ברוכים הבאים לשבוע חג הפסחא, וכשאני אומרת "חג הפסחא" אני חושבת שכולנו בדיוק יודעים מה זה אומר - החג הזה, שנופל בין פורים לפסח.
תמיד אהבתי את איסטר, כי הוא גורם לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב לגבי החגים היהודיים שלנו. כלומר, ארנב ענקי, ביצים צבעוניות ושוקולד? זו לא ההגדרה של חווית ג'אראס לא טוב בתקופת היובש של תל-אביב?
אבל אין לי מה להתלונן לגבי חג הפסחא, כי זה אומר שיש לי שבוע חופש. את היום הראשון בו, אגב, אתמול, ביליתי בלגהץ את הכרטיס אשראי שלי בכל חנות אפשרית באוקספורד סירקס. מצוידת באמנדה, החברה הקנדית וההו-כה משעממת שלי (נוט טו סלף: בחיים יותר אל תעשי קניות עם מישהי שמתלבטת יותר מ-10 דקות אם לקנות נעליים שעולות פחות מ-50 פאונד), חרשנו את כל אוקספורד סירקס, בונד סטריט ומרבל ארצ', או לחלופין: כל מקום שאי פעם מכר דבר כלשהו בצפון-מערב אירופה.
התחנה הראשונה הייתה טופשופ, שם קניתי טוניקה מנופנפת ופרחונית, מהסוג שמוכרים בפוקס ב-30 שקל, בשביל המחיר הזעום 55 פאונד. איתה קניתי נעלי אוג קצרות עד הקרסוליים (הלהיט החדש, אגב), וקינחתי עם כמה טבעות ושרשראות שדחפתי לעגלה כי חשבתי לעצמי: "אם אני הולכת לחכות את התור הזה ולשאוף מספיק ספריי שיער להמם עדר בקר, אולי כדאי שזה יהיה שווה את זה". אמנדה, לעומת זאת, מדדה כל בגד אפשרי בחנות, כולל אלו שלא היו למכירה ושל בחורות ראנדומליות שהשאירו את הג'ינסים שלהן בתאי המדידה, ובסוף לא קנתה כלום. קמצנית. גרמה לי להרגיש רע עם הבזבזנות שלי.
"אבל למה את לא קונה כלום?", צקצקתי בלשוני. לאמנדה יש גוף פיצוץ, ולמרות שהיא נראית בין הכלאה של מישה ברטון לטינה פיי, יש לה פוטנציאל לא נורמלי. אחד שג'ינס דהוי ומה שאין דרך לתאר כחולצת הבית של המורה שלכם לגאוגרפיה לא יוכלו להוציא ממנה. אמנדה משכה בכתפיה. היא מאלו שהולכות עם גרביים של גארפילד ונעליים פתוחות, ולא אכפת לה שאף אחד יראה. היא לא בדיוק סמל אופנה. מצד שני, גם החוש האופנתי שלי היה מוטל בספק כבד אתמול, כאשר יצאתי לרחוב עם הגזרה השבירה החדשה שלי, הישג משמעותי מאז שאין לי זמן לאכול, שמלת קיץ צהובה ונעליי התעמלות של נייקי (מה הבעיה? אני רוצה לראות אתכם רצים מסייל לסייל 5 שעות בעקבי סיכה של מיו מיו).
אחרי טופשופ הלכנו ל-H&M החדש שנפתח באוקספורד. המומה מהמחירים הנמוכים, אני התחלתי להעמיס משקפי שמש, ארנקים, עגילים וטייטצים לידיים, בעוד אמנדה התחבטה לה בשאלה הקיומית: האם לקנות את כפכפי הבית ב-2 הפאונד או לא? ראשית, היא מדדה את כל הסוגים, הצבעים והמידות בהם הגיעו הכפכפים. בשלב השני היא עשתה את המחקר שלה, התקשרה לבן זוגה בריאן ושאלה האם 2 פאונד נשמע לו מחיר סביר. בסוף התהליך, התחלתי לשאול את עצמי איך זה שאמנדה בכלל לבושה, ואיך היא הגיעה למצב בו היא קונה ג'ינס (!!!), כי לפי הרגלי הקניות שלה, נראה היה שקניית ג'ינס הוא אירוע משמעותי הזהה לבחירת משכנתא בשביל אמנדה.
יצאתי מ-H&M עם עוד שתי שקיות גדולות, והתחלתי להרגיש ממש טוב לגבי עצמי. עצרתי בזארה וקניתי ג'קט לעבודה, נכנסנו לאלדו ואמנדה שוב עשתה פאדיחות והתחילה למדוד את כל החנות, מה שגרם לי להרגיש מבוכה וקלה ולקנות משקפי שמש שלהם (כן, מ-0 זוגות משקפי שמש קפצתי ל-2). בסופו של דבר היא התרצתה, אולי כי היא שמעה אותי מאיימת לדילן בטלפון שאם הבחורה לא מוציאה פני מהכיס שלה אני דופקת לה את הראש בדוכן שווארמה, וקנתה טבעת אומללה וצבעונית.
