יש פה מישהו מבת-ים?
מה אני אומרת, כמובן שאין פה מישהו מבת ים. כל הבת-ימים עסוקים במה שכל הארץ עסוקה בו כרגע, שזה לצלות את עצמם בבגדי ים קטנטנים על חוף הים, לשחק מטקות, לשתות בירה קרה ולשאול את עצמם על מה הייתה ההתערבות בה הפסידו ההורים של ההיא מ"כוכב נולד", שקראו לה "יהלומית". וזה, בעצם, מותיר אותי לעשות בדיוק את אותו הדבר. אז אמא, אישה שזופה ומטופחת, שנראית כמו מיליון דולר בכל מצב, גם כשהיא עודרת את הגינה עם כובע האלמנה ההונגרייה שלה, אמרה לי "יאללה, קחי אותך ואת היוגורט הזה שאת קוראת לו עור גוף ונרד קצת לים".
אז ירדנו קצת לים.
במאמר מוסגר, אני לא בחורה שמשתזפת מהר. הייתם חושבים שכאחת שאוחזת בשם משפחה מרוקאי יותר מהזוכה הבא של "כוכב נולד", אסתפק ב-20 דקות תחת מנורת פלורסנט כדי לקבל גוון כרמל מהסוג שסיליקון ספייס (או שזה היה "פוש"?) יכולה רק לחלום עליו. טוב, לא כך מתנהלים העניינים לצערי. אני, שתמיד סובלת מעור שחושף קצת יותר מידי (לדוגמה, את האיברים הפנימיים שלי), יכולה רק לחלום על שיזוף. בפועל, אני שוכבת על מגבת "בנק הפועלים" שלי ושל אמא כבר קצת יותר מ-40 דקות, ומקבלת גוון של עגבניה שכרגע נדרכה על ידי כל עובר אורח בשוק הפשפשים. אנשים מסתכלים עליי בזעזוע. איך אני מעזה להיראות כאילו כרגע זחלתי מתוך קופסת קוטג'? אבל אני, בשלי. מורחת עוד קצת קרם גזר, מסתובבת על הגב, חזרה לבטן ועל הצד שבעים מיליון פעם ופורשת את ידיי בפני השמש. יאללה, תני איזה ג'סטה. קניתי ג'ינס לבן, ואם אני לא אתפוס קצת צבע עוד יחשבו בלונדון שאני סתם יצאנית חשופה ומגולחת אם גוון עורי לא ישתנה. אבל איפה. שעה וחצי לתוך סשן השיזוף שלי ושל אמא ("אמא, השתזפתי?" -"עדיין לא". "ועכשיו?" -"לא". "אמא, ועכשיו?" -"פרנצ'סקה, זה לא יעזור אם תשאלי אותי את זה 49 פעמים ברציפות"), ואני עדיין נראית יותר כמו הקרטון ההוא, שתוכים מכרסמים בשביל הברזל, ופחות כמו מישהי עם פיגמנטים אנושיים.
אני עוצמת את העיניים ומתמכרת לשיר החדש של הטינג טינגס באמ פי. בדמיוני, אני כבר רואה את עצמי מתהלכת על עקבים גבוהים, בשמלת קיץ לבנה ואוורירית, עם עור שזוף ושיער שופע, בלונדיני ובהיר, כובע קש גדול ובאטלר שסוחב לי את שקיות הטיפאני אנד קו תוך שאני מפזזת בעליזות ברחובות צ'לסי. סצנה שנייה: סוף שבוע. ערב. האנגליות הכתומות משיזוף מלאכותי עומדות בסלקציה, מאופרות בכבדות של דודה עיראקית בבר מצווה, ומחכות שיתנו להן להיכנס לגראוצ'ו קלאב. לפתע מכונית מפוארת עוצרת. מתוכה יוצאת אני (שאין לי מכונית, או כל דבר שאפילו מריח כמו פאר כאן באנגליה. למעשה, אם "פאר" היה פוגש אותי בסמטה חשוכה, במקום לברוח בצווחות הוא היה מגחך, יורק על זיוף המיו מיו שלי וחוזר לחבורת האנשים הברנז'איים איתם הגיע). עורי המולאטי זוהר למרחקים, ואותו מבליטה שמלת הסאטן הסגולה שקניתי מקסטרו. הסלקטורים עוזבים את הכל ונועצים בי מבט ארוך. "מי הבחורה הזאת?", אני שומעת אותם ממלמלים. "בחיים לא ראיתי צבע גוף כזה", הם נדהמים, וגם אני (כי הם אומרים את זה בעברית), ולפני שאני מספיקה לומר "ג'ק רובינזון", יחצ"ן הגראוצ'ו השמנמן והעליז יוצא מפתח המועדון ואוחז אותי בידי. "היא לא צריכה לעבור סלקציה", הוא מכריז, "הצבע שלה יפה מידי".
