היי. אז הנה הפוסט המיוחל אליו חיכיתם.
אני מקווה שתיהנו מקריאתו, כי אלוהים יודע שאני שנאתי לכתוב אותו.
"למה?", אתם שואלים את עצמכם, ומושכים בכתפיכם, והגב שלכם נתפס כי שוב שילוב החמסין והמזגן הורג אתכם. שאלה טובה. תשבו. הסיבה בגללה שנאתי לכתוב את הפוסט הזה היא כי לא ידעתי מה לכתוב.
יכולתי לכתוב על איך העניינים התגלגלו עם פיטר. על הדייט השני, על החזקת הידיים, על ההתחמקות האלגנטית בה השתמשתי כדי לא להתנשק איתו ("הפה שלי מריח כמו גרב שיכורה, לא כדאי לך להתקרב"), ועל האביריות שבה הוא לא ניסה לנשק אותי ("בבקשה תגידי לי שזה יצא מהפה ולא מהתחת?"). יכולתי לכתוב על המריבה הגדולה שלנו. על איך אנחנו עכשיו לא מדברים. על שיברון לב מינורי ועל יצאנית לטבית שמצאה את עצמה, באורח פלא, כסוכנת הנדל"ן החדשה בעבודה שלי. יכולתי, אבל החלטתי שלא, כי הכל לא משנה במיוחד את סיפור חיי, הלוקח מרגע לרגע תפניות יותר ויותר משעממות, וטורח לחרוק בעצבים מול כל פנייה של "היי, תעביר לגוסיפ גירל, אני רוצה לראות את מי צ'אק יאנוס היום" וצומת "שוב פעם שניצל ואורז? פרנצ'סקה, כשהתחתנתי איתך לא סיפרת לי שיש לך כישרון קולינארי של אם חד הורית משדרות".
העניינים עם פיטר נחתכו לטוב ולרע. מצד אחד, אין מי שיבלבל לי את השכל ויגרום לי לחשוב על לארוז תיק עם שמלות המעצבים ונעלי הג'ימי צ'ו החדשות שלי (אז לא נשלם את חשבון החשמל החודש, אם הוא באמת רוצה קפה הוא יכול לחכות עם המים החמים של הכיור 15 דקות וזה אותו הדבר), ולברוח עם פיטר. זה הוריד ממני עול מעייף של מחשבות וייסורים ותהיות וחרטות על בגידות שמעולם לא עשיתי. החיוך המעומעם שאני עדיין זוכרת ממנו, הקול הגברי והידיים היבשות כבר לא מחודדים כפי שהיו בזכרוני, ואותם החליפו תהיות יותר פרקטיות ויומיומיות כמו את מי אני אדחוף היום בכניסה לרכבת התחתית כדי לתפוס בזמן מושב ריק.
מצד שני, עניינים הפכו למשעממים שוב. אני כבר לא נועצת את מבטי ההאש פאפי המאוהב בבלאבקרי שלי ומחכה לריבוע הכתום המהבהב שצועק עליי שיש לי הודעה מפיטר. אני כבר לא מתכננת מאיזה זווית להיכנס למחוך כדי להיראות הכי טוב בשבילו. אני כבר לא צריכה להצדיק את עצמי בפני דילן כשאני מקבלת שיחה בשתיים עשרה וחצי בלילה.
עניינים שבו להיות רגילים ואני, מחיית לילה שלוגמת דיאט קולה דאבל וודקה עם בחור מסתורי ונאה, שבתי להיות הבחורה שמחסלת בקבוקי יין זולים וחפיסות סיגריות מול החלון כשאני מחכה לקרב היריות הבא של בעל הקיוסק עם מנהלת בית הזונות מעבר לכביש.
בינתיים יש לי בעיה קצת יותר קשה. סוכנת הנדל"ן החדשה במשרד שלנו. היא לטבית, בת 37 ועונה לשם הפורנוגרפי אנג'ל (לא אוגוסטה, אבל אני מתחילה לקבל את ההרגשה שאת שתיהן לא תתפסו בלי סטרפ און ותחתוני עור מיוזעות יותר מדן מנו מול גלאי אידיוטים). לאנג'ל יש ציצים ושפתיים שראו יותר סכינים מתחנת משטרת רמלה, ואנגלית רמה כל כך בסיסית שפלא שהצליחה לבטא את המילה "אנגליה" כשקנתה לכאן כרטיס טיסה. יש לה ילדה בת 18, שבטח גם עונה לשם כמו אירוטי כמו "שדיים בקצפת", וכל ערב אוסף אותה בחור אחר למסעדה פרסית או קוק מאותו ייצוא, לכו תדעו. היא נחמדה, אנג'ל. היא תמיד קוראת לי "דארלינג" ו"ביוטיפול" ומלטפת לי את הראש בצורה אמהית, ונותנת לי להרגיש את הציפורניים הענקיות שלה, שודאי נבנו על ידי פועל פולני. אני מוצאת בה נחמה, כי בסך הכל, החיים שלה יותר דפוקים משלי. היא גרה עם בעלה לשעבר וחברה שלו. הבת שלה עובדת בפאב ובקושי הוציאה בגרות. היא טוחנת את התחת בשתי עבודות ומאוהבת בכל בחור שאי פעם זיין אותה. אני, עם הבעיה הקטנה שלי (כולה 180 סנטימטר) בשם פיטר, יכולה לחכות בתור ולאסוף בינתיים מחלות מין כדי להיכנס לרשימת המסכנים בה היא מככבת.
כנראה בגלל זה הרגשתי פתוחה מספיק כדי להגיד לה שנשבר לי הלב.
