השבוע היה די עסוק במשרד.
ראשית, העברתי את תחילתו במסע שיווק אינטנסיבי של סוכנות הנדל"ן שלנו, בכך שעיצבתי לו - בעזרת כישורי הפאוואר פויינט המדהימים שלי - עלוני אינפורמציה. אגב, כשאני אומרת "פאוואר פויינט" אני כמובן מתכוונת לוורד. וכשאני אומרת "וורד", אני בעיקר מתכוונת ללשבת רוב היום בטלפון עם דילן ולשאול אותו בפעם המיליון: "רגע, הכנס...תמונה...ומה אני עושה עכשיו?".
כן, אני לא בדיוק ביל גייטס כשזה מגיע למחשבים (או כסף, אינטליגנציה וכמה שזה יכול להישמע נוראי - אפילו חיי מין). בסופו של דבר, אולם, הרמתי אטרקציה שגורמת למסע ההופעות של ריטה להיראות כמו...טוב, כמו מסע ההופעות של ריטה.
האמת היא שהעתקנו את העלון מעלון של פוקסטון, סוכנות נדל"ן אחרת, אבל שלנו יצא הרבה יותר טוב. אולי זה בגלל שהמזכירה שלהם המציאה את הסלוגן ההו-כה מעודד: "אנחנו לא מפסיקים למכור דירות!!!!!!!!!!!!1111$#@", ואני הלכתי על משהו קצת יותר אישי, וכתבתי: "We deal with homes - Not properties" (וכן, כשכתבתי את זה גם אני חשבתי על גבר נאה אפור שיער בחליפת מחייך באדיבות כשהוא מפרסם את זה בהפסקת פרסומות לתוכנית מאוד פוליטיקלי קורקטית ולא מעליבה בשום קונטקסט שהוא). מתחת ללוגו החברה והסלוגן שלי הוספתי תמונות של המקומות אותם השכרנו ומכרנו לאחרונה, כשפיליפ, מנהל המשרד, בוחר באופן עקבי את התמונות הגרועות ביותר עלי אדמות (ולמקרה שתהיתם: אחת של ספסל בגינה של אחד הבתים, השניה של בריכה עכורה של אחד הבתים והייתה עוד אחת, נדמה לי שזו הייתה השמיכה עליה כלב המשפחה ישן בחדר הכביסה של דירה מעופשת. כנראה בשדרות, אם עדיין מותר לצחוק על המקום הזה).
מתחת לכל אלו כתבתי הסבר מפורט למה הם צריכים לבחור אותנו כסוכנות שלהם, והשתמשתי במילים גבוהות כמו "כביכול", "לכאורה" ואפילו ב"שח-רחוק" (למה? לא יודעת, זה נשמע אינטליגנטי). פיליפ היה מאוד מרוצה. אני יודעת, כי הוא אמר לי "אני מאוד מרוצה" בערך מיליון פעם, ושלח אותי להדפיס 3000 עותקים בסופר-מכונת-הדפסה שלנו, שאחר כך הייתי צריכה לקפל יפה יפה.
אגב, למי שרוצה לדעת איך זה מרגיש לקפל 3000 עותקים של עלונים - התשובה היא: אחרי ה-1000 הראשונים היד שלך כואבת יותר משל ילד בן 13 שכרגע גילה את "אסקימו לימון". אחרי 2000 היא מתחילה לעשות קליקים מוזרים ולהיזרק ראנדומלית לכל מיני צדדים, ואחרי 3000 דווקא הכל בסדר, אבל את לא ממש מסוגלת להרגיש אותה ליתר היום.
