תמיד שמעתי על האנשים האלה, שעבדו "מ-7 בבוקר עד 8 בערב", קראתי להם זייני שכל והלכתי לישון כדי להספיק לקום ב12 בצהריים, בדיוק מתי שכל הטייק אוואים נפתחים. בשבועיים האחרונים, כשהבנתי שאני אכן יוצאת מהבית ב-7 בבוקר וחוזרת אליו ב7 בערב, הבנתי שכנראה לא הייתי צריכה לצחוק עליהם. או לזלזל בהם. או להיוולד.
כן, נשארתי בעבודה במשרד הנדל"ן. אני לא יודעת למה. כנראה כי נכנעתי. כי הפסקתי לרצות את הראיונות עבודה ואת מכתבי התחנונים וחלוקת קורות החיים בכל הבניינים הגדולים. כי זה יותר קל לקבל כאפות מהעולם במקום אחד, מאשר במיליון.
לפעמים, כשאני עומדת על הפלטפורמה של הרכבת התחתית בדרך לעבודה, אני חושבת מה היה קורה אם הייתי הולכת עוד צעד אחד קדימה, ואז עוד אחד יותר מידי. ברור לי שאני לא אעשה את זה. אני? כשחוררו לי עגילים עשיתי מזה פסטיבל מאזוכיזם שלא נראה מאז ג'קו אייזנברג מנסה להרים קריירה. וחוץ מזה, אני תמיד יכולה לחזור לישראל. הכל תמיד במרחק כרטיס מהחיים שהיו לי. מהלקום ב-12 בצהריים. מהוולוו הפרטית. מלצאת כל לילה ללילינבלום. זו הבחירה שלי, אני מלקה את עצמי נפשית כשאני נדחסת בעמידה עם כל יתר משועבדי העבודות ברכבת. זו הבחירה שלי והיא אפילו לא ראציונלית.
הפסקתי לכתוב כי נגמרו לי הנושאים. את רוב היום אני מבלה בלבהות דרך זכוכית המשרד שלי ולנסות להבין מה קרה עם החיים שלי. עדיין קורים כאן דברים מינורים. לדוגמה, ההודית מהמכולת ממול, שמאוהבת עד עמקי נשמתה בפיטר, הצליחה לפנ כמה ימים לנהל איתו שיחה של שלוש-ארבע מילים, וכשהוא ניסה לחתום אותה במשפט ההכה-כה משעשע "שיהיה", היא התחילה לצחוק כל כך חזק שהיא צנחה על ישבנה, והתחילה להתגלגל במשך רבע שעה בצחוק היסטרי לאורך הרחוב. פיטר ביקש ממני להזמין אמבולנס, כי הוא חשב שמשהו בה לא בסדר, אבל אני ידעתי שזו בסך הכל אפיזודה כזאת, שכל בחורה שפויה בנפשה תעדיף למות בשביל לזכור אי פעם.
העניינים עם דילן בבית עדיין רחוקים מהאידיאליה שהיינו רגילים אליה, אבל פתאום הבנתי שזה שיש לנו בעיות, לא אומר בהכרח לפרק את החבילה, כמו שהיה בדרך כלל. העיקרון הוא שאני מרגישה שאנחנו הולכים לדרכים אחרות. הוא, עמוק בתואר השני שלו, עסוק רוב היום בעיקר בלהתבטל, להחליף תמונות בפייסבוק, שומרי מסך בפלאפון ולקרוא את כל ביקורות הקולנוע שאי פעם נכתבו על כל סרט שאי פעם יצא להקרנים, בין אם הוא ראה אותו או לא. אני כבר מתכננת איך לדפוק את החודש חודשיים בעבודה הנוכחית, לקבל המלצה ולעלות בסולם ההיררכיה הקרייריסטית עם עבודה אחרת. ואז עוד אחת. ועוד תוספת שכר. ועוד אחת. ואני רוצה שוב אוטו. אני רוצה לעצב את הדירה מחדש. אני רוצה דירה חדשה. אני רוצה כרטיס אשראי וחיים של אנשים עם כסף. אני רוצה לא לחשוב פעמיים לפני שאני קונה סנדוויץ' בהפסקת הצהריים שלי.
לדילן טוב להיות עני. כסף בחיים לא היה חלק אינטגרלי מהאושר שלו. דילן, לפעמים אני מודה באמת הנוראית, מקצץ באושר שלי לפעמים. ובכלל לא בטוח שבזמן אחר, עם יותר חברים וכסף וביטחון עצמי, לא הייתי נותנת לו בעיטה קיבינימט.
