בלונדון הכל סובב סביב הפוסט קוד. הפוסט קוד הוא המיקוד שלך, והמיקוד שלך אומר עליך המון.
אנגליה היא אחת הארצות המערביות הבודדות בהן המעמדות כל כך מודגשות. האנגלים מפרידים בשמחה בין מעמד הפועלים למעמד הביניים, ונהנים מהעובדה שאין חיכוך יום יומי של ילדי מעמד הביניים, שהולכים לבתי ספר פרטיים, וילדי מעמד הפועלים, שהולכים לבתי ספר ציבוריים. ואני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם "היי, אבל כולנו הלכנו לבתי ספר ציבוריים ואנחנו לא מעמד הפועלים". אבל תשכחו מזה. לא סתם קוראים לישראל כור היתוך. באנגליה הדבר היחידי שיתיכו בבית ספר ציבורי זה את הפנים שלך למגהץ, כי לא הסכמת לתת לאיזה תלמיד 10 פאונד, שזה התקציב השבועי שלך לאוטובוס הביתה.
וישראל לוקחת את אותה גישה סוציאליסטית במיקוד. המיקודים בישראל נראים בערך ככה: 938728974אם398390זה984מס9083הכנסה387אני8לא9803בבית.
אתם יודעים, משהו שלא יסגיר את המעמד החברתי שלך, באיזו שכונה אתה גר ומה גובה המשכנתה שלך.
בלונדון הולכים לפי
South, West, East ו-North.
לדוגמה: המיקוד שלי מתחיל ב-
SW8, שזה בעצם SOUTH WEST 8, שזה בעצם גטו ורשה, אם היהודים היו אנשי ראסטות שחורים עם סיגריות מגולגלות שמנסים למכור לנאצים ירוק מעורבב עם פטרוזילייה. החלום של כולם הוא לעבור לסאות' ווסט 3 - צ'לסי רבתי - או אפילו לווסט1 - אוקספורד סטריט ולסטר סקוואר. אם אתה בוחר לא להתפרע, המינימום שתבקש זה נורת'1, איזלינגטון ואנג'ל. אבל מה שמשותף לכל המיקודים האלה זה שברגע שתפלוט את המיקוד שלך, אנשים ידעו בדיוק באיזו שכונה אתה גר, אם היא טובה או רעה ולאיזה דקירות לצפות מהגנב איתו אתה הולך להיפגש אם תבוא אליי לדרינק (באיזלינגטון הן שטחיות).
אני ודילן מחפשים דירה חדשה. החוזה שלנו פג בספטמבר (תודה לאל), ועכשיו, עם העבודה החדשה שלי, ודילן שנכנס לשוק העבודה במשרה מלאה, התקציב שלנו לדירה עלה פלאים, בקירוב ל-100 פאונד בשבוע. הוא עדיין לא מרשים, אמת. אבל כבר עלינו את הקו האדום של דירות מהגרים קטנות ומפוייחות בצד הלא טוב של לונדון. נכון, את הפלקאות שלי אני לא הולכת ליישב על דופלקס 3 חדרים בקנזינגטון, אבל זה מספיק בשביל לדפוק על דלתותם של סוכני נדל"ן בפימליקו, האמפסטד ואיזלינגטון מבלי לחשב מראש את תקציב משחת הטחורים השבועי שלנו (מה? מגפיים הן עניין מאוד לא הגייני לישבנים).
