רק שבוע עבר מאז שהכרזתי על פיטוריי (לא בפני הבוסים שלי, כמובן. מה אני, משוגעת?), אבל זה כבר נראה כאילו העבודה במשרד הנדל"ן היא זיכרון ישן ומעומעם של משהו שהייתי צריכה לעשות פעם, לשנייה וחצי. אתם יודעים, כמו נהיגה מונעת במשך יומיים. כמו למשוך פלסטר מעור מדולק. כמו סקס עם הארנב הרוסי. שניה ונגמר.
מאז, ביליתי פרק זמן ממושך בבית, שולחת קורות חיים לעבודות. הלכתי לראיון עם סוכנות כוח אדם שמתמחה בעבודות תקשורת לבוגרי אוניברסיטה טריים. הם אפילו לא שאלו אותי אם יש לי תואר, ואני לא טרחתי לומר שאין. בסך הכל, כן למדתי במוסד חינוכי גבוה. למדתי בסם שפיגל. ונכון, זה היה רק למשך שנתיים. ונכון, זה היה רק פעמיים בשבוע. ונכון, נעלמתי להם במשך הסמסטר האחרון בטענה ששברתי את הרגל והדודה שלי נפטרה וחליתי בשחפת נעורים (מה?), אבל עדיין. זה הרבה יותר ממה שעשו כמה בוגרי אוניברסיטה שאני מכירה. האנשים מסוכנות כוח האדם אהבו אותי. הם הציעו לי שתי עבודות, אחת כברוקרית של מודעות classified בעיתוני גננות ופנאי, והשניה כעורכת מוספים למוצרי שיער, ואני נראיתי נלהבת ומלאת מוטיבציה, אבל כשהגעתי הביתה סיננתי את כל השיחות שלהם. העבודות האלו נשמעו לי כה בינוניות ומשעממות, לא רציתי בכלל להיכנס לזה. הרגשתי שהן משהו שאדם בינוני יעשה. ולמרות שאין לי ספק שאני לא גאון הדור (אני לא. בדקתי. אפילו ניסיתי להמציא משהו), אני עדיין לא משעממת מספיק בשביל להסתפק בזה. אפילו לא בהתחלה.
אחר כך הגיע ראיון העבודה כיחצ"נית בהתלמדות. אותה דווקא רציתי. אם אני כבר חלאה, למה שלא אעשה זאת בפומבי? מתאים לי דווקא, להיות איזה מאקס קליפורד עצבנית, שלוקחת על עצמה את כל הקליינטים המפוקפקים כמו פיט דוהארטי או בריטני ספירס. וידעתי שאני אהיה טובה בזה, כי אני לא אהיה כמו היחצ"נים המשעממים האלה, שמוסרים לתקשורת דברים כמו "אין תגובה", או "אני לא יכולה לאשר או להכחיש", או "אני מוחה בתוקף על כל טענה בגינה לקוחתי, בריטני ספירס, נראתה כשהיא מנסה לפתות תינוק בערסל מול כנסייה קתולית, בלי תחתונים ועם תוספות שיער בצבע אדום-מלמלה". אני אומר דברים מגניבים. אני אגיד דברים כמו: "לקוחי פיט דוהארטי מכחיש בכל תוקף את האשמות כי הוא נתפס עם קנביס, מה שאני חייבת לחזק, בהתחשב בעובדה שהוא לא סטודנט לקולנוע שנה שנייה, או מתלהב, או טינאייג'ר. כשתבואו עם הטחות יותר מעניינות, אני אהיה כאן כדי להעיף גם אותן לכל הרוחות". ובכל מקרה, כל המחשבות האלה והצנריוס שדמיינתי לי מגנה על הלקוחות שלי כיחצ"נית גררו אותי לכל הרוחות, כי פספסתי את התחנה שלי לראיון העבודה, בזמן שאני חושבת איך לשווק מחדש את איימי ווינהאוס.
ראיון העבודה שלי, בקנון סטריט, היה עם בחורה בשם לוסי ובחור בשם הוגו, והוא דווקא לא הלך טוב כמו קודמו במשרד כוח האדם. בייחוד כי פתאום הרגשתי קצת אנדר-דרסד, מול לוסי. היא הייתה מהבחורות הבלתי אפשריות האלו, עם שיער בלונדיני לבן שמשוח חזק חזק לאחור, איפור מינימלי, עור חיוור וחליפה שראתה יותר מגהצים מהשיער של אשלי סימפסון. אני הגעתי בשיער הגלי והמשוגע שלי, ליפסטיק אדום ושמלה ירוקה מנוקדת, ונראיתי הדבר הכי רחוק מדמות מייצגת. ואם מייצגת, אז אולי את החולי רוח של קמדן.