סקר חדש שיצא אומר שבאנגליה, אנשים עובדים קשה יותר מכל אומה אחרת בעולם המערבי. אני חושבת על זה כשאני קמה בבוקר. כבר שבועיים ברציפות שבכל פעם שאני עוצמת את העיניים על הכרית, אני חולמת שאני עובדת. מנהלת יום עבודה רגיל במשך שבע שעות השינה שלי. אני שולחת דואר וכותבת מכתבים ועונה לטלפונים ומדפיסה חוזים ומארגנת צפיות בבתים באזור שלנו, ממש כמו בעבודה. כשאני מספרת לאמא שלי היא צוחקת ואומרת שאני עובדת 24 שעות ביממה, אבל אני רוצה לראות אתכם חולמים כל הלילה על מה שעשיתם במשך היום מבלי לדפוק לעצמכם כדור בראש, או לפחות לנסות לנתק את המוח מהגוף בעזרת איזה "דני הוליווד" קטן לוריד.
אני הולכת לבלות את היום האחרון בוויקאנד שלי בלסיים את שני בקבוקי היין הזולים שקניתי מ'טסקו' ולקרוא את 'זודיאק', ספר מעודד ואופטימי על רוצח סדרתי. בינתיים אני אשאיר אתכם עם סיפורי טוקיו הוטל ואבריל, כי הם בטח מצחיקים יותר מהחיים שלי.
סיונרה, אמיגוס.
טוקיו הוטל (ופה רק תרשו לי לציין, במאמר מוסגר, שאני יודעת שמדובר בילדות בנות 12, אבל זו עדיין לא סיבה לכתוב סיפור במבנה של שיר של רחל, כשהפזמון שלו הוא "ביל, הצבע הזה גורם לקרסוליים שלך להיראות מה-זה שמנות")
פרק 45:
טום התעורר בבוקר המחרת עם חיוך מרוח על פניו ומחברת על הראש, כמו שכולנו מוצאים עצמנו מתעוררים אחרי שיעור תגבור בטוקיו-הוטליות למתקדמים.
'בוקר טוב טומי!
היה סקס כ"כ טוב! כבר פחדתי שאחלה בסקסולוגיה, או טיפשולוגיה (את ילדה בת 5, מה את כבר מבינה בסקס? אין לך מושג כמה אנשים צריך בשביל להחליף נורה, אז אין סיכוי שאת יודעת כמה צריך בשביל לעשות סקס).
[יש דבר כזה? אני לא יודע, אתה אמור להיות מבין גדול במחלות מין, או בשום דבר אחר, אגב.]
בכל מקרה, הנה האסטרטגיה שלה, (נדמה לי).
ורק שתדע, שהיא אמרה שהשתפרתי, אז תאכל ת'לב!!
אחרי שתקרא את זה תבוא לחדר האוכל (יש פירה!!, סתם, אין.)
מחבב בצורה נסתרת, ביל
וואו. מישהי חייבת לרדת מהמורפיום. והפירה.
טום חיפש בעינייו את הכתוב על האסטרטגיה שלה, הוא מצא את כל הפירוט בדף השני,
הכל היה כתוב בצורה כל כך מפורטת ומעניינת, שהוא באמת תהה מה ביל עושה כסולן בלהקה
כשהוא יכול לפתח קרירה זוהרת של תסריטאי סרטי פורנו, מה, שאגב, הוא ניסה בכמה פעמים, אך נפל בקטע בו המפיקים צעקו עליו ש"ואז השחקן קופץ על הבמאי והם מתחילים לעשות את זה" זה לא אמין. או כייפי. או קשור לשחקנית לידו.
- - -
-"ואחת ושתיים ושלוש ארבע! קפיצה!! סיבוב!! ושוב קפיצה!! ניתור!! הידד!! לנתר!! לשיר!! ושלוש ארבע קפיצה!! נו נו!!
אתה לא בקצב!!" טום הסתובב ברחבי החדר והפציר בביל אחרי שעתיים של אימונים. אין מה לעשות, הוא בחר לרדת על בן-אנד-ג'ריס פאנקי מאנקי כשהוא צפה במרתון של "בובות"- והוא יצטרך לשלם.
-"אני לא יכול לרקוד כמו קסדי.. אני פשוט לא יכול.." ביל נעצר וניסה להסדיר את נשמתו. פתאום הוא הבין איך רודריגו ודאי הרגיש ב"רוקדים עם כוכבים - העונה בה הילה נחשון עדיין לא הצליחה להנחות".
-"בטח שכן!" צעק טום וניגש לכבות את המוזיקה.
-"לא, טום.. אני פשוט לא מסוגל.." אמר ביל.
טום אחז בכתפיו של ביל וניער את גופו בחוזקה, "רק בגלל שאתה נכה, לא אומר שאתה צריך להיות כזה סיסי לגבי זה!"
