את סופהשבוע האחרון בילינו, אני ודילן, בביתה של מרת ברודסטוק. אין לי מושג למה אני קוראת לישיבות בחדר סלון בצבעי מייפל ולגימות תה חלש יותר מהרייטינג של "היי, אנחנו מלהקים כרגע אנשים למחזמר 'גריז', רוצים לראות?" "בילינו", אבל בכל אופן - בגלל שדילן קורא לחבורת גושי הקרח בחגורות העור העבות וסוודרי הקשמיר "משפחה", היינו מחויבים להגיע ולחייך ולהנהן נחרצות כשאמו סיפרה על העבודה שלה או כששייניד, שבאוגוסט תהפוך רשמית לגיניקולוגית, סיפרה על בן הזוג החדש שלה, סטודנט סורי חביב שנראה קצת כמו וואליד באדיר, רק בלי הכסף.
אחותו הבכורה, לאורן - והנה הקטע בו אתם אמורים להיראות מופתעים - נפרדה סופית מבנזוגה, פיל (הבדיחה הזאת לנצח לא תהרוג את עצמה, אז אני אתעלם ממנה ולא אוסיף שגם היא לא בדיוק דקיקה וכו'). הבעיה עם לאורן לא הייתה העובדה שהיא נפרדה מחבר שלה, או שהיא מתנהגת רוב היום כמכונת הורמונים בכיינית, אלא העובדה שאותו אקס הביא לה ליומהולדת 27 שרשרת של טיפאני'ס, וזו נעלמה במפתיע במהלך ביקורנו אצל מרת ברודסטוק.
לראשונה שמעתי על זה כששכבתי בחדרו של דילן וקראתי ספר בקומה השנייה. לפתע, שמעתי את זוג דלתות העץ הכבדות של חדרה של לאורן נטרקות בעצבים והיא, מצדה, מיררה בבכי שלא נראה מאז בחור סטרייט מול המופע של דץ ודצה.
"אבל היא הייתה כאן, קופסה קטנה כחולה שכתוב עליה "טיפאני'ס", התעקשה לאורן. היא התחילה לצרוח על מרת ברודסטוק, עניין שמעולם לא היה זר לי - שכן לאורן היא פצצת עצבים מתקתקת, וכל מילה לא במקום, או אפילו אחת שכן במקום אבל לא לרוחה, יכולה לגרור אחריה מריבות ודמעות וקללות מצד לאורן. "מי לקח אותה? מי יכול היה לקחת אותה באישון לילה?", היא עכשיו שיחקה את תפקיד שרלוק הולמס, כלומר, אם זה היה פרחה בריטית שתכנס למיטה עם כל מי שיש לו ביצים, כולל תרגול הודו.
"אל תסתכלי עליי", שמעתי את שייניד מצקצקת בלשונה במבוכה מוסוות, וידעתי שהיא קוברת את ראשה חזרה בתוך ספר מרתק בנושא שלפוחיות פנים או עוד משהו סקסי רק קצת פחות מאורית פוקס.
שמעתי את לאורן ומרת בורדסטוק מתווכחות ביניהן בלחש, וידעתי שזה הולך להגיע למקום לא טוב. מרת ברודסטוק הציעה ללאורן לחזור לדירתה השכורה ולבדוק אם שרשרת הטיפאני'ס שם, אבל לאורן התעקשה שהיא הביאה עמה את השרשרת (שנראית רק קצת פחות קלאסית מצמיג חתוך, אגב), ושמישהו גנב אותה.
ובכן, הבה ננתח את המושג "מישהו".
מתוך הנחה שאמה, המולטי-מיליונרית, לא התגנבה בליל אמש המושלג ולקחה אותה, וששייניד מתעניינת יותר בגידולים אנאלים ופחות בתכשיטים, נשארנו רק אני, דילן וחתולת הבית סירשה. עכשיו, תנו לי להוריד את סירשה, מסוג בריטיש-בלו, כחשודה העיקרית, שכן היא לא מתעניינת בכל דבר שאי אפשר ללעוס או לשכב עליו (קצת כמו לאורן, למען האמת). דילן לא יזהה דבר יקר ערך גם אם הוא ירק עליו שטרלינג, ובמילא לא בחור של שרשראות (יותר של צמידים, תודה רבה), ואנחנו נשארים עם פור ליטל מי.
כאן הגיע הזמן לומר שמעולם לא נגעתי ללאורן בשרשרת הטיפאני. מעבר לעובדה שהיא מכוערת, אני גרה בבריקסטון, מה שאומר שגם אם הייתי רוצה להסתובב עם שרשרת של טיפאני'ס, היא הייתה נתלשת מצווארי עוד לפני שהייתי מגיעה למסדרון הבית שלי, בדרך לדלת. הנחתי את הספר על הכר לצדי והתיישבתי על המיטה בדריכות. שמעתי את נעלי הבית הפרוותיים של מרת ברודסטוק מכים על שטיח הקרם, יורדות במדרגות שתיים-שתיים, בעצבים. היא נקשה על דלת החדר ואני אמרתי לה בקול צרוד שהיא לא יכולה להיכנס.
