אם טעויות לא היו כל כך אטרקטיביות - למה אנחנו ממשיכים לעשות אותן? עם המחשבה הזאת אני פותחת את תחילת השבוע הנורא הזה. טוב, לא באמת נורא. סוף השבוע היה נורא.
אתם מבינים, מערכות יחסים ארוכות הן כמו קליפה של בצל. את כל הזמן חושבת שריב אחד קטן לא יפרק אתכם, אבל שוכחת שריב אחד קטן הוא קליפה. ועוד מריבה היא עוד קליפה, ועוד אחת היא עוד, והן נפתחות לאט לאט, בלי שאת שמה לב, עד למצב שכמעט לא נשאר כלום. וכשלא נשאר כלום את פתאום מופתעת, כי את חושבת לעצמך, "היי, לאן נעלמו כל הקליפות?", וגם: "היי, מערכת היחסים שלי מתפוררת".
וזה פותח דלתות לדברים שאת באמת לא חשבת שהוא אי פעם יגיד לך. כמו, שבפעם השבעים מיליון שאת אורזת מזוודות ומאיימת לקנות כרטיס בכיוון אחד לישראל, הוא ישפיל את ראשו לסיגריה הבוערת שלו ויאמר: "אוקיי".
האמת היא שזה לא פייר על דילן.
האמת היא שזה ממש לא פייר על דילן.
הוא שם כשאני זורקת עליו מאפרות, הוא שם כשאני מתלוננת שהוא הרס לי את החיים. את הקריירה. את הגזרה (לא שאני בהיריון, אבל יש לכם מושג איזה שינוי תראו כשתעברו מדיאטת סלטים לדיאטת תפוחי אדמה רקובים?). הרי הוא זה שקופץ על ההזדמנות להגיד לי בכל רגע: "רע לך? בואי נעבור לישראל. אני איתך".
אבל האמת היא שאני לא רוצה לחזור לישראל.
והאמת היא שאם אני אחזור, זה יהיה ללא הדילן.
ביום ראשון זה כמעט נגמר, ואני ראיתי על פניו הנוגות של דילן שכבר כמעט-לא אכפת לו. ברגע האחרון מצאתי את עצמי מושכת את שנינו חזרה. "היי, נצא מזה", אמרתי לו כאילו אנחנו בסרט דרמה שוודי. הוא הנהן. הוא לא ממש האמין לזה. האמת? גם אני לא.
זמנים קשים היו ועוד יבואו, ומי שאמר שהיאוש בלונדון הוא יותר קל הוא טמבל, אידיוט או לב לבייב.
__________________________________________________________________________________________________________________
את המשכורת קיבלתי ממש היום, שעה והיא כבר בחשבון הבנק שלי. לא רצתי וקניתי פינה קולדות. גם לא הסתובבתי באתרי אופנה עילית והתחלתי להזמין במהירות בה לוקח לאיציק אברג'יל להגיד "יריות? בחוף טובגו? אבל זה בת ים, זה יכול להיות כל אחד". פשוט ישבתי וחיכיתי. הכסף הזה יהיה שימושי סוף חודש הבא, כשארעב ללחם (ובינינו, אני ארעב ללחם, כי פחמימות אף פעם לא היו משהו שהומלץ לי להתקרב אליו). אבל לפחות יצא לי להתנחם בכמה דברים שמעולם לא ידעתי שאפשר להתנחם בהם. כמו:
1. דילן יצא מהבית להסתובב קצת גם ג'ורג' וג'יימס. אני אוהבת שהוא מסתובב עם ג'ורג' וג'יימס, כי זה אומר שהוא לא מסתובב איתי. וכשהוא לא מסתובב איתי, הוא בדרך כלל חוזר עם חוויות מרתקות, והשיחות שלנו לא מסתכמות ב"את שומעת? היום מישהו אמר לי שמתכננים עוד סרט של באטמן"\ "דילן, זאת הייתי אני, ודיברנו על זה חצי שעה"\ "אה".