חזרתי הביתה בתחושת סיפוק די ענקית. מצד אחד, עשיתי משהו סמי-קריאטיבי בעבודה, ואפילו מצוין. מצד שני, למי בדיוק אני אספר את זה? לכל החברים המעניינים שאין לי כאן? כלומר, כן. דילן מתוק ומדהים ומאמם והכי הנרי וגאיה 2007, אבל הוא לא נחשב. הוא בעלי. הוא אמור לשמוח ולצווח בשבילי. אני צריכה חברות אמיתיות, כאלו שיגידו לי שזה לא היה טוב מספיק ושהחצאית הזאת עושה לי תחת של הונדה סיביק. וכמובן, יש לי פה את אמנדה ואת ג'ק וג'ורג' ועוד כמה חברים עם הרבה ג' (רובם, למרבה האירוניה, ג'ינג'ים), אבל אף אחד מהם לא מעניין מספיק בשביל שארים אליהם טלפון מבלי להסתכן בעוד סיפור מרתק על מחירי הבננות בשווקים עצמאיים בביירות.
כי האנגלים מעולים בלזיין את השכל על דברים לא מעניינים. בגלל זה התחלתי להתנהג כמו כל יתר העולם ולשמוע מוזיקה באמ.פי ברכבת.
בישראל, הייתי גומעת שיחות של אנשים אחרים. הייתי עושה ג'וגינג דווקא מול הזוג שריכל על השכנה המזדיינת מלמטה, הייתי מטה אוזן בשקט באוטובוסים, כשאיזה נרקומן היה תופס נערה מבועתת ומסביר לה איך הוא התגלגל מלהיות עשיר עולם לטבח בכלא רמלה, והייתי שואלת את אמא שלי שאלות כמו: "למה דודה בל אמרה את זה?"/"נו, והיא באמת תעשה הפלה?"/"וזה באמת מ-4 אבות אחרים?". באנגליה, הכי רחוק לשיחה מעניינת שתמצאו אלו שני אנשים מנתחים את ערכו הקלורי של שוקולד חג הפסחא שהם קנו מטסקו ברכבת (ואני אומרת זאת כדוגמה אך ורק כי האזנתי לשיחה כזאת היום). הייתי מסכמת זאת באופן מעניין, אבל במקום זה פשוט אצקצק בפולניות ואומר: שואה.
ואפרופו שואה, תנו לי להכיר לכם את הזמרת דאפי (שום קשר לדונלד, תוך הבטחה שהכישורים הווקלים שלו הרבה יותר מרשימים). דאפי היא זמרת וולשית מצליחה מאוד בבריטניה. אין לי מושג למה. כלומר, למה היא מצליחה בבריטניה - ולמה לעזאזל היא וולשית. וולשים הם אנשים מוזרים מאוד, עם מבטא של כבדי לשון שבילו את רוב חייהם כשהאינטרקציה היחידה שלהם עם העולם החיצון מסתכמת בלזרוק אחד על השני קליפות שזיפים. דאפי נראית כמו הזמרת הבלונדינית הרגילה שלכם (ראה ערך: כריסטינה אגילרה, בריטני ספירס טרום פאזת ה"כרגע חזרתי מהודו" שלה, אשלי סימפסון פוסט תקופת ה"אוווווווווווווף, אבא, תגיד להם שאני רוקרית אמיתית" וכו'). יש לה את הקול הכי בינוני שאי פעם שמעתי בחיי. לא הייתי מזהה אותו מבין 40 מיליון קולות של אנשים צורחים "יאללה בית"ר" גם אם הייתה לי שמיעה של כלב ציד. בכלל, כל הקריירה שלה נראית כמו תאונה של כמה מפיקים שחשבו: "טוב, איימי ווינהאוס הולכת עכשיו ממש חזק. אנחנו צריכים משהו רטרו. מישהי שתשיר כאילו היא כוכבת של שנות החמישים. היי, לי יש רעיון, בואו נקח את ההיא, שכרגע נכשלה את האודישנים לשוגה'בייבס".
הלהיט מספר 1 שלה בבריטניה, "מרסי" (מלשון "רחם עליי", ולא "תודה, מיסייה מקלחת-פעם-בשבוע"), נשמע בדיוק כמו שהוא מבקש - כמשהו שצריך לעצור מיד, כי זה ממש לא מגיע לנו. היא שרה כאילו היא כל כך מתאמצת להישמע רטרו, שבא לי לזרוק עליה ויניל של ארתה פרנקלין, להמם אותה, לעלף אותה ולחרוט לה על המצח: "לא לכל נקבה לבנה יש קול של זמרת סול". אבל היא בטח לא תבין ותגיד שהיא דווקא בקטע של ברבוניות.