אני מתעוררת. הטינג טינג סיימו לשיר, ואת מקומם החליף בונו, ששר לי one love. שיר מעאפן שאני מתעצלת למחוק מהאמ.פי רק כי דילן אוהב לזמזם לי אותו כשהוא במצב רוח הרומנטי שלו (שמתחלף, רוב הזמן, אחרי 5 דקות במצב רוח ה"מה את מכינה לאכול?"). אני מורידה מבט לרגליי, ומזדעזעת.
"אמא, תראי!", אני צווחת ופוערת את פי באימה, "אני שרופה יותר מהקריירה של ג'קו אייזנברג".
"תרגעי", אומרת לי אמא, אבל נראה לי שהיא מדברת על הרפרנסים המתישים ל"כוכב נולד" בפוסט הזה, ופחות לצבע שקיבלתי, "את תחזרי הביתה ותהיי שחומה לחלוטין".
אז אנחנו חוזרות הביתה.
אני עושה אמבטיה, בוחנת קצת את סימני בגד הים שלי בראי ויושבת. ומחכה. וקוראת קצת ספר, ואוכלת אפרסק, ושוב מחכה.
נאדה. עדיין לבנה.
בשמונה וחצי אני פוגשת ידיד בבראסרי. אני בדיוק יורדת על שיפודי השרימפסים שלי בתאווה כשהוא מעקם את אפו בהבעה ספק מודאגת ספק נגעלת, ושואל אותי: "את אלרגית לאיזה אוכל?".
"רק דל קלוריות", אני מורחת עוד קצת חמאה על מאפה הבית, "למה?".
"זה נראה כאילו מתחילה לך פריחה", הוא מושך בכתפיו.
"איפה?", אני מרגישה את ההיסטריה מטפסת מבטני התחתונה לעבר הגרון.
"ב...", הוא מצביע על אזור הצוואר שלו, ואז בית החזה, ולבסוף פורש את ידיו בחוסר אונים, "טוב, למען האמת בכל מקום".
אני רצה לשירותים.
אני יוצאת מהשירותים.
אני נראית כמו מטף לכיבוי אש.
הצרה בהצהרה
מילא, אני מושכת בכתפיי. אז אני כבר לא אצא מהארץ הזאת עם צבע של סנדי בר. מי בכלל צריך שיזוף? ראשית, זה לא בריא. שנית, זה לא כאילו חסרים לנו כאן בלונדון הודים, או מולאטים, או שחורים, או כל מיני מיעוטים שלא צריכים להתאמץ יותר מידי בשביל צבע העור הזה. שלישית, לא שמעתי יותר מדי תלונות על מראה החלבנית הסלובנית שאימצתי לי מאז שהגעתי ללונדון. מה שבאמת צריך לטפל בו זו בעיית המלתחה. אז אני פושטת על זארה, מנגו, קסטרו, בוניטה, אירית וכל חנות בגדים או נעליים בשינקין, דיזנגוף סנטר ועזריאלי. מכל אחת מהן אני יוצאת עם סומק על הלחיים, מספר דו ספרתי של שקיות מרובעות ומעוצבות, בתוכן נייר אפייה דק ובתוכו פריטים שעלו למוכרות בהמון עצבים וסבלנות, ואמא, שמשתרכת אחריי, ותוהה אם הריח השרוף מגיע מכרטיס האשראי שלה או הפיוזים שלה במוח.
