מכירים את זה שאתם מאוד מתגעגעים למדינה בה נולדתם, ולא ביקרתם כבר למעלה מ-7 חודשים, ורוצים רק לנחות, להריח את אוויר ההרים הצלול כיין ולאכול את הפלאפל המקומי?
-ובכן, אם כן, למדו אותי איך עושים זאת.
למדו אותי, בגלל שיש לי הרבה רגשות כלפי ישראל. חיבה ונוסטלגיה אפילו לא נכנסות לרשימת ה-20 שבהם. כלומר, כן. אני יודעת שאני אחטוף פה צעקות מפטריוטים. והטחות אשם כבדות מאנשים, שכביכול, "לא צריכים אותי כאן גם ככה". ויהיו גם כאלה שינסו לתת לי רגשות אשם על זה ש"אנחנו המדינה היהודית היחידה. ואנחנו כל כך קטנים. והם כל כך רעים. ובכלל, איזה מזג אוויר נפלא יש פה". אבל עם היד על הפספורט האירופאי והשנייה על שלט הטלוויזיה (והיום בחדשות: פינו אותה מהתנחלות X. פינו את ההורים שלה מהתחלות Y. והיום - המתנחלת ז', שעדיין לא הבינה את הרמז, צריכה לפנות את הילדים שלה מהתנחלות Z), ישראל היא, ובכן, לא האגדה האורבנית הזו שאני שומעת עליה.
אני מוצאת את עצמי מרגישה נבוכה באופן אמיתי וכנה על כך ש...ובכן...אני לא התגעגעתי לארץ. כלומר, כן. התגעגעתי למשפחה, לחברים, לים, למסעדות, לספר המקומי שלי ואפילו לפדיקוריסטית. התגעגעתי גם ליכולת לסדר גבות בכל חודש מבלי למשכן את איבריי הפנימיים, או אלו שנשארו מהם (היינו צריכים ללכת לאירוע בלונדון. ברגע האחרון הייתי צריכה למצוא מאיפה להשיג את הכסף לעקבי סטילטו). אממה, לא התגעגעתי לרוב ישראל, ובואו נאמר זאת כך - כל הסנגורים של ישראל לא עושים עבודה טובה מידי בלהגן על שמה הטו...טום. כן, טום.
המדריך השלם לקלישאות שהישראלים מוכרים לך כתושב חו"ל:
1. "יש לנו את מזג האוויר הטוב ביותר בעולם" - לא, אין לכם. אצלנו אולי רטוב יותר מליה מ"הישרדות" לפני מצלמת פפראצי, אבל עם כל הכבוד, עדיף קצת רוח וצעיף, מאשר למצוא את עצמך עומדת קרוב מאוד למאבטח השמן והמיוזע של קניון חולון, רק בשביל שיחסום לך איזה קרן שמש.
2. "אין, אין על ישראל. אני לא יכולה לגור בשום מקום אחר בעולם. בסוף כל הישראלים חוזרים". באמת? מה עם אורי גלר? מה עם נטלי פורטמן והוריה? מה עם, נניח, כל ישראלי שהצליח בחו"ל ולא ברח חזרה עם הזנב בין הרגליים? אה, ואם אין כמו ישראל, אז איך תסבירו את העובדה שמיליארדי אנשים מסתפקים בלגור באירופה הקלאסית, אמריקה הטרנדית או אוסטרליה בשאנטי?
3. "מה יש בלונדון שאין פה? אצלנו האופנה הרבה יותר מתקדמת לדעתי". אולי, אבל אני רואה עשרות אלפי ישראלים שנוסעים ללונדון כל סופשבוע כדי ללכת לשופינג, ובינתיים לא תפסתי אפילו תייר אנגלי אחד מסתובב בקניון באר שבע בחיפוש אחרי קרוקס עם בובת צפרדע על הקצה.
4. "את מתבוללת. בגלל אנשים כמוך הייתה שואה". לא, אני לא גזענית, או מתנשאת מעל עמים/דתות אחרים, או חושבת שאני הכי טובה באופן כללי. היי, אני גם מקבלת את השונה, מבינה שאני גרה במדינה שהיא לא שלי, ומבינה את התרבות והמנהגים המקומיים. אז ביותר מכמה הבטים, בגלל אנשים כמוך הייתה שואה. והיי, אני בטוחה שזה יושב כבד יותר על המצפון מעוגת הלימון המזוקקת ההיא של חודש שעבר.