בינתיים אנחנו עדיין בשלב החיפושים. דילן רוצה סוהו (שזה נחמד, כי אני רוצה ציצי. חבל שכמו סוהו: זה יקר, לא משתלם והכל הייפ שהתחיל אצל האמריקאים), ונוטינג היל (גם נחמד, ותודה לסרט המעאפן של ג'וליה רוברטס שהקפיץ את מחירי הדירות). אני מעדיפה את אנג'ל, איזלינגטון והייבורי. איכשהו, האזורים האלה מריחים לי כמו דפים מצהיבים שמוללתי כנערה כשקראתי את ניק הורנבי. יש בהם את הקסם האנגלי שטרם פג, את הילדים במבטא הכבד (ובאופן מפתיע, לא הודי) שמתרוצצים בגינות. אלו לא מקומות טרנדים או מגניבים פר סה (חוץ מאנג'ל, וגם היא בקושי עוברת), אבל הם מקומות שאני יכולה לראות את עצמי קוראת להם בית. שאני יכולה לתאר את עצמי נמרחת על ספה בחדר שטיח קיר לקיר עם ספר טוב וספל תה. דברים שעם כל הכבוד לנוטינג היל וסוהו, לא יראו טבעיים במקום יפהפה שמתאמץ להיות כל מה שמזמן הפסקתי לרצות להיות.
העניין הוא שחיפוש דירות מוציא ממני ומדילן את האיש הממורמר והסרקסטי שבנו (שזה בערך קשה כמו להוציא מנתן זהבי את הערס הרמלאי שהולך להפוך תחנת משטרה כי דפקו לו דו"ח). אנו מבלים זמן בלתי נלאה בלצפות בטלוויזיה ולהגיד דברים כמו "עאלק לבריג'ט ג'ונס הייתה את הדירה הזאת. רואים שזה נוטינג היל או קובנט גארדן, ועוד יש לה מרפסת. לפחות 450 פאונד. לא בדיוק דירה של מזכירה בסיטי", ומספרים לכל מי שמוכן לשמוע כמה מחירי הדירות עלו, מינימום כאילו אנחנו מנהלי נדל"ן מבלגרביה. ובעוד דילן לוקח את זה כעול שאליו ישתווה רק מנוי לתיאטרון אילם בביירות, אני נראית כאילו מעולם לא עשיתי יותר חיים. אין סוכן נדל"ן בכל מרליבון או בלגרביה שלא נכנסתי אליו בעקבי הג'ימי צ'ו שלי וכובע האלמנה הבריטית הנוכריה כדי להירשם כמנויה לצפיות בבתים. וזה בכל פעם הולך בערך ככה:
אני (נכנסת, ידיי מלאות בשקיות שאנל - שמלאות בבגדים של פריימארק): "שלום, אני רוצה להירשם למשרד הנדל"ן שלכם כלקוחה. אני מחפשת כרגע דירה".
סוכן נדל"ן (בדרך כלל ערבי, מושיט לי יד שלא שמעה על שעווה ומתמוגג מאושר ושמחה): "אנא, תשבי, את רוצה עזרה עם המעיל? עם הקניות?".
העזרה היחידה שלי עם מעילים וקניות היא איך אני יכולה לקבל יותר מהם.
אני (בקלאסיות): "תודה".
כאן מגיע הקטע בו אני דוחפת לו 60 טונות שקיות.
סוכן (מתיישב): "אז מתי את מתכוונת לעבור?".
אני: "ובכן (וכן, אני אומרת ובכן, ואם יש לכם בעיה עם זה - זבש"כם, כמו שלא אומרים, כי אנחנו לא ערסים מפרדס חנה), תחילת ספטמבר".
סוכן: "נפלא! ואזורים?".
אני: "פימליקו, בלגרביה, צ'לסי, דרום קנזינגטון ו...נתפשר גם על פולהאם".
סוכן (רושם הכל ומנסה לחייך תוך כדי): "כמובן, כמובן, ואפשר לשאול את הגברת מה יהיה התקציב השבועי שלה לדירה?".
אני: "300 פאונד".
פניו של הסוכן נופלות.
שתיקה.
עוד קצת שתיקה.
ואני אוסיף כאן שתיקה שלישית, רק כדי להדגיש את חוסות הנוחות שהתווצרה פתאום בין שנינו.
סוכן: "האמת היא שאני צריך להראות דירה למישהו ממש עכשיו. אני אתקשר אליך אם יהיה לנו משהו בספרים שלנו".