2. הלכנו לראות את באטמן ב-iMAX ואני כמעט גמרתי מעונג. למעשה, הסיבה היחידי שלא גמרתי היא שהאולם, שהיה מלא בחומר לבן ודביק ממיליון אנשים אחרים שכבר הספיקו, היה טורן אוף די רציני.
3. ביום שישי אני, אנה וקרלה הולכות לכמה דרינקים בקנזינגטון אחרי העבודה. זאת תהיה הזדמנות מצוינת ללבוש את שמלת הקיץ המקסי הורודה ירוקה שלי. זאת תהיה גם הזדמנות מצוינת לצאת עם חשבון של 80 פאונד בשביל כמה באדוויזרס, אבל נו, שוין.
____________________________________________________________________________________________________________________
הצדדים הלא יפים של היופי
זהו לא סוד מדינה שגברים אוהבים כוסיות. כלומר, כן, הם מידי פעם יפזלו לעבר חטאי העינב גלילי בגלל שהן שנונות וקוליות, אבל ברמת העקרון - בואו נודה בזה, גברים לא רודפים אחרי אשה אינטלקטואלית חזקה עם שיערות בבית השחי ומגירת הלבשה תחתונה שכוללת את מיטב הקולקציה החדשה של מכנסוני-הים-של-דן-מנו. אבל אתם מבינים, גברים הם גם צבועים. כי מצד אחד - הם רוצים שתראי טוב, ומצד שני, אם הם ידעו איך את נראית טוב - הם בטח מעולם לא יזרקו לעברך מבט. מקסימום מעדר, וגם אז זה יהיה תוך שהם צורחים עליך "סוטה!". אני נוגעת בנושא הזה בגלל שדילן מוצא את עצמו פוער עיניים בסלידה שלא נראתה כמותה מאז שנח אישון עין אנושית על ספר סורר של ליהיא לפיד כשאני מטפחת את עצמי. בכל פעם שאני מתחילה את ריטואל הטיפוח הדו-שבועי שלי הוא מתיישב, מביט בי בעיניי הכלב הדני העצוב שלו, ושואל: "למה את עושה את זה לעצמך?" והתשובה פשוטה - אני עושה את זה לעצמי כי אני רוצה להיראות טוב. וכמה שזה נשמע מופרך - למרוח את עצמך בקצפת ולפזז ברחבי הבית לשירים של בריטני ספירס הוא לא טריק טוב לטווח הארוך. אז סתם כדי לזעזע פה את קוראיי הגברים (ובואו נודה בזה, אם אתם קוראים אותי, אתם לא באמת כאלה גברים, אה?), הנה הצד המכוער של היופי:
1. משלשלים.
אני יודעת שאנחנו לא אמורות לחרבן אחד, וכנשים, מפליצות רק פעם בירח מלא - וגם זה מריח כשילוב של ריבת חלב ושוקולד בלגי, אבל האמת היא שמשלשלים הם אחלה טריק, כשמשלבים אותו עם שעה הליכון ביום. אני לא מכירה כוסית אחת שמכבדת את עצמה ואת בטנה השטוחה, שלא זורקת ללועה משלשלים יום לפני שהוויקאנד מתחיל בשביל סשן ניקוי קיבה שכמוהו לא נראה מאז אילנה אביטל חיכתה בין ארוחה לארוחה. אני יודעת שבסופו של דבר, כשאת מוציאה מפיך את המילים: "האני, הייתי מתה, אתה יודע, אבל אני לא יכולה עכשיו, כי המעיים שלי רוקדות סמבה ואם אני לא אגיע בקרוב לשירותים הן גם יתפוצצו לך על הפרצוף", הוא לא בדיוק חולם על ירח הדבש שלכם. ומצד שני - אלו אמצעים הכרחיים כדי לתקן פאשלות בדמות חתיכת עוגה סוררת שמצאת את עצמך מחסלת במטבח המשרד או פרוסת לחם שהושטת אליה את היד בארוחת הערב.
2. טלק זה לא רק לתינוקות.