"היי", היא חייכה.
"היי", חייכתי גם אני, מנסה לגייס את כל התמימות שיש בי ועפעפתי משהייתי גאולה אבן מול מאוורר טורבו. אני רוצה לראות איך היא מנסחת את זה בבריטיות המנומסת שלה מבלי להישמע כאילו היא מאשימה את אשתו המהגרת של בנה, המזכירה ללא התואר, בגניבת השרשרת יקרת-הערך של הבת שלה, מנהלת השיווק הבכירה.
"יש סיכוי שראית את...", היא התחילה, ואני כבר חשבתי להתפרץ ולשאול אם "לרקוד עם כוכבים?", ולהפוך את זה לעוד יותר מביך, אבל החלטתי להניח לה, כי ראיתי את המבט המתחנן בעיניה, זה שמסביר שלאורן תמיד הייתה כלבה עקשנית עם מצבי רוח של מטוטלת, וזה שהיא אוהבת אותה הוא צירוף מקרים אכזרי של מצבור גנטי משותף.
"...את שרשרת הטיפאני'ס של לאורן?".
"לא ראיתי אותה", משכתי בכתפיי. לא התנצלתי שלא ראיתי אותה, כי לא ראיתי אותה. ולא הצעתי לעזור לחפש אותה, כי לא הרגשתי מחויבת לעזור למישהי שזרקה על אחותה כד בארוחת הערב של אתמול רק כי היא לא הסכימה איתה שמחזות זמר זו אחלה נישה לג'וני דפ.
"יש סיכוי שתוכלי...לחפש? אולי זה בחדר שלך ושל דילן?".
הרגשתי את הדם עולה לי לראש.
"אני אראה", עניתי בשקט, ומרת ברודסטוק הנהנה וטרקה אחריה את הדלת. חזרתי לספר שלי. ידעתי שאשנא כל רגע עם הברודסטוקים עד שאגיע חזרה הביתה.
אחרי עוד כמה ליטרים של דמעות ומספר דו ספרתי של הטחות בי, במרת ברודסטוק ובשייניד, לקחה לאורן את המרצדס הכסופה שלה ונסעה לדירתה המושכרת לראות אם שם השאירה את שרשרת הטיפאניס שלה, חוזרת אחרי 30 דקות בדיוק עם הענק הכסוף משובץ היהלומים הקטנים וחיוך מאושר.
הוא היה שם כל הזמן.
את יתר חג הפסחא החלטנו לבלות כאשר אנחנו מנסים להתעלם, כמה שאפשר, מתקרית השרשרת. מרת ברודסטוק חילקה לכולנו ארנבי שוקולד בגודל עיר תעשייתית ממוצעת, אותם לעסנו בכבדות מול לוח השידורים המעאפן של החגים. אחר כך, היא הכינה כמה מהמטעמים הידועים שלה. וכשאני אומרת "מהמטעמים הידועים שלה", אני כמובן מתכוונת ל"ערימת מוצרי סופרמרקט מעורבבים בסיר, שטעמם הסופי כשל סוליית חשיש שהתקלקלה". בתפריט היה ברוקולי ותרד מוקפצים בסומסום, מלח וגועל נפש, צלי שהוכן במיוחד מכל המסטיקים המיובשים מתחת לכסאות בתי ספר התיכון שלכם, ואורז קצת יותר דייסתי מטיט.
כשאנחנו משתדלים להיראות מרוצים מהאוכל (טוב, על מי אני עובדת - הילדים שלה מתים על האוכל הזה), ניסינו לפתח שיחה כלשהי. הכי קרוב אליה היה כשהגענו לסיפור בו מרת ברודסטוק מתה על ביצים מוקרמות (וכן, בכיף אני יכולה להפוך את זה לבדיחת סאדו-מאזו, אבל יום אחד עוד אאלץ להישיר אליה מבט שוב), ושיום אחד היא לקחה את לאורן למפעל לביצי פסחא, והן קיבלו אחת במתנה. מרת ברודסטוק רצתה לאכול אותה בנסיעה חזרה הביתה, וכשהן צעדו למכונית בחשכה, הביצה נפלה במקרה מידה של לאורן, שהיא, כאמור במקרה, הייתה ודאי הילדה השטנית ביותר בהסטוריית הפעוטות מאז "תינוקה של רוזמרי". הביצה התגלגלה על הדשא, אבל מרת ברודסטוק לא התייאשה. היא התכופפה והתחילה למשש את האדמה, כאשר היא מרימה גוש עגול ובוצי בחיוך, ומגלה לתדהמתה שזה גליל צואה של כלב.
