בכל מקרה, אני רוצה גם חצאיות".
"הנטיות המיניות שלך הן לא מענייני".
"חצאיות לאוטו".
"לאוטו?", אני מתפלאה, "מוכרים דברים כאלה?".
אני יכולה לשמוע את העיניים של פטריק מתגלגלות גם ממרחק של יבשת וחצי.
"עזבי, את לא מבינה".
אמא מתקשרת כל יום כדי לבכות על דודה סופרת ודודה בל. שתיהן, למרות שהן אחיות ונושאות את אותו המטען הגנטי, הן הנשים השונות ביותר עלי אדמות. דודה בל, מחומצנת עם לק אדום המשוח על ציפורנייה המלכותיות, זו שהתעשרה ולא סיגלה לעצמה את הגינונים הנכונים, היא מהקלפניות שמחסלות עוגות וסיגריות תחת אור הניאון הקטן בשולחן המרפסת של החברות השמנות שלהן ומרכלות עד שמיתרי הקול נקרעים. דודה סופרת, הבוהמית האולטימטיבית, מעדיפה להידבק לג'ויינטים ולצבע שיער טבעי ולקניית פסלים ותמונות מאמנים צעירים וקריאת ספרים, ואתם יודעים, דברים שקצת פחות גורמים לכם לרצות למות. דודה בל ודודה סופרת לא מנהלות שום סוג של מערכת יחסים. הן נפגשות בארוחות חג, במה שנראה כמו המפגש הטעון ביותר מאז חסן נסראללה פוגש את...נו, אתם יודעים, סכין גילוח, ומתעלמות אחת מהשנייה בחודשים הבאים באופן עקבי יותר מהכשלונות החרוצים של ננסי ברנדס להצחיק.
היום אמא סיפרה איך בכל פעם שדודה בל מתקשרת לדודה סופרת, ודודה סופרת עושה את הטעות שבלהרים את הטלפון מבלי לבדוק את המספר, מתקשרת אליה דודה סופרת בהיסטריה אחרי שלוש וחצי שעות:
"אני רוצה למות. האישה לא מפסיקה לדבר. על המשרד שלה והבנות שלה והחברות הקלפניות שלה והחבר הקמצן של ורוניקה והתינוק החדש של הזאת וההפלה של רונן, ההוא שהכרנו בתיכון ו...בזמן הזה יכולתי לשים את הטלפון על השולחן ולנקות את כל הבית".
כשדודה סופרת מנתקת, דודה בל מתקשרת.
"אין לי מה להגיד לך, השיחה בינינו לא הייתה כל כך טובה. אני פשוט נתקעת עם המילים, אין לי מה להגיד לה. אין בינינו כימיה. אין לנו על מה לדבר פשוט. היי, סיפרתי לך על ההפלה של רונן?".
אני מתגעגעת לטיפוסים המעניינים שהיו לי בארץ. אני אוהבת את דילן, אבל גם מודעת לעובדה שהוא מעניין בערך כמו ציפית של איקאה. אין צורך לרחם עליי, ציפיות של איקאה הן עניין נוח ביותר - אבל לא בדיוק החומר ממנו מוקרצים סיפורים, תרשו לי לומר לכם.
והפינה שחזרה: סיפורים.
היי שקטה (או: "שלום גם לך, אהבלה"), פרק 7294818
"מאיה אני רוצה שתסבירי לי מה קרה שם, ולמה כולם כרגע במצב כזה", אמרה אמא, למראה כל הגופות מסביב לחדר האוכל שלנו.
"איך שני הדברים קשורים אחד לשני ?", שאל אחד האנשים שתליתי בחוט הדנטלי שמצאתי במטבח.
"שניהם מוזרים , ושניהם קשורים אלייך", עניתי לו, והצבעתי לשני אנשים אחרים שתליתי לידו.
"תרדי ממני . טוב?!" אמרתי ובאתי לצאת מהקפיטריה .
"חכי רגע"
"נו מה עכשיו ?! "
"תורידי אותנו, כלבה!".
"אני רק רוצה לדעת מה קורה פה"
"הלוואי ובעצמי הייתי יודעת.." אמרתי בשקט ויצאתי מהקפיטריה ,לאחר מכן גם יצאתי מהבית ספר . ולאחר מכן, גם מהסיפור.
הלכתי ללירון, הבחורה הפולנייה שאוהבת להתלונן על כל דבר, והיא אמרה:
"מה קורה פה? למה הספרייט שלי ריק?!!! ואיפה מאיה?" צעקה לירון . הספרייט שלך ריק כי שתית אותו, ענה לה מישהו. ומאיה היא פה לידך.
"כן.." אמרה מעיין בשוק "ולמה לעזאזל חשוך בחוץ ?????" צעקה בשוק . הייתי נכנסת לאסטרונומיה אבל אני פוחדת שאם אשעמם אותך אצטרף לחבורת האנשים התלויים מהפרק הקודם.
היה כ"כ הרבה רעש בקפיטריה. המון השערות. אף אחד לא זכר כלום . גם לא דברים חשובים כמו מי שתה ללירון את הספרייט או למה חשוך.
הצצנו בקפיטריה. כולם כבר התפזרו . היו שם אנשים בודדים .
"אני מתה לשאול אותה.. ואני לא יכולה..." כלומר, אחרי הכל, יכול להיות שהציצים שלה כן אמיתיים.
"נראלי אני אחזור הביתה"
"גם אני" אמרתי והחזקתי חזק את הספר. היא פתחה את פיה, כאילו רצתה לומר משו, ולא משהו, אבל מיד סגרה אותו .
חייכתי, חיבקתי אותה והלכתי הביתה .
פליז דונט קאם באק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
