אז קיבלתי עבודה.
אני הולכת להתחיל לדלג על הקטע בו אני לא הולכת לעשות אותה, להתייאש מהשעות, להטיח את רגליי ברצפה תוך צעקות "אתה לא האבא האמיתי שלי" כשאני מנפנפת אצבע מאשימה בפניו ההמומות של הבוס (מה? הוא באמת לא), ולעזוב אותה בסופו של דבר, אחרי 5 שעות מסעירות, כמו כל עבודה שהייתה לי פה בלונדון.
זו דווקא העבודה שמעולם לא חשבתי שאקבל. לכאורה, כל הסיכויים היו נגדי. המקום טוב מידי, החברה מוכרת מידי והתפקיד גדול עליי בכמה מידות (לשם ההמחשה: כאילו תקחו את אבריל'וש, תתנו לה מקום במכון וייצמן, ותודיעו לה ברגע האחרון שזה כמדענית, ולא כאקסטרא, למקרה שאחד העכברים לא יגיע לעבודה כי הבת שלו חולה). או בקיצור - מפחיד. אבל בכל זאת, החלטתי לשמור על גישה אופטימית (הנקראת בשפה מודרנית "אוברדראפט"), והזזתי את הישבן שלי לכיוון האנדרגראונד. כל זאת כשאני במכנס המחויט השנוא עליי, זה עם הפסים הלבנים שגורם לי להיראות כמו בעלת חנות לחזיות אקסטרא לארג' בבת-ימון, בלייזר שעושה לי כתפיים רק פחות מאיימות של רובוקופ, והתסרוקת האהובה על הבוסים פה, תסרוקת ה"אני לא לסבית, אבל בהחלט נראית כזאת". מן שיער משוח לאחור חזק יותר משל כריסטיאן בייל ב"אמריקן פסייכו", ואטרקטיבי בערך באותה המידה. לקחתי את הויקטוריה ליין לגרין פארק ושם החלפתי לג'ובילי ליין, מתוך ידיעה שזאת הדרך הקצרה ביותר וששני הסברי התחבורה האלה לא אומרים לכם כלום, וירדתי בסיינט ג'ונס ווד.
עכשיו, לאלו מכם שאינם מולטימיליונרים בעלי נדל"ן ברחבי העולם (ולצערי יש כמה קוראים כאלה), סיינט ג'ונס ווד הוא המקום הכי יקר בעולם. מנסה לומר, שכחו מלוס אנג'לס. מבברלי הילס. מפאריז. ממונאקו, ואפילו מרמת אביב ג' - זה הדבר האמיתי. דירות (וכשאני אומרת "דירות" אני מתכוונת מהסוג בו אתם יושבים כרגע בפלורנטין, בהן הינדסו את האסלה כך שתתקע בפריג'ידר בכל פעם שאתם מרימים אותה להשתין), מתחילות מהמחיר הסביר של שני מיליון פאונדים, ומשם ממשיכות הלאה לסכומים שלא נראו בוזבזו מאז הפרצוף של מייקל ג'קסון. והאמת היא שאין שום דבר שירמז על כך, כשאתם יוצאים מתחנת סיינט ג'ונס ווד. כי משמאלכם תמצאו קיוסק בו לנצח יעמדו שני זקנים הודים ויתווכחו אחד עם השני מתי בדיוק התחילה תעשיית הקרמיקה לפרוח (או לפחות זה מה שקלטתי מהשיחה שלהם, שהייתה בהינדית), מימינכם יהיה עוד רחוב לונדוני רגיל, ומולכם בתים שנקראים council houses, מן דירות שרק ההומלסים, הילדות החד-הוריות והנרקומנים של בריטניה מקבלים כדי שלא ילכלכו את הרחובות בנוכחותם בשעות לילה חשוכות. אבל אם אתם יורדים ברחוב הראשי, לוקחים ימינה, ויורדים ישר - מתגלה בפניכם עולם חדש. עולם של טירות פאר בהם גרים מדונה, יו גרנט, קייט מוס, ג'וד לאו ועוד כמה אנשים שעשו קריירה מתחת יפה. אני, מעתה, אהיה מזכירה בשביל משרד הנדל"ן הגדול ביותר בסיינט ג'ונס ווד. זה שמשכיר בתים ללילי אלן ומוכר אותם אחר כך לקירה נייטלי. ברשימת הלקוחות שלנו יש כל כך הרבה שמות של כוכבים מוכרים, עד שבהתחלה חשבתי שזה ספרון ה-TO DO של בר רפאלי בדרך לעוד קמפיין. הבוס שלי, פיל, ולא מהסוג שרואים בקרקס, נראה איש נחמד למדיי. יהודי, שנהנה מאוד מהעובדה שגם אני יהודייה, וחושב שלומר לי דברים כמו: "אותי לעשות טירונות בישראל 84" מרגש אותי, כי מעולם לא פגשתי מישהו שהלך לטירונות.