אני לא חושבת שהם התלהבו ממני יותר מידי, האנשים של היח"צ. אבל לא היה לי יותר מידי זמן לחשוב על זה, כי יום למחרת כבר הייתי על הטיסה לאירלנד.
הו, ניוקאסל
לא רציתי לנסוע לסוף השבוע באירלנד מכמה סיבות:
1. אני לא רוצה להודות בזה, ואני שונאת להודות בזה ומשתדלת שלא - אבל אני די שונאת את המשפחה של דילן. לאחות הגדולה שלו יש מנטאליות של ספוג בן 4, מצבי רוח של אישה בהריון (ובמחזור, אל תשאלו אותי איך), אחותו הרופאה מתוקה, אבל מתחסדת ברמות שיגרמו לפוליטיקאי להיראות ישר, ואבא שלו...אבא שלו נחמד, אין ספק. אבל הוא לא יודע להקשיב, מתעלם בהפגנתיות מכל תשובה שאני אי פעם נותנת לשאלות שלו, אבל חושב שהוא האדם הכי מעניין בעולם (אני יודעת את זה כי הוא מספר סיפורים משעממים וארוכים יותר מטרילוגיה של סרטים דוקומנטרים על יתושי ביצות).
2. שוב, אני ממש שונאת את אחותו הגדולה, הרווקה והממורמרת.
3. אירלנד היא חור. ובייחוד צ. אירלנד, שמלאה בשדות וכבשים ותמיד מריחה מצואת פרות, חמאה כפרית וזיעה.
4. דילן תמיד נפגע מהיחס שאבא שלו נותן לו, מה שגורם לי לשנוא את אבא שלו על חוסר ההתחשבות שלו ואותי על העובדה שאני לא מסוגלת לעשות עוד דברים בנידון כדי לעודד אותו.
5. אלוהים, אני שונאת את אחותו הגדולה.
אבל בכל זאת, אנחנו מגיעים לשדה התעופה לוטון, קונים קפה חזק שמתאים רק לשעות כמו 4 בבוקר, מעשנים סיגריה בחוץ ומחכים לשייניד ולאורן. לאורן, האחות הבכורה, מפחדת מאוד מטיסות ונכנסת ללחץ לא נורמלי והתקף צרחות וקללות בכל פעם שהיא רק מתקרבת לכלי תעופה שהוא לא זבוב. אני רואה את שתיהן מגיחות מאחורי אוטובוס תיירים גדול וסגול עכשיו, לאורן משתרכת אחרי שייניד, שמחייכת חיוך גדול ומנפנפת לעברנו.
"היי," היא מחבקת אותי ואת דילן, "בוקר טוב".
"רופאה, אה?", אני לא יכולה להתאפק. שייניד עברה השבוע את המבחנים האחרונים שלה והיא רשמית דוקטור. אני רוצה להרגיש שמחה בשבילה אבל לא יכולה שלא להרגיש צביטה בלב על כך שכולם מתקדמים בחיים ורק אני יושבת מול כסא עץ שמשמש כשולחן הכתיבה שלי ושולחת קורות חיים כמזכירה לחברות לעיצוב האסלה. שייניד מהנהנת בחיוך רחב, אבל אני יכולה לראות שלאורן לא תוכל לשמוע אפילו קצת מזה.
"טוב, הבנו", היא מנפנפת בידיה, "אני צריכה לקנות מגזינים לטיסה".
אנחנו נכנסים בשתיקה לשדה התעופה, והיא רצה לדוכן העיתונים ומעמיסה על ידה השמאלית את קוסמו, גלאמור, ווג, קלוזר, היט מגזין ומארי קלייר. היא מסתובבת אליי.
