נכתב בשבת, 16:00 שעון יראל.
לפי החישובים שלי, אם אתם קוראים פה היום יש שתי אופציות:
1. אתם מהכלבים האלה שיופיעו עוד מעט עם בקבוק יין, זר פרחים שקניתם בצד כביש החוף וחיוך של מישהו שלא עמד על הרגליים 12 שעות וסחט פרסה, קיצץ ירקות או צרח על הפרטנר שלו שאם הוא יזיז את התחת לא יקרה לו כלום, ובעיקר לו לצלוליטיס שהצטבר לו מתחת לפופיק. או:
2. אתם חרא מארחים.
חגיגות הפסח השנתיות שלנו תמיד נפלו על אמא שלי. למה? כי דודה בל יודעת לבשל כמו שאני יודעת לשתוק במצבים מביכים, כי בפעם האחרונה שדודה סופרת הכינה משהו היינו צריכים לבלות חצי שעה בלשלות בדלי ג'וינט מפשטידת הטבק שלה וכי הצד השני, קרי הצד של אבא שלי, זקן מידי כדי לעשות דברים כמו לבשל או לסדר שולחן או לחיות. בגלל זה ובעיקר מפני שאמי, בסופו של יום, היא מורדת בדם ובנשמה שנפלה לתוך כל קלישאה ביתית ברגע שאמרה "איי דו", כבר 83 שנה ברציפות שהיא מארחת את משפחות שני הצדדים בביתנו, ומוצאת את עצמה גוררת את כסאות הגינה שלנו לסלון תוך שהיא שואלת את עצמה בקול רם למה לא ברחה לאורוגוואי עם הבחור ההוא, שיצא איתה בצבא.
זוהי אולי הסיבה למה אני מרגישה רגשות אשם כשאני כותבת לכם את הפוסט הזה, כשהרגליים שלי שלובות זו בזו על כסא עץ במרפסת שלי והמאמץ היחידה בו גופי צריך לעמוד הוא להתכופף למאפרה מידי 10 שניות. כי במקום לבדוק על הצלי או לבשל 12 ביצים קשות במה שמריח כמו חמת גדר על סחוג מקולקל, אני התחלתי את היום בלראות את הסרט "בברוז'" בקולנוע, משם נדדתי לשוק בריקסטון לקנות כמה נתחי בשר וקינג שרימפסים ותכנוני משך היום שלי כוללים בעיקר לגרד קצת כסף לכמה בירות וחשיש בקמדן טאון.
זה, כמובן, לא תחליף למשפחה. לרגעים הקסומים האלו, בו סבי, כולו 34 קילוגרמים של עצמות וקטטר, יחליט להרים מגש כסוף בגודל ארמדיל בוגד וינפנף אותו מעל ראשי תוך שירה של משהו שנשמע כמו "בבלויה שלום ממצריים". לורוניקה ובת-דודה בל מתווכחות על נושאים ברומו של עולם, וכשאני אומרת "רומו" אני מתכוונת ל"דוקטור" ו"עולם" זה "קליין". אני לא אזכה לראות את הצעדים הראשונים של תינוקות המשפחה, או את הפליטות שלהם על השמלה של דודה סופרת, או את פטריק מקיא לתוך כד אחרי שניסה לחקות את סצנת הביצים ב"צ'רלי וחצי". לא. אני אשב שם, עם ידידי ג'יימס, רואה החשבון המתלמד, דילן שנראה מרגע לרגע יותר כמו האדם העייף ביותר עלי אדמות, וג'ורג', מוכר בחנות ספרים שמצא חברה דנית ומבזבז כל לירה בלנסוע לראות אותה. השיחות לא יהיו מרתקות או מצחיקות ואף אחד לא יצעק, אבל לפחות אני לא אאלץ לשטוף 40 מיליון כלים ששווים יותר משכר הדירה שלי. ולמרות שאני חוגגת פסח 365 ימים בשבוע ונמנעת מלחם, אף אחד לא יעצור אותי הלילה כשאבקש עוד פיינט של סטלה.
פסח הוא אחד הרגעים המכריעים ביותר של ישראלי בגולה. כי את חנוכה עברתי בסבבה, מדובר בחג מינורי שמתרכז בשני דברים שאני לא יכולה לסבול: קלוריות ומכבים. חוץ מזה, אני הייתי בצפון אירלנד, עוטפת מתנות כריסמס ושואלת את סנטה אם הוא באמת הולך לגיהינום כי הוא לא נימול. אחר כך הגיעה "הישרדות". כל החברים שלי דיברו על זה, ואמא שלי העדיפה לראות פרק מאשר לדבר איתי בטלפון, אבל היי, להם יש הישרדות? לנו יש את ה-Inbetweeners ואת Pushing Daisies והרדיו של BBC1. שיחנקו עם דן, מרינה וההיא שנראית כמו כוכבת טלנובלות צ'כית שגנבה לניסים גרמה את הפאה. אבל לא פסח. פסח הוא החג המייצג. אי אפשר לברוח ממנו. הוא הריח של האקונומיקה והמצות בשוקולד והבגדים המהודרים ואחוזי הגירושים הגבוהים ביותר בשנה. ליל הסדר לנצח יהיה היום הזה, שבו את מתאחדת עם משפחתך, יושבת סביב השולחן, מקשיבה לסיפורים ולחיים ולחוויות של הקרובים אליך, ומבינה למה את מסננת אותם בפלאפון בכל שאר ימי השנה. ופתאום אני מרגישה בודדה. בודדה כי אני יודעת שהאנשים בקמדן יהיו אותם האנשים, והם לא האנשים שלי. כי במקום הצלי והתפודים והחרא, אני אסתפק בלאכול היום נקניקיה עשוית עכברושים מהמהגר עם עגלת הנקניקיות שעומד מחוץ לתחנת הרכבת בקמדן אחרי 12 וחצי.