הייתי מספרת לכם על עוד כמה סיפורים מעוררי תאבון שרצו בשולחן האוכל שלנו, אבל הם לא יהיו מעניינים או ראדיקלים כמו סיפור הביצה המוקרמת. אני מניחה שזה יכול להסביר את העובדה שכבר כמה חודשים אני רואה בעצמי כטיפוס משעמם כמעט כמו הבריטים. אני פשוט ניזונה משיחות משמימות יותר מהרצאה באקולוגיה מצרית.
שלג כבד ירד על הטירה של מרת ברודסטוק ואנחנו עלינו לחדר הסלון לצפות בטלוויזיה קודרת לא פחות. הראשונה הייתה דרמה תקופתית בריטית של איזה כפר מעאפן בברקשייר. היו שם כמה נשים עם שמלות ענקיות וכובעים שנראו כמו גינות חי קטנות, מהסוג בו שזורים נחניאלים ופרחים ובלבבות וכפרים קטנים לקינוח, והן לא הפסיקו לפטפט אחת עם השנייה ולשלוח בגברים מבטים עצובים/מאוכזבים כשאלו חזרו מעבודת פרך בכפר. הייתה שם גם איזו שרלילה שפתחה כפתור וחשפה שליש מהצוואר שלה, ולקינוח נגעה בידו של הדוור כאשר זה הביא לה משלוח, מה שעורר מהומה בסלון של הברודסטוקים, והן התלוננו על כמה זולה האשה הייתה. אני מניחה שההצעה שלי שבמשלוח היו קונדומים בטעמים וויברטור גם לא עזרה לברודסטוקיות לנוח.
הסדרה השנייה שראינו הייתה בארץ אפריקאית דמיונית בשם צ'אבצ'אקוואה. היא הייתה על אישה שחורה שמנה שפותחת סוכנות לבילוש ואוספת אצבעות של ילדים קטנים ומנהלת רומן עם מכונאי. כל זה קרה כאשר כל המעורבים בסיפור מדברים אנגלית שוטפת ורהוטה. במציאות, עולים אפריקאים באנגליה לא רק שלא מצליחים להשלים משפט פשוט, אלא גם בקושי מסוגלים להצביע על הקראק כשהם מנסים לבצע קנייה אצל הדילר הקרוב לביתם.
אחרי כל התענוג הגדול הזה, אתם בטח שואלים את עצמכם: "מה עוד עשתה פרנצ'סקה בחג הפסחא הנפלא הזה?", ובכן, לא שיחקה שח, את זה אוכל להגיד לכם.
משפחת ברודסטוק, שנהנית לפתור תשחצים ולשחק שח ולנהל שיחות על ציירים מפורסמים מבייג'ין, תכננה ערב - שאין ספק, היה בעל הפוטנציאל להיות אחד המסעירים בחיי - בו כולנו נשחק שח. כל העניין הזה נפל כאשר אני הודעתי שאני שונאת את המשחק בפה מלא, לא משאירה להם הרבה אופציות ואפילו משתמשת בשורש ש.נ.א, השנוא במיוחד על הבריטים, שכן "שונא" הוא מילה חזקה אצלהם, והם מעדיפים "דיסלייק". ובכן, אני "דיסלייק" כשקווצה שלי מתפצלת. אבל אני בהחלט שונאת כשמושיבים איתי למשחקים אסטרטגיים באמצע החג, כשהדבר היחידי אותו אני רוצה לתכנן מראש הוא הכיוון ממנו אני הולכת לתקוף את ארנב השוקולד הבא שאני הולכת ללעוס.
Gossip Girl
השבוע עלתה הסדרה המצליחה מבית היוצר של ג'וש שוורץ (ה-O.C) "אחת שיודעת" (ככה תרגמו את זה בעברית, ואם אתם רוצים שהיא תשמע כמו טוקבקיסטית בפורום שירי מיימון בוואלה!, אז מי אני שאשנה זאת). הפרק הראשון הציג את הדמויות ההו-כה מעניינות: בלייר, בחורה שהדרך הכי מעניינת לתאר אותה היא "משמימה ככרית סאטן של איקאה", בן הזוג שלה נתנאל (אני יודעת, אני יודעת, ולא - שם המשפחה שלו הוא לא פרץ), שנראה יותר מתרומם ממטוס סילון, ולמעשה, אם הוא לא ילד הפוסטר הרשמי של המילה זרע, לא קוראים לי פרנצ'סקה. לכל החגיגה הזאת מצטרפת סרינה וואן דאן שמשפחהמופלץ, שגרה בבית מלון ושותה קוקטיילים למרות שהיא בת 12, וצ'אק, החבר הכי טוב של נתנאל (נייט), וחשוב מכך - אנס סדרתי. בפרק הראשון, לדוגמה, הוא מנסה לאנוס גם את סרינה וגם את ג'ני.
אני די שמחה שג'וש שוורץ לקח צעד קדימה את כל עניין דרמות הנעורים והבין שבוקסים ובעיטות ומריבות ותככים זה קטן עליו כבר, ועבר לפשעי מין.
בכל מקרה, מדובר בסדרה די נוראית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