אני נהנית לעשות קניות בישראל. נהנית, כי באופן ראשוני, אני לא צריכה לשלם עליהם. פתאום, הרבה מאוד פריטים שמצאתי כלא הכרחיים בלונדון (כמו כפפות העור ההפוך ממנגו, או צמידי הג'יפסי מאקססורייז, או 3 זוגות הנעליים מ"גזית", או המכשיר להכנת קרם ברולה - מה שאני בטוח אעשה לפחות פעם אחת בחיי, כך שזו השקעה), נראים לי עכשיו כמו משהו שאני פשוט חייבת לקנות.
"ואני מניחה שאת חייבת לקנות גם את המכשיר למראה שיער רטוב?", נאנחת אמא כשאנחנו נכנסות לבוטיק שיער בסוף רחוב דיזנגוף.
"אמא", גבותיי קופצות בפליאה וכמעט שנתקעות בישבן של איזה מטוס בוינג, "אין דבר נורא יותר משיער יבש. אני חייבת שהשיער שלי יראה לפעמים רטוב".
"היי, הנה רעיון הגיוני", היא מרימה אצבע ומחייכת כאילו היא מינימום הולכת לפצח לי את הסודוקו הקשה של מוספי השבת, "אם את רוצה שיער רטוב, למה שלא, נניח, תחפפי?".
אני מגלגלת עיניים.
"טוב, בסדר", אני תוחבת את מרטיב השיער לסלסלה שלי ועוברת כבר לדפדף בין הג'לים בצבעים זוהרים, "אם את רוצה לעשות דברים באולד-פשיונד ווי".
המסעדות.
אנשים תמיד צוחקים על האוכל האנגלי. אני לא חושבת שזה פייר (לא הקטע בו צוחקים על האוכל האנגלי, אלא עצם העובדה שאנשים קוראים לזה "אוכל", ובכך מעליבים את כל אבות המזון). למרות שאני ודילן לא בדיוק חובבי מסעדות, ותמיד מעדיפים סנדוויץ עם קוטג' אם זה אומר הרבה יותר כסף לאלכוהול וירוק. מצד שני, מעולם לא הייתי חובבת מסעדות כי מצאתי דברים מעניינים וטובים לאכול בכל מקום. מקדונלדס? -צ'יקן סלט. עזריאלי? - סושי. פפאגיו? - סטייק. "בני הדייג"? - פלטת פירות ים. המטבח של אמא? - כרטיס המקרר המגנטי של "דומינו'ס פיצה". באגליה למקדונלדס אין סלטים. סושי עולה יותר ממשכנתא (ומשכנתא אף אחד כמעט לא מקבל), פפגיו אין, "בני הדייג" נשמע להם כמו משהו בסינית מליצית והמטבח של אמא שלי...ובכן, אפילו שם אפשר למצוא חפיסת קבב שנת 74 בפריזר, אם יודעים מאיזה צד לגרד את הקרח.
בגלל זה כנראה אכלתי כל ארוחה וארוחה מארוחות היום שלי בישראל בחוץ. המבחר היה כל כך טוב, האוכל כל כך טעים והמחירים כל כך זולים, שלא יכולתי לעצור את עצמי. מה גם, שידעתי שמחכה לי טיסה היום, ובטיסות אני לעולם לא אוכלת או שותה כלום. איכשהו, הפלסטיקים שבהם מוגשים המאכלים, העובדה שהם אפילו לא מסתירים את העובדה שהם שפכו קופסאות שימורים לתוך הצלוחיות משהיו נוסעי הטיסה של אל-על 593 ללונדון חבורת חתולי רחוב שהתיישבו להם בפתח הדלת, קצת מורידה לי מהחוויה הקולינארית. אז כבר 6 שנים סולידיות שאני מבלה את הטיסות שלי בלשתות מים מינרלים מבקבוק שקניתי בארקפה ולעיסת מסטיקים אינטנסיבית. ואני חייבת לומר שבמסעדות בישראל נהניתי מכל שניה.