אני לא יודעת מה איתכן, בנות, אבל כשאני יוצאת מהאמבטיה, אני מושחת את עצמי בכל כך הרבה חומרים שאני נראית יותר כאילו אני עשויה מזיעת אלפקות מאשר בשר אדם. זה מתחיל עם תכשיר דאודורנט, עובר לקרם גוף, קרם ידיים, קרם רגליים ובסופו אני לוקחת טלק תינוקות ומפדרת את ישבני. למה? כי יש סיבה שהביטוי החי ביותר לעור נקי וטהור הוא "כמו תחת של תינוק" ולא "כמו הפרצוף של אלי דנקר". הסיבה היא שטלק באמת עוזר כשזה מגיע לענייני הישבנים. ואתם אולי צוחקים עכשיו, אבל כשאני אסע לאי יווני ואטייל לי בביקיני ברזילאי, יהיה לי יתרון משמעותי על הישראליות, ואולי אפילו אעבור כתחת גרמני. מי ארי עכשיו, אה?
3. לגרד לימון על הציפורניים הופך אותן ללבנות.
אני לא אוהדת גדולה של לקים. הציפורניים נוטות להתפצל לי כשאני שמה לאקים, ועם סדר יום עמוס כמו שלי (שתקו), הלק תמיד מתפורר איכשהו בצדדים, ואין דבר שמשגע אותי יותר מלק דהוי ומתפורר. לכן, אני צריכה לדאוג שהציפורניים שלי תמיד יהיו נקיות ולבנות, ולשפשף עליהן לימון בהחלט עושה את העבודה. הוא גם עושה את העבודה, אגב, כשאני נוגעת אחר כך בפרצופו של דילן, וזה זועק עד פסגת השמיים כאילו כרגע עשיתי לו ניקוי שיניים עם מלבין קרמיקות.
4. בשביל שיער יפה צריך לשלם.
ולא עם זיעה, כמו שנאמר בפיים. אלא בתכשירים. תכשירי חינה ואבוקדו ודבש ועוד כמה דברים שהייתי בכיף מורחת על הסנדוויץ' שלי. כמובן שאני גם מהבחורות שנשארות עם זה כ-30 דקות כמצווה בהוראות, וכמובן שאני מהבחורות שגם לא יושבות באמבטיה ומחכות בשקט, אלא מסתובבות בבית, כשבדרך הן נוגעות עם שיערן בכל רהיט או קיר אפשרי, ומשוות לבית ניחוח נפלא של נאד רטוב. אני חושבת שזהו אחד הדברים שדילן יותר שונא שאני עושה. בייחוד בגלל שהוא זה שצריך אחר כך לקרצף את הקרם של פנינה מהפרקט. גם ככה בכל פעם שהוא מביט באריזה הורודה והענקית של מסכת השיער שלה באמבטיה הוא בטוח שמדובר בדולי פרטון אחרי פוטושופ רצחני, לא צריך לשבור את ליבו אף יותר.
5. נסתרות דרכן של השיערות.
אם את ישראלית אמיתית, את יודעת בדיוק איזה ריטואל את צריכה לעבור כדי להיות חלקה כעברו הפלילי של אבשלום קור. אני את טיפולי האינפרה שלי (ואני אפילו לא עיראקית!), עברתי כבר בגיל 19, למרות שאני הרבה דברים, אבל שעירה הוא לא אחת מהן (גם לא סכיזופרנית, אגב). את מה שנשאר משואת השיערות שהעברתי את בית השחי, הרגליים והמפשעות, אני לא יכולה לסבול גם יומיים וחצי. אני עושה שעווה, עוברת על זה עם מכונה למריטת שיערות, ומקנחת עם פינצטה. כשאני משתמשת בפינצטה, מתגלות להן "המסתערבות". המסתערבות הן שיערות קטנות שגודלות ומסתתרות תחת העור, כנראה כתוצאה מסב סביהן, שהיה בשואה. בשביל להגיע אליהן את צריכה לגרד את העור עם פינצטה ולתלוש במהירות, או במקרים יותר קיצוניים ללחוץ להן את האמא, כאילו את מנסה להוציא את גרגר משחת השיניים האחרונה, רק בירך השמאלית שלך. לפחות פעמיים בשבוע דילן מוצא אותי משתרעת על רצפת הסלון כשרגל ימין שלי מורמת באוויר כבלרינה אפילפטית מתאטרון בלרוס ומנסה לתלוש מסתערבת או שתיים. ובכל פעם הוא מנסה לעשות את דרכו חזרה למטבח בצעדים חוששים, עד שהוא שומע צעקה שמבליחה את כל תקוותיו הפרועות ביותר: "דילן!".