את העבודה אני מתחילה ביום שני, מה שצפוי להיות די חרא, כי מיד אחריה יש לי עוד מחויבות קטנה שתסתיים בערך ב11 בלילה. בינתיים, אני נהנית מהעובדה שהבית החדש והחם לכשרונותיי בלענות לטלפון, לחייך, לתייק, להדפיס דו"חות ולהיראות באופן כללי כאילו שום דבר לא נשאב בין שתי אוזניי. נכון, אני מתחילה עבודה בתשע וחצי ומסיימת בשש וחצי, ולא יהיה לי זמן לכתוב את התסריט הגדול הבא בין לבין. ונכון, אני אאלץ ללבוש חליפות, מה שיגרום לי שוב להיראות כפינגווין עצוב, אבל היי - לפחות המשכורת חרא.
אה, כן, המשכורת היא גם די חרא. ובכלל לא סיפרתי לכם על שאר האנשים במשרד שלי, חוץ מפיל.
ובכן, חוץ מפיל יש את פיטר. פיטר נראה כאילו הוא לא מחובר לעולם הזה, ואני אומרת את זה לא רק בגלל שהוא ירוק. סתם, הוא לא באמת ירוק (אבל הוא כן באמת לא מחובר לעולם הזה) - הוא סתם נראה כאילו המחשבות שלו משוטטות תמיד למקומות אחרים. לדוגמה, ביום שישי, כשחיכיתי שהם ידפיסו את החוזה שלי, הוא מיהר לפגישה ואחרי שיצא מהמשרד והתניע את האוטו, נזכר ששכח את החוזה. אז הוא חנה את הפורשה הענקית שלו (עם הפנסים הגדולים ביותר שראיתי מאז אורית פוקס) באמצע הכביש, כשהוא חוסם את דרכם של שלוש מכוניות עם אזרחים ממורמרים וגם איש עם כרכרה, סוס לבן וחליפה המרמזת כי הוא נזכר כרגע מהמאה הקודמת היישר לפיח של לונדון, ונכנס למשרד לחפש אותו. אני יודעת את זה, כי כמו כל סוכנות נדל"ן, גם החלונות שלנו שקופים, וגם אנחנו יכולים לראות את עשירות לונדון הולכות הלוך ושוב, כאשר המשרתות שלהן מכרכרות אחריהן עם הפעוטות שכרגע השריצו, בעודן נאנחות מעייפות ותוהות למה, למה האומנת הארורה משאירה את התינוק הזה אצלה בכל פעם שהיא נוסעת לשבוע לפולין, הכלבה. הבחור השני שעובד איתי הוא רובי. רובי הוא - תנסו להיראות מופתעים - גם יהודי. הוא שמנמן לאללה, ג'ינג'י, ואוחז בפרופיל האולטימטיבי של בחור שמצא את פניו באסלה של שירותי בית ספר כמספר הפעמים בהן מצאה יובל שרף את ***** ב******.