"את רוצה משהו?". אני מרימה בידי את 'פורנו' של אירווין וולש בחיוך מתנצל ומנענעת לשלילה. אני לא יודעת למה אני תמיד מתנצלת בפני לאורן. אין לי סיבה. אני מעולם לא הייתי שום דבר מלבד נחמדה אליה, אבל זה נראה כאילו בכל פעם שיש לה מצב רוח מחורבן, היא לא מרגישה שום בושה להוציא אותו גם עליי, בנוסף לדילן ושייניד. לאורן מושכת בכתפייה, ואני מושיטה אוטומטית יד ל"קומפאני", מגזין נשים עם טוויסט ביתי. מנסה לומר, "לאישה" פוגש את מוסף המבצעים של 'איקאה'. זוועה.
"בעצם...אני אקח את זה". אני שומעת את דילן מכחכח בגרונו מאחוריי.
"באמת?", הוא שואל, כשהוא מקדר את גבותיו ברצינות, "את אף פעם לא קוראת את השטויות האלה". אני מושכת בכתפיי.
"למה לא?", ומחייכת ללאורן. היא לא מחזירה לי חיוך. כלבה.
"שנעלה על הטיסה?", היא אומרת במקום זאת.
ברור.
אני נתקעת בטיסה עם "קומפני", שדווקא די עזר לי להבין איך מעצבים לבד מסגרות לתמונות משפחתיות, לימד אותי דבר או שניים על המסת צלוליטיס בעזרת ספריי שיער ונתן לי כמה טיפים לגבי איך לפתח הפרעת אכילה בלי סכנת התקרחות. דילן, שיושב ביני לבין לאורן, עכשיו טומן את כף ידו בשלי ומחייך.
"מה?", אני שואלת.
"הפוני שלך". אה, כן. אני אוספת את הפוני המזוויעה שעשיתי לפני חודשיים לאחור כל הזמן, כי אני שונאת אותו. לפעמים קווצות נופלות לי על העיניים, ודילן תמיד קורא לי אלוויס כשזה קורא.
"אלוויס", הוא ממשיך את המנהג המקורי אין קץ. אני מושכת את הצד השמאלי של השפה העליונה שלי ומקדרת את גבותיי, א-לה אלוויס בהופעה.
"גדול!", הוא משתנק, ועושה אותו הדבר.
"שלי יותר טוב משלך!", אני מחייכת, ודילן שואל: "את יכולה לעשות את זה גם עם הצד השני?".
אני מנסה, אבל מרימה בטעות את כל השפה העליונה, אז מחליטה להזיז את התחתונה לצד השמאלי, אולי זה ישווה לימראה אלוויסי, אבל שומעת את דילן ברקע צוחק בפול-גז וצווח: "את נראית כאילו חטפת שבץ!".
"אלוהים אדירים!", מורידה לאורן את מגזין המארי קלייר שלה ומביטה על שנינו בעיניים פעורות לרווחה, "אתם בטיסה!".
אבל את זה כבר ידענו.
"נו?", שואל דילן.
"תתנהגו בהתאם!".
דילן מסתכל עליה לכמה רגעים ושותק. הוא מוריד מבט למגזין שלו. אני, מצדי, מסתכלת עליה עוד כמה שניות, ואז חוזרת ל"קומפני" שלי. אתם יודעים מה? לא. אני חוזרת לפורנו. כן. ואם יש למישהו בטיסה הזאת בעיה שאני קוראת ספר בשם פורנו, אז...אז...הוא מוזמן ל...לקרוא אותו גם, כי זה בעצם ספר מאוד חכם ואינטלקטואלי. דילן מניח את שפתיו על הכתף שלי ומציץ בעמוד 83 של 'פורנו'.
"נשיקה?", הוא שואל בלחש. לאורן מתקרבת אל שנינו במבט זועף ואומרת, בשיא הרצינות ובמבט הכי לא-ידידותי שיש לה בארסנל המבטים:
"למרות שאני אוהבת לראות אתכם מראים חיבה אחד לשני, אני לא חושבת שאנשים מסביבנו מעריכים את זה. תורידו פרופיל, כן?".
ואנחנו מתכוננים לנחיתה.
הו, ניוקאסל (או, החלק שאנחנו מגיעים לניוקאסל).
לא רציתי להעיר ללאורן שבזמנו, לפני שבן זוגה לשעבר לוק זרק אותה בפעם האחרונה והסופית (הוא זרק אותה 7 פעמים בסך הכל אבל לפני חודשיים החליט שהוא לא רוצה לנסות בפעם השמינית), הם היו דוחים יחסית לזוג שנושק לגיל 31. הם היו מתמזמזים קשות על שולחן האוכל בארוחות משפחתיות מול מרת ברודסטוק ועיניו ההמומות של דילן, ומתמזמזים קשות בפאבים, כשהלכנו איתם לדרינקים, ומתמזמזים קשות במשרד בהם שניהם עבדו, מה שקצת עצבן את לוק, כי רוב המזמוזים היו ביוזמתה של לאורן.