החברים
לא הספקתי לראות הרבה מחבריי בביקור האחרון.
רציתי וניסיתי, אבל לבסוף נפגשתי רק עם שניים. אחד מהם הודיע לי חגיגית שהוא הזמין לנו מקומות לבראסרי, ולא רציתי או יכולתי לסרב. השניה היא החברה הכי טובה, מה שלא הייתי מוותרת עליו גם אם היו כורתים לי ריאה תוך כדי הנסיעה לכיוון ביתה.
סיכום דבר
נהניתי. מחכה כבר לספטמבר, שדילן ואני נגיע לשבועיים בישראל (+שבוע עם הוריי לטורקיה).
חזרה למציאות
אבא הסיע אותי לנמל התעופה, וכרגיל, דחף לי כמות מכובדת של שטרות מגולגלים בגומי לתוך התיק. אני רואה בזה סוג של התקדמות, בהתחשב בעובדה שבפעמים הקודמות הוא הכריח אותי להסתובב עם פאוצ' מתחת לשמלה, כדי שאף אחד לא יגנוב לי את הכסף, וגרם לי להיראות כמו חברת מועדון קשישים בטיול לכפר דובדבנים בגליל. לכסף שאני מקבלת מההורים שלי, אני מרגישה רגשות מעורבים. מצד אחד, אני לא רוצה אותו. לא "לא-רוצה-אותו-כי-אני-כאילו-עצמאית-כזה" או לא "לא-רוצה-אות-כי-כזה-לא-נעים", אלא באמת לא רוצה אותו, כי עמוק בתוכי, אני מרגישה שלא מגיע לי. מצד שני, אני גם לא יכולה להביא את עצמי ללסרב לו. אז אני מסתפקת בלהתנהג נבוכה, ולהסיט את עיניי מאבי כשהוא מוציא את הכסף מהכיס וסופר אותו, מומר לשטרלינג מראש, ומגיש לי אותו. ואז אני מחייכת וממלמלת שהוא לא היה צריך, והוא נותן לי פרצוף וממלמל שהוא יודע שהוא לא, ואנחנו מתחבקים, וככה זה נגמר.
הפעם ההמתנה לטיסה של עשר בבוקר מאל-על להית'רו עברה קשה מן הרגיל. אל"ף - כי החלטתי ללכת עם עקבי הפלטפורמה הבלתי אפשריים שלי, שסידרו לי שלפוחית עם כל צעד שצעדתי לפינת העישון, הנמצאת כרגע ברקטום של נמל התעופה. בי"ת - כי כשנכנסתי לחנות ההוגו בוס, אחת המוכרות זיהתה אותי ובירכה אותי במחמאה מפוקפקת למדיי (אני חושבת שהמילים המדויקות היו: "שמנת קצת?"). גימ"ל - כי כשישבתי בפינת העישון ובהיתי בנוף הנפלא של עגלות עם מזוודות משנות הפלמ"ח וזנב של מטוס אוסטרי, וניסיתי בכל הכוח להתמקד בהם כאילו היו ספר של בוקובסקי כדי להימנע מקשר עין או הזדמנות לשיחה עם אחד המעשנים, צנחה בכסא שלידי אישה גרומה בגיל העמידה ושאלה אם יש לי מצית. הושטתי לה את הזיפו שלי מבלי להסתכל עליה.
"תודה", היא משכה באפה והחזירה לי את המצית. העפתי מבט חטוף בחפיסה. טיימס. נפלתי על גרושה מאשקלון. נו, יופי.