משכתי בכתפיים, כל הכבוד לה, באמת.
משם הלכנו לפריימרק. ועכשיו, הערה קטנה לכל אלו שמעולם לא בקרו בפריימרק: אל. המקום תמיד כל כך עמוס, שאין סיכוי בעולם שטוראי שופינג בלונדון יצלח את המעבר מסל הקניות לתור בקופה. והתור הקופה הוא אגדה אורבנית כשלעמו, כאשר הוא משתרך מסקציית הגברים בקומה השנייה, לקופאית עם הרעלה בקומה התחתונה. בפריימרק, אמנדה ואני לקחנו זוג סלסלות ענקיות והתחלנו להעמיס בערך 40 שמלות, 5 זוגות נעליים, סוודרים, טוניקות, פיג'מות ותחתונים. מבחינתי, זה היה ירח דבש לזוגיות שלנו כחברות. רציתי לדעת שהיא מסוגלת להוציא פאונד מהארנק שלה, כי מבחינתי, חברה קמצנית הוא הסרטן הכי גדול של החברות ביניכם. בגלל זה הסתדרתי עם תותי כל כך טוב. תותי, שגורמת למילה "נדיבה" להישמע רע, הייתה יכולה לקחת אותי לקניות על חשבונה בתקופות שהבנקאי שלה היה מחכה לה בכניסה לבניין עם אקדח 4 מ"מ. וכשהיינו יוצאות לקנות בגדים, היינו אותו הסוג בדיוק: לוקחות הכל מהכל, ורק אחר כך, כשאנחנו בטלפון שניה לפני שאנחנו מכות בלילינבלום, מסתכלות על הארונות שלנו ושואלות אחת את השנייה: "את זוכרת מתי קניתי את המחוך ההוא, עם חזיית השפיצים, בצבע זהב-ירוק?
עמוסות ב-40 מיליון פרטי בגדים לפחות, אני רצתי באסרטיביות לקופות כשאני צורחת בנונשלנטיות של פרת-ים לאמנדה "קדימה, מצאתי מקום טוב, עוד 70 אלף אנשים וזה תורנו!", אבל אמנדה עמדה שם, ושאלה אותי מה בדיוק אני עושה.
"מה מה אני עושה? בואי נקנה את הדברים ונעוף מפה, לפני שאנשים יתחילו לחטוף דברים מהסלסלות שלנו".
"את הולכת לקחת את כל זה?", נשימתי נעתקה, כאילו כרגע שדדתי בנק בשוויץ.
"לא, אני רק הכנסתי את כל הפריטים האלו לסלסלה בשביל הכיף. למה, מה את עשית פה בדיוק?".
"אני רק הכנסתי את כל הפריטים האלו לסלסלה בשביל הכיף!!! אני עכשיו הולכת למדוד אותם, אני אקח אולי שניים".
ואז, גבירותיי ורבותיי, השד המרוקאי, ולא זה שיש לי מתחת לחזייה (טוב, לא לובשת חזייה, תפסתם אותי: החולצה) השתלט עליי.
"חכי, אני הולכת למדוד את כל זה מול הראי", היא אמרה לי, ואני נאלצתי לעמוד מולה ולחכות בזמן שהיא מתלבטת שנה וארבעה חודשים אם לקנות חולצה של 60 פני או לא.
כשיצאנו מפריימרק לא היה לי חשק בסיסי אפילו לנהל איתה שיחת נימוסין ברכבת התחתית. היא כל כך אכזבה אותי, שבנוסף לאישיותה המשעממת והחד גונית וחוסר ההבנה הבסיסית שלה בבדיחות הסקס הנוראיות והגועליות שאני מספרת, כי גם קמנית בכסף יותר מאשר ביבי נתניהו באהבה לאנשים אחרים.
"אבל אני לא מבין, את שונאת אותה עכשיו בגלל שהיא לא בזבזנית כמוך?".
"בדיוק, בדיוק!", הטחתי בדילן, שזו בסך הכל לא הייתה אשמתו. הוא ישב בבית וניסה לעבוד על התזה שלו. הכל היה רק מקרה מצער אחד גדול כאשר "היי סקול מיוזיקל 2" ריצד בטלוויזיה ומשך אותו אליו, כמו פיט דוהארטי לקראק, וגרם לו לבלות את יתר יומו בלגונן על זק אפרון ולתהות: "אבל איזה מסר זה בדיוק מעביר לילדים? שהוא צריך היה לוותר על המלגה שלו בשביל החברה השרלילה הזאת, והחארות הקטנים שחושבים רק על התחת שלהם?".