במקום זה, השתקעתי לתוך כסאי והרגשתי כמו ילדה שכרגע נזפו בה. אני ודילן, ובזה אנחנו מתגאים, מעולם לא היינו מהאנשים שמתמזמזים קשות בפומבי. או מתמזמזים בכלל בפומבי. להפך. אנחנו אוהבים את המסתורין שבעובדה שאנחנו זוג, ומסתפקים במינימום אפקציה כשזה מגיע למקומות פומביים. המטוס נחת ואנחנו השכרנו רכב ונסענו לניוקאסל. ניוקאסל (לא זו עם קבוצת הזברה), היא עיר נמל בגבול בין דרום אירלנד לצפון אירלנד. אני אומרת "עיר", אבל אני מתכוונת באמת ל"בלוק של בתים, סופרמרקט של טסקו ורחוב בוטיקים קטן המשקיף לחוף ים. ניוקאסל לא רק שלא משכנעת כעיר, היא כמעט לא משכנעת מספיק כשכונה. ונורא יותר מכל זה, היא נראית משעממת, אני חושבת לעצמי כשאנחנו חונים במלון "סליב דונרד", בו אנחנו הולכים לבלות את סופהשבוע הזה.
בעצם, אולי כדאי לי להסביר למה אנחנו בכלל באירלנד. אביו של דילן הוא נשיא האגודה הוטרינרית של בריטניה, ובסוף השבוע הזה הוא מסיים את כהונתו, אז יש כאן בלאגן גדול עם המון וטרינרים ואנשים עם חליפות כדי לראות את זה קורה. אז הוא הטיס את צאצאיו (ואותי) כדי לקבל עוד עזרה בגזרת מחיאת הכתפיים, אבל נראה לי שכאן מתחיל ומסתיים התפקיד שלנו. אין לי ספק שאבא של דילן אוהב מאוד את ילדיו, אבל יש לו דרכים מוזרות להראות את זה. לדוגמה, להתעלם מהם טוטאלית.
אנחנו נכנסים ל"סליב דונרד", ואני מביטה מסביבי. הלובי עצום, עם אח בוער (35 מעלות בחוץ, אבל מילא), 4 דורמנים שלבושים בדיוק כמו אלו מחוץ לחנויות של צ'לסי וסיינט ג'ונס ווד, ונשים בשמלות מתנפנפות ונעליים של מיו מיו. סליב דונרד, כך אני מחליטה בו במקום, הוא מקום שהייתי רואה את עצמי גרה בו. לאורן ושייניד מקבלות מפתח לחדר שלהן, בקומה הראשונה, ואני ודילן מקבלים מפתח לקומה השלישית, "באגף הסוויטה הנשיאותית".
"אנחנו מקבלים את הסוויטה הנשיאותית?", עיניי בורקות כשפקידת הקבלה אומרת זאת בנונשלנט. מצד שני, אולי אני מדמיינת, או שומעת משהו אחר. האירים האלה והמבטא שלהם.
"לא, הסוויטה הנשיאותית שייכת לדונלד ברודסטוק", היא מזכירה לי. טוב, מראה היגיון. אחרי הכל, מר ברודסטוק הוא נשיא האגודה. "אתם תהיו באותו האגף".
"ואנחנו בקומה הראשונה?", מרימה לאורן גבה. אני נזכרת בלאורן ושייניד ומרגישה סיפוק אדיר. אולי לא לגבי שייניד, אבל אני רוצה לראות איך לאורן הולכת לסובב את זה.
"הו, אל תדאגי," מעסה הפקידה בחיוך מתנצל, "אין הבדל משמעותי בין החדרים".
"אבל יש הבדל".
"כן, אבל לא משמעותי".
"כן, אבל הוא קיים".
כולנו שותקים לכמה רגעים, ולבסוף הפקידה מוסיפה: "כן".
אני מחייכת. זה הולך להיות מעניין
(פרק ב' - וכן, הפעם יהיה פרק ב', יגיע בקרוב).
ובינתיים, תמונות:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