"את יודעת מה השעה אולי?", היא שאלה, ואני שקלתי להגיד לה שאני תפוסה, אבל רק נדתי בראשי לשלילה.
"יש לי טיסה ב-10".
"גם לי", חייכתי. "ללונדון", אמרנו שתינו בבת אחת, ללא שום סיבה נראית לעין.
שתיקה.
"בגלל אחי. הוא גר שם. הוא נפטר אתמול. בן 34".
נשכתי את שפתי התחתונה.
"אני מצטערת לשמוע".
"הוא הגיע לפני שלושה ימים לחדר המיון, גילו לו סרטן בריאות, ויומיים אחר כך הוא כבר מת".
הסתובבתי והסתכלתי עליה. היא נראתה כמו מישהי שחרב עליה עולמה. הרגשתי מטומטמת כי לא היה לי שום דבר נכון או טוב או בסדר או מנומס להגיד.
"אוי, לא", עניתי לבסוף. "אז אולי כדאי שתורידי את הסיגריה, מותק. יש לך היסטוריה של סרטן ריאות במשפחה", לא אמרתי. מה שהיה נס, כי זה הדבר הראשון שעבר לי בראש.
ישבתי בשתיקה ונעצתי מבט ברצפה. את הסיגריה כבר סיימתי, אבל לא יכולתי סתם לקום, ולהסתכן בכך שהיא רצתה לומד לי עוד משהו, ואני פשוט נטשתי אותה שם. היא עזבה אחרי 10 דקות, ואני לקחתי נשימה עמוקה, הרמתי את התיק שלי ושקית הדיוטי פרי וצעדתי לעבר הטרמינל.
הטיסה עצמה עברה כמו כל טיסה. הזמן לא זז, ראיתי סרט אחרי סרט (משהו עם קייט האדסון ומת'יו מקונוהי מחפשים אוצרות בים ומתמזמזים קשות על יאכטה, ועוד איזו אנימציה של דוקטור סוס, שאת מחציתה ראיתי בצרפתית, פשוט כי לא הבנתי שלחצתי בטעות על כפתור התרגום. למזלי - לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין סרטים מצוירים). כשירדתי מהמטוס עמדתי בתור לבדיקת הדרכונים ושם ראיתי את אביב גפן ובחורה שאינה אשתו. אני חושבת שהוא נעץ בי מבט וניסה להבין מאיפה אני מוכרת לו ואם בכלל. רציתי להגיד לו שגם לדילן שלי קוראים דילן, כמו הבן שלו. ושהוא נמוך וקטן במציאות. וש"יחפה" זה שיר מעאפן. אבל בסוף הסתובבתי לצד השני וניגשתי לאחד מבודקי הדרכונים. אותו ואת האלמונית תחקרה אישה מוסלמית ברעלה ולא עזבה אותם 40 דקות. "אני לא מבינה, אתם רק ידידים? לא בני זוג?", היא שאלה בפנים קשות. הם היו נראים נבוכים והחליפו מבטים. יצאתי החוצה.
כשהדלקתי את הפלאפון הייתה לי הודעת אס.אמ.אס מפיטר, ממנו לא שמעתי כבר חודשיים. לא עניתי עליה. דילן חיכה לי, זוהר ויפה מתמיד, ושנינו יצאנו לגשם.
עד כאן.
נתראה בהמשך.
פרנצ'סקה.
הערה ("גיחי גיחי צחוק של פסיכי").
מישהי התחילה לכתוב בשמי (פרנצ'סקה) עם קישור לאתר. זו לא אני.
אני יודעת שהמון אנשים רוצים להיות אני, אבל הם לא. המתחזה מתבקשת לחזור לבהייה בקיר חדרה ולציפייה ממישהו שיתקשר להנעים לה חברה. אם לא, שוב יהיו כאן סקציות, ואף מאממטטטטטט שקוראתתתתת אבריללללל לאאאאאא תוכללללל ללללכתובבבב כאןןןן תגובההההה.
בברכה,
הנהלת הבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