ואפרופו ברבוניות, אחרי שקינחו את הערב בפאב המקומי ואכלנו אוכל תאילנדי מתחת לבית, אני ודילן הולכים לאכול סיפוד על ספינה רומנטית על פני נהר התמזה מחר. זה הולך להיות רומנטי, חוץ מהחלק בו נחטוף דלקת ריאות מהגשם והרוח. נתראה, יקרים שלי.
היי שקטה - הפרק בו היא, לצערנו, עדיין לא שקטה
"אמאא" צעקתי בבהלה. אמא שלי תמיד נראתה נוראי, אבל עם הביריות וחזיית השפיצים, כשהיא באמצע יום עבודה, היא ממש נראתה רע. האור לא הפסיק להיכבה ולהידלק מחדש, כאילו מישהו עומד מחוץ לחדר ולא מפסיק לשחק עם המתג. הדלת נפתחה ולחדר נכנס אבא בדאגה.
אבא: "אני מנסה לבדוק עם המנורה פה עובדת. בגלל זה הדלקתי וכיביתי את האור. תגידי לי, ראית את השוט של אמא?".
הוא הביט במנורה בשוק . "מה קר...ה" אמר ולא הסיר את עיניו מהאור (כן. קוראים לזה אור. אני יודעת שאתם במשפחה לא גאוני הדור, אבל יש גבול).
"הצרחה שלך הבהילה אותי" אמר . "מה לעזאזל קרה לאור ?!" הוא התקרב למתג וסגר . האור המשיך להתחרפן , נדלק, נכבה, נדלק, נכבה.
(דרמה על מתג חשמלי? נשמע כמו משהו שערוץ 10 יכולים להתעניין בו)
"משהו מוזר קורה כאן.." אמרתי, הוא הנהן ושפשף את עיניו . התכוונתי בעיקר לקטע בו אדם כמוני מסוגל, פיזית ומנטאלית, להרכיב משפט.
"אבל הכל בסדר?" שאל "לא חושבת" אמרתי והצבעתי על המנורה.
"התכוונתי איתך "
"איתי הכל מעולה" אמרתי, ואבא ניסה שוב עם המתג .
"למה התעוררת?" שאל "בגלל האור?" הוא חייך והתיישב על קצה המיטה שלי .
"לא,חלמתי משהו" אמרתי והרגשתי איך הלב שלי מפסיק לפעום כ"כ חזק, מה שבדרך כלל קורה כשמתים, לאט לאט נרגעתי . האור כבה וככה נשאר. אני גרמתי לזה. א נ י . א ו ק י י.
"זהו הכל בסדר עכשיו , מחר אני אדבר עם חברת החשמל" אמר וחייך . לפעמים זה קורה, שהאור סתם נדלק. כמובן, זה לא יקרה לאף אחד אחר - כי זה בלתי אפשרי מבחינה טכנית, אבל היי.
"אוקיי ".
הוא התקרב אליי קצת ונשק לי בלחי. הרגשתי את הכימיה המטורפת בינינו. "לילה טוב נסיכה" הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת .
"לילה טוב, מלך שלי", לחשתי.
נשמתי לרווחה . משכתי את ידי לעבר השידה, תפסתי בידי את הפלאפון והבטתי בשעה . 5 לפנות בוקר . ניסיתי להירדם , הסתובבתי מצד לצד, ספרתי כבשים , הגעתי ל-4, לא משנה מה עשיתי , לא הצלחתי להירדם, ועכשיו היו לי גם 4 כבשים לטפל בהם, ובחדר שלי בקושי יש מקום לארון .
ב5 וחצי קמתי , צחצחתי שיניים וחזרתי על החומר במתמטיקה.