"אתה חייב להבין, חברה קמצנית זה כמו סרטן בלבלב".
"למה, סרטן בלבלב גורם לך לתת מטאפורות מטומטמות?".
"לא, אבל רק בגלל שאת לא מרגישה את זה על בסיס יומיומי, זה לא אומר שזה לא שם ואוכל אותך מבפנים".
דילן גלגל את עיניו.
אבל שופינג הוא תרפיה לנפש ולנשמה. קניות היא הרי הנקמה שלנו על כל הימים בהם אנחנו יושבות מאחורי השולחן ועונות לטלפונים, כותבות מכתבים, צוחקות מהבדיחות השוביניסטיות (ואם הבנתי נכון גם די גזעניות) של הבוס. הטקס הזה של בחירת פריט לבוש שיכול להפוך להיות האהוב עליך או השנוא עליך. העמסת בגדים לעגלה מבטיחה לך רב גוניות בארון, ואין דבר שיכול לשנות זאת. ואם אמנדה היא לא הבנאדם הנכון לעשות איתו קניות, אז יש סיכוי שהיא גם הבן אדם הלא נכון כחברה שלי.
"את רוצה ללכת לשחק קצת פול?", שאלה אותי אמנדה היום, ואני הנחתי שהיא לא מתכוונת למאכל שגורם לבעיות גזים של חדר מקלחת בשואה.
"אני אוותר", חכחתי בגרוני וניתקתי את הטלפון.
"זאת הייתה אמנדה", משכתי בכתפיי לדילן, וזה חייך, "טוב. לפחות את נראית נהדרת עם הג'קט מזארה".
"מישהו מת, מישהו מת"
השבוע מצאתי את עצמי צועדת בבוקר לכיוון מקום עבודתי בסיינט ג'ונס ווד, מה שלא אמור להפתיע אף אחד מאיתנו - כי אני עושה זאת 5 פעמים בשבוע. עברתי, כהרגלי, מול בית החולים של סיינט ג'ונס ווד, כאשר אני פוסחת על 300 אנשים, צלמים ועוברי אורח המדברים במכשירי הסלולארי שלהם, עיני כולם נשואות לבית החולים.
או אז חושי המחודדים הסבירו לי שמשהו לא בסדר. פחות בגלל העובדה שיש פה מהומה, ויותר בגלל שמשהו גרם למהומה. האנגלים האלה כל כך אדישים שגם אם מזרח אירופאים ופליטים מסודן יכבשו להם את המדינה מבפנים וישבו על כספו של משלם המיסים כל חייהם הם לא יעשו שום דבר בנידון (אופס?). אז מה גורם לבריטים להתנהג כמו ישראלים, ולדבר בפלאפון כשהם מנסים לבדוק מה קרה, ומסתודדים סביב בית החולים בציפייה? - כל זאת ועוד התכוונתי לברר. ניגשתי לאחד מעוברי האורח ושאלתי בנימוס:
"אני מתחננת למחילתך (איי בג יור פארדון), אבל מה לכל הרוחות קרה בבית החולים הזה?".
"מישהו מת!", הוא ענה לי באקסטזה. יו דונט סיי. מישהו מת בבית חולים? שמישהו יזמין את כוחות המשטרה והתקשורת. אה, לא, רגע - זה כבר קרה.
"אתה יכול להיות יותר ספציפי? כי אם זה רק סתם מישהו, והוא מת, אני חייבת להגיד שהעיתונאים קצרים במיוחד בכותרות השבוע".
"אומרים שהוא מפורסם", הבחור משך בכתפיו, כנראה הבין את האבסורד, והמשיך, "בכל מקרה אני רק פה כי חבר שלי קרא לי וביקש להביא מצלמה".
בזאת חתמנו את שיחתנו ואני המשכתי לדרכי, אבל קשה לומר ששכחתי מכל העניין. אני אומרת זאת בבטחון, כי כל חמש דקות בדקתי בבלאקברי אם ב-BBC או בסאן אמרו משהו על מישהו חשוב שמת. וכך, בשש וחצי, כשיצאתי מהעבודה - כולי מוכנה נפשית לשמוע על מותו המצער והפתאומי של האפיפיור - עברתי דרך בית החולים, שהיה נראה שומם ומדכא מתמיד. נכנסתי פנימה ושאלתי את פקידת הקבלה מה היה כל העניין היום.
"אה, זה", היא לעסה מסטיק וגלגלה את אישוניה אחורה, כך שאוכל לראות את המוח שלה, או מה שנשאר ממנו. "לא, הבחור הזה פשוט היה דומה להוא מאיסט אנדרס".