מכל מקום, בינתיים הלכנו לראות דירות בשלושה מקומות:
1. פדינגטון
2. פימליקו
3. הייבורי
פדינגטון - לא כל הנוצץ ראוי-לחיות-בו הוא
את הדירה בפדינגטון הלכנו לראות היום. היא משכה אותנו כי היא הייתה זולה, כי היא הייתה חלק מבניין לבן מרובה עציצים, מרפסות וחלונות ארוכים עם עמודים יווניים וכי יש לנו מנת משכל של אתיקט, אחרת היינו מבינים שיש כאן קאטצ' עצבני מדוע אנחנו יכולים להרשות אותה לעצמנו מלכתחילה.
הגענו לסוכנות הנדל"ן כדי לגלות שיושבים שם זוג אחר שגם מחכה לראות את הדירה. הבחור היה איטלקי, גבוה, לבוש כמו כדורגלן שנחבא בארון כבר עשור ועם שיער פנים שהיה יכול לכסות בקלות את חדר השינה שלי מקיר לקיר. הבחורה לבשה פונצ'ו והיה לה פן די גרוע, והיא קצת הזכירה לי את הבחורות האלה בקניון חולון, שמידי פעם מנסות להיראות אופנתיות אבל נראות כאילו הן כרגע יצאו להפגנה נגד האתסטיקה. אני ודילן והזוג האיטלקי ניסינו להמנע מקשר עין. הבחורה תקעה מבט ארוך בנעליי הלקה הירוקות שלי וכחכחה בגרונה כשהיא מסמנת עם ראשה לעברן מול בן זוגה האיטלקי. לא הבנתי מה היה העניין, אבל לפי הבעת פרצופו יש סיכוי שהוא גנב לה בשבועות האחרונים זוג עקבים. סוכנת נדל"ן בלונדינית, כנראה פולניה, שלבשה פיג'מה מסיבה שעד היום איננה ברורה לי, ברכה את כולנו בקרירות, לקחה סט מפתחות ממגירת השולחן שלה ודילגה לעבר הדלת ומשם לרחוב.
ברחוב, סוכנת הנדל"ן התבררה להיות מג'נונה שלא ברא האברבנאל. היא קיפצצה במהירות של מטוס סילון לעבר הדירה, כשהיא בדרך דורסת אישה עם עגלה ונכה, וכאשר אנחנו, הזוגות, משתרכים אחריה כחבורת מתמודדים ב"לרדת בגדול" שרתומים לעגלה עם מקל ובקצו עוגת שוקולד. בסופו של דבר הגענו לבניין. הוא היה לבן וגדול ויפה והחלונות והמרפסות היו מדהימים בדיוק כמו שהראתה התמונה. נכנסנו לחדר מדרגות בו היה נוזל דביק ואדום לאורך כל השטיח.
"השטיח ינוקה", אמרה הסוכנת במבטא כבד. עלינו במדרגות מה שאני מעריכה היה קצת פחות מ-8 קומות, רק כדי להגיע לקומה עם 14 דלתות דירות שונות.
"וואו, אולי אליסה בארץ הפלאות תהיה השכנה שלנו", גיחך דילן בסרקזם.
"לפי המראה של הבניין הזה מבפנים, זו תהיה מקסימום עליזה, והפלאות היחידיים שהיא תעשה יהיו קשורים בהסרת כתמים קשים מתנורים", עניתי. סוכנת הנדל"ן דפקה בדלת, אותה פתחה בחורה תאילנדית גדולת מימדים ומיוזעת שסחבה איתה סמרטוט.
"אני אתן לכם להיכנס לבד לראות את המקום", אמרה הסוכנת בחיוך. מה שהיא לא הוסיפה, וחבל, היה "כי אי אפשר להכניס למקום יותר מ-2 אנשים". וזה נכון.
אין לי איך לתאר את זה בדיוק מבלי שתחשבו שאני מגזימה, אבל אם נותרה בכם טיפה של אמונה בי - דמיינו לכם כתת תלמידים ממוצעת. חתכו אותה בחצי. זה הגודל של כל הדירה, אם מחשיבים את המסדרון המוביל לדלת הכניסה. למעשה, הדירה הייתה כל כך קטנה, שבסלון-מטבח (למרות שמטבח הוא מילה ענקית על כיור שעומד באמצע הסלון), אפשר לעשות רק 3 צעדים קטנים.