הבונוס הגדול בעבודה שלי היא שאם פוזלים לצד שמאל, רואים את אבי רואד, ואולפני אבי רואד. ואם פוזלים שמאלה-שמאלה, גם רואים את כל התיירים הסינים מנסים לעצור את התנועה של כל סיינט ג'ונ'ס ווד, בעוד הם מנסים ללכת במהירות של זקנה נכה במעבר חצייה ולשחזר את עטיפת דיסק הביטלס המפורסם. אני מוצאת את זה משעשע, כי אז המכוניות מתחילות או לצפצף, או שהאדם מתוך המכונית מוציא את פלג גופו העליון מהחלון ומתחיל לצעוק, ואז הסינים נבהלים ורצים לכל הכיוונים, ואז המכוניות מהצד השני (כן, למזלי עוד מדובר בכביש דו-סטרי) מתחילות גם להיבהל. אני מדמיינת את עצמי בעוד כמה שבועות מתקשרת לאמבולנס ואומרת: "כן. זאת שוב פעם אני, פרנצ'סקה. זה שוב פעם קרה". מסתבר שמספר תאונות הדרכים במעבר החצייה האומלל הזה, שהקליים טו פיים שלו הוא שלפני 700 שנה הלכנו עליו חברי להקת הביטלס, הוא הגבוה ביותר בכל לונדון. וכשאני יוצאת מהעבודה, ועוברת ליד אולפני אבי רואד, יש מאות אנשים שכותבים על הקירות של האולפן דברים כמו "You've changed my life - Roy" או "Imagine all the people" או "John Lenon is the King" או "א2ריל!ש ה**תה פה!!!!!!!!!!". המשותף לכל אלו הוא שכולם יכולים לשכוח מזה שהחותם שלהם ישאר על הקיר יותר מידי זמן, כי מסתבר שהוא נצבע מחדש כל שבוע. חבל. או שלא.
אבל אולי תרדו ממני לכמה רגעים עם כל העניין הזה של העבודה? -אני עכשיו בוויקאנד. ומה אני עושה בוויקאנד? בלונדון, העיר הכי שוקקת בעולם? עם דילן, הבחור הכי לוהט עלי-אדמות? ובכן, נכון: הולכת עם אמא שלו והחברה הפנסיונרית שלה לארוחת ערב.
האמת היא שזה לא היה רע כמו שזה נשמע, אלא הרבה יותר, ואני תכף אסביר את עצמי. כלומר, עכשיו. עכשיו אני אסביר את עצמי:
תראו, אני בחורה מאוד משוחררת. וכשאני אומרת "משוחררת" אני לא מתכוונת מהסוג שמאשים את הכלב בארוחת ערב, אלא אחת שלא משתמשת בחזיות, כי הן מעצבנות אותי. עד עכשיו, זה היה בסדר גמור - כי בישראל, יכולתי לקנות את כל הבגדים ה"מיוחדים" האלה, שדורשים חזיות עם כתפיות שקופות, ופשוט הלכתי קומנדו בחלק העליון. פה, אם הולכים עם גופיה, הופכים לקרחון. אז יצא שלבשתי את הג'ינס האדום שלי, החותלות הלבנות, המגפיים האפורות וחשבתי - מה ילך טוב עם זה, כלומר, חוץ מבחורה עם פיגורה של קייט מוס? - כן. חולצת המעצבים השחורה שלי. חולצת המעצבים השחורה שלי, שקניתי בנוטינג היל לפני כמה שבועות ונראית כאילו נגזרה על ידי חבורת נזירות עיוורות, אוחזת בבעיה אחת - היא דקה. דקה כל כך, שהיא לא מסתירה הרבה דברים. היום, כשאני ודילן הגענו ללסטר סקוואר, חצינו את המון התיירים ואולמי הקולנוע וההאגן דאז והאנשים עם השלטים של הקומדי סטור, סאבווי והמכון לטיפול