5. "כולם אנטישמים". היי, זו האהובה עליי. כי מי שאומר שכולם אנטישמים, לא מחובר להוליווד, לברודווי, לווסט אנד, לערוצי הטלוויזיה והחדשות החזקים בעולם ולכל עורך דין/רואה חשבון/רופא ששפתו הראשונה זו אנגלית.
6. "הישראלים חמים". כן. הישראלים חמים לאללה. בייחוד אני אוהבת את החמימות הזו, שצפה לי כגידול במעיים, בכל פעם שהם בועטים לי בכסא כשאני יושבת בטיסה, מרשרשים במיליון שקיות של "חצי חינם - בני ברק" כשהם בחיפוש אחרי קלמנטינה, או שום, או גרב במילוי צואת ארמדלים, או כל דבר אחר שיריח רע מספיק בשביל שכולם יקללו אותו בלב למשך כל ימי חייהם. והאמת היא שאני סתם נטפלת לישראלים. הם באמת אנשים חמים. הנה, רק אתמול נסעתי לקנות פרוזן בטיילת וישראלי חם, שעקף שלוש מכוניות שהיו לפניי בתור להיכנס לחניון, התעצבן כי מישהי צפצפה לו, הוציא את הראשון מהחלון וצרח עליה: "תישרפי".
7. "האנגלים קרים". או.קיי - האנגלים לא קרים. האנגלים מנומסים. זה שהאנגלים לא קוראים לך "אח'שלי" ודופקים לך בגב חזק יותר ממנקה שטיחים, לא הופך אותם לפחות ידידותיים לסביבה. הם שקטים, והם לא נועצים בך מבטים, אבל הם גם לא מבקשים ממך טובות ולא נותנים לך בולשיט. ועל זה, אני מעריכה אותם (פרט לכך, במאמר מוסגר: החברים האנגלים שלי הם פי מיליון יותר טאצ'י-פילינג מאשר החברים הישראלים שלי).
8. "אין על האוכל הישראלי". צודקים. אבל מצרכים להכין אותו יש בכל מקום בעולם, וזה נראה לי קצת מוגזם לא לעקור מהארץ רק בשביל חומוס "צבר".
9. "איכס, אבל לכם יש שם את דן מנו". או.קיי. ניצחתם.
הרעיון, כאמור, או איך נאמר זאת בשפה עדינה - יש סיבה מאוד מאוד טובה לעובדה שאף אחד מעשירי העולם שבורחים למונאקו ולצפון איטליה עדיין לא ביררו מחירי דירות בנתניה. וכן, אני יודעת שהטיילת שם היא, כאילו, ממש מ-א-ממת. אז אני מוצאת את עצמי מתפתלת השבוע. מתפתלת כשהבחורות אצל הספר שלי שואלות אותי דברים כמו: "נו, מה, ישראל לא הכי טובה בעולם בסופו של דבר?" (לא), "תגידי, את לא באמת מתכוונת להישאר שם כל החיים שלך?" (כן) ו"איכס, אבל הם לא יהודים" (אהבלה). אחר כך מגיעות שאלות ה"מה את עושה בחיים", וגם על זה אין לי ממש איך לענות. כלומר, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להגיד "שורות ודיאטה", אבל מכיוון שאני כבר לא בלונדון, אני מוצאת את עצמי ממלמלת משהו על עבודה אדמינסטרטיבית ועסקי הנדל"ן ופורשת לקיוסק הקרוב, לקנות רד בול לייט. כי אתם מבינים, את לא יכולה להיות רק PA באנגליה. את צריכה לעשות כסף, בטונות. כדי שאחר כך, בפעם הבאה שהישראלים מדברים על מישהו ישראלי אחר שדווקא לא גר בישראל, הם יגידו משהו בסגנון ה"כן. פגשתי מישהי בשם פרנצ'סקה במספרה. היא עושה ים כסף באנגליה. אין, אין על הישראלים. אנחנו היחידים שיודעים לעשות כסף". אנחנו גם אוחזים באחוזי האבטלה מהגבוהים בעולם המערבי. אבל אל תשאלו אותם על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