השמש זרחה, החלום הזה הטריד אותי . לא הפסקתי לחשוב עליו לרגע .
אבא קם , ליאת עדיין ישנה [:
"בוקר טוב " אמר , קולו היה ישנוני .
"בוקר אור, קפה?" הצעתי בחיוך והדלקתי את הקומקום .
"לא, קומקום. אבל כמעט קלעת. יום אחד את תדעי איך אומרים אפילו וילון".
"חזק . בלי סוכר" אמר והתיישב "תודה" הוא פתח את העיתון ושקע בקריאה.
הוצאתי כמה עוגיות מהצנצנת, והנחתי הכל על השולחן .
כל הכבוד לך.
"מה קרה שקמת מוקדם ?" שאל והרים אליי את מבטו .
"לא הצלחתי להירדם" אמרתי ולגמתי מהנס שלי P: (הסמיילים האלה הכרחיים לקידום העלילה?)
"אה.. על מה חלמת ?" הוא נגס באחת העוגיות .
"האמתי שאני לא זוכרת" שיקרתי .
ואז הוא ידע...
טוקיו הוטל - הפרק בו ביל ממשיך לשרוף קלוריות
אם היא לא תתן לי סקס עוד שניה אני אתפוצץ המחשבות קדחו במוחו של טום, והוא רק הוסיף להביט בליז
שלטשה את עינייה במסך הטלוויזיה. היא אפילו לא ידעה מה משמעות המילה "לטשה", ולכן בדיוק היא הסתכלה על הטלוויזיה כאילו היא רוצה לעשות איתה את הדבר הזה, נו, סקס.
סקס אפיל זה סוג של סקס? אני באמת לא יודע, אבל זה מתחרז עם ביל, ביל וסקס אפיל ("אפיל" ו"ביל" מתחרז גם עם "דביל")..
אוי.. רגע.. לא! איכס!! ביל לא סקס אפיל!! אפילו לא סקס!! הוא רק אפיל!!(וואו. סומוואן נידס טו ליי אוף דה "על החלון ישבתי").
מה קורה לי? אין סיכוי שאני מגלה את הנטיות המיניות שלי כלפי ביל בזה הרגע?
לא!! איכס!! לכו נטיות מיניות!! לכו!! נו לכו כבר!! טום ניער את ראשו במטרה להתנער מהמחשבה המבחילה.
-"טום?" שאלה ליז. היא עדיין לא הייתה בטוחה מי מהם זה מי. אתם מבינים, היא רק המנקה של המלון.
במחשבה שניה, זה לא ממש גיולי של נטיות מיניות.
זה גילוי של קרירה חדשה. זאת אומרת, מצאתי חרוז,
אני יכול להיות סופר.תאמין לי, אתה לא.
-"טום?!" ליז הרימה את קולה כשטום לא השיב לה.
ופרס הנובל לספרות הולך לטום קאוליץ',(זה יכול להיכנס לערימת "משפטים שיגרמו לי לשים קץ לחיי")
ותגובתו של טום, שלא יכל להגיע לטקס כי הוא עסוק באירוע השקה לספרו החדש-
חרוזים עם השם ביל, ספר רב מכר:
תודה תודה. באמת שבתקופתי כגיטריסט חשבתי שמצאתי את יעודי,
אבל יום אחד, הבנתי, שיש לי הרבה יותר כישרון מנגינה על גיטרה.
ופה, אני רוצה לצטט את שייקספיר;פאקינג הל, הילדה הזאת על ריטלין? מה שהיא לא לקחה לפני שהיא כתבה את זה - אני רוצה כזה. והמון.
"כי אין כל דבר טוב או רע אלא החשיבה עושה אותו כך."
כן. זה מה ששייקספיר אמר. רק שהוא אמר את זה במבנה שיראה היגיון במשפט.
אני לא יודע מה זה אומר, אבל שייקספיר אמר את זה.
תיהיו בטוחים ידידי, שזה חכם.
-"טום?!" ליז כמעט שצעקה.
ואז היא גילתה שזה ביל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