באימפוטנציה, הגענו לראדנצקי, שזה בר שהוא חלק ממלון, שהוא חלק מעוד קנונייה של זקנים להפוך חלקת אדמה לגמרי לא רעה לאולם עם שנדלירים ונשים עם עגילים שעולים יותר מהדירה שלי. שתינו שם כמה כוסות יין ושמפניה (מרת ברודסטוק הביאה איתה את חברתה, ליאן). ליאן היא פנסיונרית שנראית כאילו כרגע יצאה מקטלוג גיל הזהב: הקרדיגן הורדרד, השיער הקצוץ, מתולתל, עם צבע מוזר ולא ברור של כתום, בלונדיני, לבן ונפטלין ועל הפנים שלה תמצאו יותר כתמים מבסדינים של בריטני ספירס. דילן שתה קולה עם דאבל וודקה, כי יש לו קלאסיות של מעדר, ואני הלכתי על בירה מיובאת מפראג, שטעמה רק קצת פחות טוב מסוליית נעליים משומשת. משם הם החליטו שבא להן לצעוד, כשהן לא מתחשבות בעובדה שלי אין נעליים אורתופדיות עם כל הסיליקונים בצד, או מקל הליכה, או חשק, והכריחו אותי ואת מגפי הזמש האפורות שלי לחצות את לסטר סקוואר וללכת את כל צ'יינה טאון.
מסתבר שבצ'יינה טאון הם חוגגים את ראש השנה הסיני, וכל המקום מעוטר במלא מנורות אדומות עם דברים כיתובים סיניים עליהם, שכנראה אומרים "יא מפגרת, מגפיים מזמש? לאירוע עם זקנות? תגידי, את גם הולכת לתיאטרון עם פיצוחים?", ואחרי שהלכנו את כל הרחובות של סוהו, כשאנחנו עוברים את כל הצעירים והצעירות של לונדון, שיושבים מחוץ לפאבים ומדברים על הסדרות החדשות שהם מפיקים, הג'אראס המגניב שהם מייבאים ו...טוב, היה אחד שצעק "אז בואו ניסע לבלגיה", והוא דווקא לא היה כל כך מגניב (או מובן), הגענו למסעדה איטלקית קטנה. המסעדה האיטלקית הייתה באמת קטנה, משהו בגודל הסלון שלי, לא כולל פינת הטלוויזיה, וצבועה בתכלת מזעזע, עם רשתות דייגים ובקבוקי יין תלויים על הקירות שלה. הצטופפנו בשולחן, והם הזמינו סטייקים וסלומונים ופסטות, בזמן שאני נשנשתי קערת חסה עם בייבי שרימפס וקצת צדפות כדי לא לצאת משם עם תחת בגודל מזוודה.
בסך הכל זה היה נחמד, וקיבלנו ארוחה חינם, אבל כשחזרנו הביתה נזכרנו שאנחנו צריכים להחזיר סרט לבלוקבאסטר ורצנו את כל דרום לונדון (כן, עם מגפי הזמש, גאדמיט), כדי להגיע דקה אחרי שהעובד האחרון של בלוקבאסטר נעל את המקום וצעד, עם החולצה הכחולה המטופשת, לעבר האופק.
תהיית השבוע
זו רק אני או שהכוכבים של הסדרה החדשה של אבריל'וש נראים ממש דומים ל...נו, אתם יודעים, צ'אד מייקל מרי, קייט מוס, בר רפאלי ופרחה עם סיגריה ביד וציפורניים עם יותר אקריל משיש בכל קרמיקת השירותים שלכם?
כל הכבוד השבוע
להדר מנור, או איך שלא קוראים לבאסקרית הישראלונדונית שזכתה כבאסקרית מספר 1 בלונדון. הבאסקרים של לונדון ממש טובים, ואם היא עקפה את כולם בסיבוב - זה אומר שהיא ממש, אבל ממש טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