"מה?", הוא שואל בחשש.
"בוא תעזור לי להוציא מסתערבת מלחי שמאל של התחת!".
ואז הוא בא.
6. סרטי וולט דיסני בצד - מלפפונים באמת עוזרים.
לא סתם בכל פעם שטום וג'רי יוצאים למסע אחרי הרס עצמי (זה הרי יגמר ב"הר ברוקבק", והם הרי בסופו של דבר יעשו את זה), הם תמיד נתקלים בבעלת דירה עם מלפפונים על העיניים שמחליקה על סקייטבורד ומוצאת את מותה רק בשביל שהשניים יבלעו (יבלעו!!!) את גבינת הברי היוקרתית שעלתה לה 50 פאונד לגרם. האמת היא שבעלת הדירה הזאת די חכמה (חוץ מהקטע של הסקייטבורד, כי יש דרכים אחרים למשוך בחורי אינדי) - להניח פרוסות מלפפונים טריות על העיניים באמת עוזר. עוזר, אם אתם לא כמוני, ולוקחים אותם מהמקרר, יושבים איתם חמש דקות ומבלים את 20 הדקות הבאות בלצרוח כמה זה קר, וכמה הדמעות יורדות מעצמן, וכמה אני בחיים לא עושה את זה, להירגע קצת, ואז לעשות זאת שוב.
7. Popping Pills? לא רק לאיימי ווינהאוס.
אני מאוהבת ומכורה לכדורים. כדורי הכל: ויטמין C, ויטמין D, אומגה שלוש, ויטמינים מעורבים, סידן, מזרזי מטבולזים, עוזרי דיאטה, שורפי קלוריות. כל בוקר שלי מתחיל בצלחת כדורים שתספיק למטוס ישראלים שלם להודו. הסיבה לכך היא שאני מדמיינת את עצמי מידי בוקר עושה את דרכי לעבודה כשהכדורים עושים את עבודתם בגופי: מחזקים לי את העצמות, מוסיפים לי ויטמינים ונלחמים בתאי השומן שלהם מלחמת חורמה ששווה לה רק המלחמה שאני מנהלת עם קצוות השיער המפוצלים שלי.
8. "על הפנים".
למה, בעצם, אנחנו אומרים, "על הפנים"? כי זה המקום שהכי כואב ליפול עליו? כי זה הדבר הראשון עליו מסתכלים בני אדם שהם לא מייקל ג'קסון? פנים הן דבר חשוב, אין צורך לומר זאת (למרות שכרגע אמרתי, מן הסתם), אבל עם הפנים אי אפשר לפתוח מיליון חזיתות. לכן אני משתמשת רק בשטיפתם בסבון פעמיים ביום, קלין אנד קליר פעם-פעמיים בשבוע וטיפול פנים מאסיבי פעם בשלושה חודשים. אממה, כשאני חוזרת הביתה מטיפול הפנים, שכולל חיטוט מאסיבי בעורי עם מחטים, צמר גפן, משחות ושעוות, אני נראית כאילו כרגע טבלתי את ראשי בסיר שמן לחץ ללובסטרים. בפעם הראשונה שהגעתי הביתה, דילן חשב שזאת לא אני, אלא אחותי התאומה והמרושעת, פרנצ'סקחרא.
"את נראית נורא!", הוא אמר לי, מבועת. אבל אני ידעתי שהכל ישתלם למחרת בבוקר.
"ועכשיו?", עניתי לו בוקר אחרי טיפול ה-60 פאונד שלי, כולי רעננה ועורי חלק וצעיר.
"עכשיו? עכשיו את נראית בדיוק איך שהיית לפני שהלכת לטיפול".
נו שוין.
מבטיחה לעדכן בתדירות גבוהה יותר,
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