"מישהו שהיה דומה למישהו מאופרת סבון סוג ב' מת וככה אנשים הגיבו?".
"כן".
"הבנתי".
"אני יכולה לעזור בעוד משהו?".
"כן, לקנות לי כרטיס טיסה חזרה לארץ שלי".
"מה?".
"כלום, כלום".
חוץ מזה, אתם בטח תוהים איך אני מסתדרת עם כל העניין הזה של העבודה. והתשובה היא, אין להכחיש, חרא. הבוס שלי, פיליפ, לא מפסיק להישען על הכסא שלי ולגעת לי בכתפיים כשהוא מקריא לי מכתבים שאנחנו שולחים לבעלי דירות, מה שמעלה לי את הסעיף. חוץ מלהטריד אותי, לצרוח עליי ולהתעלם מההערות והתיקונים שלי כשאני מנסה למנוע ממנו לעשות שגיאות ואז לצרוח עליי שוב כשהוא עושה אותם, הוא לא מאפשר לי לצאת להפסקת צהריים בכלל. כל זה לא היה מפריע לי ולגזרה ההולכת והמצטמקת שלי (שלום 36, התגעגעתי), אלא שבחוזה שלי כתוב שיש לי שעת צהריים אחת בה אני לא מקבלת תשלום כספי, מה שבעצם אומר שאני עובדת שעה אחת בחינם בכל יום.
והעניינים מסתבכים. בנוסף למרירות והשנאה הבסיסית שיש לי לעבודה, זה די ברור שאני לא יכולה לעזוב אותה. למה? כי אני חייבת את הכסף כאוויר לנשימה. כי אני מאחרת בחודשיים בשכר דירה וכי אם אני אחזור לשבת בבית כל יום יש סיכוי די טוב שאני אנסה לרצוח חלק מהרהיטים שלנו.
"טוקיו הוטל" או: הפרק בו ביל השיל את הקילוגרמים של עודפי החג
פרק 48:
"מזל טוב טומיק." אמר ביל.
"אתה מוזמן לנשק את הכלה." נשמע קולו של הכומר, וטום אכן נישק את ביל.
"תנשק אותי, טום תנשק אותי." ליז עמדה בשמלת כלה ועיניים נוצצות .אה, כן. גם היא הייתה שם.
"אבא מנשק את אמא!!"(וואו, איזה שוק) שני בנים תאומים הגיחו מעבר הכיסאות, האחד דומה לטום והשניה דומה לליז.
"יפה לך החליפה." אמו של טום הגיחה גם היא.גם זאת מנסה להתחיל איתו?
-"לא!!" טום פקח את עינייו בבהלה וצרח כל עוד נשמתו בו. הוא התנשף בכבדות.
-"טום?" שאלה ליז בבהלה והדליקה את האור.
-"ליז.." הוא התנשף והתנשם, מה שהוא לא עושה בדרך כלל כבן-אדם חי.
-"זה היה רק חלום." היא מיהרה להרגיעו.
כמו שאת היית רק זיון. הוא התבונן בה לרגע, היא כבר לא הייתה מיוחדת, היא רק שימשה לו כאתגר,
והוא עמד באתגר בהצלחה, הוא זיין אותה.
כמה מרומם לראות ילדות בנות 12 בונות פרקספקטיבה בריאה באשר איך צריכות להיראות מערכות יחסים.
-"ליז.. זה פשוט לא ילך.. זה לא הולך טוב.." הוא קם במהירות מהמיטה.
-"מה לא הולך טוב?" היא שאלה.
ההבנה הבסיסית שלך ברמזים, מסתבר
-"את.. את ואני." הוא רכס את רוכסן הג'ינס שלו.
-"מה?" היא צעקה. בגלל שכששני אנשים קמים באמצע הלילה, הדבר הראשון שהם עושים זה לצעוק ולריב ולנהל נאומים, ובכלל לא לדפוק את הברך שלהם בכל קיר אפשרי כשהם מגששים את דרכם לשירותים.
-"לא יצא מזה כלום!!" הוא צעק ואחז בראשו בכאב.
הוא הרגיש את המגרנה חוזרת לו.
-"אבל אמרת.." היא לא ידעה אם לבכות או לכעוס או לסטור לו או בכלל לחבוט בו בעזרת מכשיר הטלוויזיה, למרות שאני הייתי שמחה אם היא הייתה עושה את כל הנאמר לעיל.
-"אמרתי הרבה דברים." הוא משך בכתפיו.
-"אמרת שזה אמיתי." היא אמרה.
טוב, יאללה, ראפ איט אפ גאייז, אתם רק בני 14, כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