"נשבר לך הלב?", היא שאלה אותי בפה פעור. יאמר לזכותה שחמש דקות לפני כן אמרתי לה שאני נשואה באושר, שני מצבים שבדרך כלל מקבילים אחד לשני.
"כן", עניתי.
"לא רואים", היא צקצקה בלשונה והוסיפה, "את מתנהגת כאילו שום דבר לא קרה".
"קוראים לו פיטר. והוא סתם הכניס לי כמה ריגושים לחיים".
"כמה ריגושים לחיים?". טוב. היא פשוט הולכת לחזור על כל מה שאני אומרת לה? כי לא בשביל זה פתחתי את הנושא. למרות שלא באמת הבנתי למה התחלתי לדבר על זה, ועוד עם בחורה מהזן שמחמצן את הרקטום.
"כן, אבל זה נגמר".
ואם המשפט הזה, פתאום הבנתי שזה באמת נגמר, והבטן שלי קצת התהפכה.
"טוב, אני גרושה. ומאוהבת באוסטרלי שרוצה רק להיות ידיד שלי ולזיין אותי. והיה לי חבר איראני ארבע שנים, שהיכה אותי והתחיל עם הבת שלי", היא אמרה את זה כאילו היא הקריאה לי פרסומת למוצרי חשמל מהעיתון.
"או.קיי...", לא ממש ידעתי מה אומרים במקרה כזה, כי אתם מבינים, את רוב האינטלקט שלי לא שאבתי משיחות עם זונות מזרח אירופאיות, "אבל עכשיו עניינים מסתדרים".
ובכך זה נגמר. היא חזרה לטמון את ראשה ברשימת הבתים למכירה, ואני חזרתי לענות על אי מיילים מרתקים בסגנון: "היי. קוראים אותי סטלה ואותי להגיע ללונדון ב-7 באוגוסט. 2493. יש אתכם דירה בשבילי באזור?".
ופתאום הבנתי שמשעמם זה לא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. עובדה. לאנג'ל לא משעמם ונראה שכל מה שהיא רוצה בחייה זה איזה דילן שישטוף כלים ויעשה מסז' ברגליים כשהם אוכלים אורז ושניצל ורואים גוסיפ גירל. ובכלל, מאיפה לי לדעת שפיטר לא היה בעצם גבר איראני מכה שרוצה להתחיל עם הבת שלי?
חשבתי על זה כשדחפתי את האישה המכוערת מלפניי כדי לתפוס את המושב האחרון בקרון הרכבת אליו נכנסתי. אולי בכל זאת לא הכל גרוע.
טוקיו הוטל. או: הפרק בו הסיפור עדיין נכתב במבנה של חמשיר.
מה.. מה זאת אומרת עוד אחת? כמה כבר הספקת לשרוף?" שאל טום בחשש קל לתנור האפיה. הוא ידע שביל מגזים קצת עם הפילאטיס אבל לא היה לו מושג כמה.
ביל עיקם את פרצופו בכעס. "זה לא עניינך" הוא אמר ושלח את ידו לעברו של טום כשהוא מורה איתה תנועה של תמרור עצור, כמו שכולנו עושים כשאנחנו מנסים להיראות מפגרים.
"כפפות אפיה?!" שאל טום והביט בכפפה הצהובה עם הפרחים הירוקים שעל ידו של ביל. הוא ידע שהוא מעריץ גדול של מרתה סטיוארט, אבל תמיד חשב שאם הוא ילך לכיוון של הנחייה או יקח דווקא את הדרך של אופרה.
"מה רע?" שאל ביל ופתח את תנור האפיה, עשן סמיך יצא ממנו במהירות, ביל השתעל ואחז בקושי בתבנית השרופה.
"הראש שלך שחור.." גיחך טום והביט בראשו של ביל, שהיה שחור מפיח. בזמנים אחרים הגרמנים עוד היו תולים אותו על זה.
"ושלך כחול. אף- פעם לא הערתי לך על זה. נכון?" השיב לו בלעג וזרק לפח את התבנית.
"וואו." פלט טום כשראה את פח האשפה. כלומר, פח אשפה. זה...מרתק?
"כן! שבע תבניות שרופות! אז אני לא יודע להכין עוגה! מאושר?! תסתלק כבר!!" צעק ביל והטיח בטום את המרית שנחה על השולחן, והתייפח, פחות כי הוא לא יודע לבשל ויותר כי כל השמן נמרח על השמלה החדשה שלו.
טום ברח בצרחות ומיהר להתקשר לאמא ("לאמא"? היא לא אמא שלך, את יודעת), לספר שביל שוב מרביץ לו עם כלי מטבח.
כעבור חצי שעה של שיחה עם אמו הוא חזר למטבח,
ביל עמד במטבח, בסינר שלא היה קשור נכון, וחייך באושר.
הוא עמד מול תבנית חדשה ומשומנת בחמאה, ספר מתכונים היה פתוח מולו וקמח היה מפוזר בכל רחבי המטבח.
הוא קילף תפוזים וסידר את הקליפות באלגנטיות על התבנית, כשהוא שר שיר עממי ישן.
"שיר עממי ישן"? אוף, הן הופכות את זה לקל מידי.
את הקלחים עצמם הוא מעך וסידר מעל הקליפות.
טום עמד לידו, המום לגמרי מהמחזה הנוראי- אח שלו מבשל.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק טום.
"תתרחק!!" ביל הרים את המרית ואיים בעזרתה על טום.
טום צעד אחורה מספר צעדים מהוססים.
"אני רק רוצה לדעת מה אתה עושה?" שאל טום.
"עוגת תפוזים!" הכריז ביל באושר.
"אבל לא ככה!!" צעק טום.
ואז הוא הראה לו. בדרך הקשה.
סלמאת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