-"תתעורר!! מופיעים בעוד שלושה ימים!! אל תישבר עכשיו!! הכי חשוב, אל תתן לעולם לראות אותך בחצאית טוטו!!" הוא צעק.
-"אני פשוט לא יכול!! תקלוט את זה כבר!!" צעק ביל, והתכוון לחצאית טוטו, כי הוא כבר קיפל אותה בארון.
המשך בפרק הבא...
היי פרחה - פרק 298שגיאת כתיב937.
לא הצלחתי להוריד ממנו את עיניי, או להגיד "את העיניים שלי", מה שהיה מראה הרבה יותר היגיון בהתחשב בעובדה שאת עדיין לא דיקנס. הוא פשוט היה מהמם .
הדמיון בינו לבין עמית ?! ואוו . הם כ"כ דומים . אני מתחילה להבין למה הם תאומים זהים.
"היי" הוא אמר וחייך .
"עמית בבית ?" שאלתי, בעודי מדלגת על גינוני נימוס כגון "שלום", "מה שלומך" וכמובן: "וואי, כאילו, כזה, אתה כל כך כאילו דומה לאחיך".
"כה כנסי, חדר שלישי משמאל" הוא אמר ואני נכנסתי, עדיין מנסה להבין איך כותבת שכותבת "כה" במקום "כן", מסוגלת לכתוב צירוף כמו "להוריד ממנו", שזה סלנג נוראי, ו"את עיניי", שזה בערך צירוף כה עתיק שאפילו א.ב יהושוע יתפדח להשתמש בו.
"רוצה לשתות משו ?" שאל
"פייייי עוד אחת" למה הוא מתכוון ?! - תאמיני לי, אין לי מושג. ברגע זה, אני אפילו לא יודעת למה אני מתכוונת. איך השורה הזו קשורה לסיפור? ולמה הוא דיבר בפונט אדום?
"לא תודה" אמרתי והחיוך שלו המיס אותי .
"איך קוראים לך?"
"מאיה ולך ?"
"עמית. יא גנובה, זה אני" (טוב, הוא לא אמר את זה, אבל זה היה יכול להיות משעשע).
"אורן"
"מגניב" אמרתי בחיוך ובדיוק עמית יצא מחדרו .
"היי מאיה.. " אמר ותקע באורן מבט, למרות שהם אחים תאומים וזה די מראה היגיון שהם יחיו באותו הבית. אורן חייך והתיישב על הספה .
"הוא לא יעשה לי את זה עוד פעם..." עמית חשב לעצמו , או שזה היה אורן ? את שואלת אותי?
"בואי" עמית חייך . כן, בהחלט יש להם את אותו חיוך. אני אומרת לך, נשמה: תאומים זהים קוראים לזה.
נכנסנו לחדר שלו . חדר בגוונים של אפור וכחול , ממש יפה . אני אזכור את זה בפעם הבאה שאני אלהק לסדרת עיצוב הפנים החדשה של קשת.
"וואו החדר שלך מסודר יחסית לחדר של .. בנים " אמרתי בחיוך והוא צחק . (אני חייבת לציין שהיו שם הרבה צחוקים וחיוכים יחסית לסצנה הכי יבשה בעולם מאז נינט מנסה להוציא רגש ב"השיר שלנו").
"עד לפני חצי שעה הוא לא היה כ"כ מוסדר"
"הוו סידרת אותו בשבילי ?" חייכתי "כמה חמוד מצדך"
"אל תחמיאי לעצמך" אמר בחיוך ושנינו צחקנו . האם הוא סידר אותו בשביל אורן? זה כבר באמת יהיה מוגזם.
"רוצה לשתות משהו? לאכול ?" האם הם גרים במסעדה? חבל שלא פתחו לה שולחן בסלון.
"חח לא תודה, אח שלך כבר הציע לי " אמרתי
"אה בטוחה?"
"כמו חגורת בטיחות" אמרתי בחיוך והוא גיחך .
"אחלה הומור יש לה". רק שלא תאבד את המשרה הראשונה שלה, כמו שאומרים.
"בואי " אמר ואני התקרבתי "כל מי שנכנס לחדר הזה, חייב להצטלם". ככה פרסמתי לראשונה את פאריז הילטון.
"לא לא אני לא פוטוגנית"
"אני יודע. אבל אל תדאגי, זה לא יהיה הפרצוף".
"חח כמו כל הבנות .. תכף גם תגיד שהיא שמנה.. "
"איזה שטויות, ילדה יפה כמוך בטוח פוטוגנית" אמר בחיוך .
"חחח הכי לא" אמרתי "חוץ מזה אין לי איפה לשבת"
"אני אביא לך כיסא" אמר והביא כיסא מהמטבח .
המשך בפרק הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