ואולי אני מרגישה טיפ-טיפה רחמים עצמיים על שאני לא יכולה להיות חלק מכל זה. כשאני מדמיינת את כולם יושבים בלעדיי, כסאי עכשיו מאכלס את החבר התורן של ורוניקה, ומישהו ודאי יגיד משהו בסגנון "חבל שפרנצ'סקה לא כאן להיות איתנו. תעבירו את הפרסה", ובזה זה יגמר.
נכתב בשבת, 23.00 שעון ישראל
או.קיי, אז עשיתי קצת סדר פסח משלי. ניערתי את דילן מהסיכומים והתזה והתואר השני וקירצפנו שירותים, מטבח וחדר ארונות. איווררנו שטיחים ושטפנו רצפות. אחר כך קרסנו על הספה וצפינו ב"לבריטניה יש כשרון", מן תוכנית ריאליטי המוכיחה שלבריטים אין כישרון. סיימון קוואל שופט בה (תנסו להיראות מופתעים), והפרק האחרון היה משעשע במיוחד, כי התחרה בו ילד בן 8 שיודע לספר בדיחות (קרי: קומיקאי) ולהצחיק אנשים שחושבים שזה חמוד כשאתה מנסה להשתמש במילים גבוהות (קרי: אבריל'וש). אחרי שהוא סיים בדיחה על 4 טרקטורונים ובננה, סיימון קוואל התמוסס והשיחה ביניהם הלכה ככה:
סיימון: "וואו, מי גילה אותך?".
ילד: "סבתא שלי גילתה אותי. היא אמרה לי שכדאי לי להתחרות כאן".
סיימון: "איזה יופי. איפה היא? בקהל? אני רוצה שהיא תעבוד בשבילי. אתה כל כך בר מזל שיש לך סבתא כזאת. בטח הולכים ביניכם צחוקים, בלאגן".
ילד (מרצין): "היא מתה שנה שעברה".
שקט בקהל. סיימון מכחכח בגרונו.
סיימון: "אה, טוב. אה...בכל מקרה, כן. אז עברת".
הילד עבר ואיתו הרצון שלי לצפות בתוכנית, אז אני ודילן התקפלנו לכמה דרינקים עם חבר שלו, ג'יימס, בקמדן. אני הייתי קצת עייפה מהקרצופים וקצת מדוכאת מהעובדה שעדיין לא שמעתי מפיטר (לא שניסיתי ליצור איתו קשר, אבל סתם חלחלה בי המחשבה שיכול להיות שהוא ישבר וישלח הודעה). ג'יימס מנהל את החיים הכי משעממים עלי אדמות, והדרמה היחידית בחייו היא מריבות מי ינקה את הזיפים של מי בכיור המשותף שלהם בבית. למזלי, ותודות לכמות אלכוהול בלתי נלאית וקיבה ריקה, הייתי שיכורה מידי בשביל שיהיה אכפת לי, ונתתי לו לבלבל לי את השכל על ראיית חשבון והבית שהוא הולך לקנות וכו' וכו'. זה קצת צבט לי בלב שג'יימס, רווק עם אינטליגנציה רגשית של שלט אוניברסלי מקולקל (וכן, בשביל למצוא את המטאפורה הזאת פשוט שלחתי מבט בפריט הראשון שעמד מול עיניי), קונה דירה. ולא סתם דירה, אלא שני חדרים. בבלהאם. מקום חביב בדרום לונדון, בערך דקותיים מקלאפהאם. ובהתחשב בעובדה שקלאפהאם היא שכונת קמדן החדשה, רק בלי הקטע של התיירים והסמים, ג'יימס יכול להודות לאלוהי המזל ולהוריו העשירים שהם החליטו שהגיע הזמן להתהדר במשכנתא.
שבת, 16:18 שעון ישראל
אז הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה לסלון. כבוד. דילן שוב לומד, ואני בעיקר מכינה את עצמי נפשית למסע קניות מפרך עם אמנדה. לאט לאט מטפטפים האנשים ששואלים אותי מה עשיתי בסדר פסח. ברור להם שאין לי כאן קרובי משפחה, או קשרים עם יהודים, או חיים. אין לי מושג למה הם שואלים אותי את זה. כל מה שאני יודעת הוא שמבחינתי, פסח כבר עבר. התעלמתי ממנו בהפגנתיות, והנה, הוא כבר לא כאן. וזה יפסיק לכאוב. יפסיק לכאוב, עד המימונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