"בעל הבית הולך לצבוע אותה", יכולתי לשמוע את המתווכת צווחת מהמסדרון.
"אני מקווה שהוא ייחנק עם הצבע", רציתי לצרוח לה בחזרה, אבל ויתרתי. אני ודילן יצאנו, פנינו המומים. הזוג האיטלקי יצא אחרינו.
אני חושבת שהבחורה האיטלקיה סיכמה את זה בצורה הטובה ביותר כשהיא משכה בכתפייה ועשתה לי מבט כזה, שאומר "אתם יכולים לקחת אותה, זונות". אני החזרתי לה בחיוך מבין והרמתי שתי אצבעות, שאומרות "V" או "לכי חפשי". ירדנו בשקט את 700 המדרגות חזרה לרחוב, ואני ודילן אפילו לא טרחנו להביט אחורה כשצעדנו לעבר בית הקפה. השארנו את המתווכת והאיטלקים לעמוד ליד דלת הכניסה והבניין כשאנחנו מתרחקים בזעזוע. סאקרים.
פימליקו - או: גברים לגיהינום, נשים למטבח
לדירה בפימליקו היה פלוס עצום על שאר הדירות שהיינו - היא הייתה בפימליקו. אני, אישית, הייתי מסכימה גם לגור בקופסת חמוצים, אם היא הייתה ממקומת במקום יוקרתי מספיק בפימליקו. והיה לה עוד פלוס: אחרי שראינו את הדירה בפדינגטון, גם הבפנוכו של גרב רטובה נראה פתאום כמו מקום לגיטימי לעשות בו NESTING יחסית לרפש אותו עברנו. ועוד פלוס אחד אחרון: אחרי שראינו את הדירה בפדינגטון, נכנסנו לקפה "נרו" ואני שתיתי את המנגו אייס שלהם, מה שתמיד מכניס אותי למצב רוח ואופטימי לעשות הכל, כולל בנג'י ללא חבל. אולי בגלל זה הדבקנו את המתווך באופטימיות שלנו, ובייחוד כי אני חייכתי חיוך מאוזן לאוזן כג'וקר מטורף בעודי צועדת בנחישות של מדריכת תושב"ע בטיול שנתי לעבר הדירה.
"היא תמיד ככה?", שאל את דילן המתווך, שהיה בערך בגילנו והריח מאפטרשייב שהיה שילוב לא מוצלח של מאכל רוסי וספריי שיער.
"רק כשהיא על קראק", ענה דילן ברצינות תהומית והוציא סיגריה מכיסו האחורי.
"אתה יודע שבעל הבית לא יאהב את העובדה שאתה מעשן?", אמר המתווך.
דילן הצית את הסיגריה.
"אני לא מעשן", ענה לו בפשטות, "זה רק כשאני בלחץ".
"ומתי אתה בלחץ?".
"כל עוד אני חי".
הגענו לדירה לפימליקו, והתרשמנו לטובה: הסלון היה בגודל של סלון ישראלי ממוצע, חדר השינה חמוד (אין חדר ארונות, שזה מינוס רציני) והאמבטיה חדשה לחלוטין מחרס חום אדמדם, רצפה מחוממת וחלונות ענק עם וילונות תואמים. החלק היחידי שלא מצא חן בעינינו היה המטבח, שהיה די ישן, לא משופץ ובעל אריחים שמזכירים קצת צלחות פורמייקה של שנות ה-40. ובעוד שבדרך כלל באנגליה נהוג לבקש מבעלי הדירות לעשות שיפוצים קטנים לפני ששוכר נכנס למקום חדש, אני לא ממש מסוגלת לבקש מבעל בית להיכנס לאיקאה ולהביא לי מטבח שוודי כפרי בילט אין.
הודנו למתווך הצעיר והמבועת, שהיה בטוח שאני על קראק ושדילן מעשן וששנינו הולכים לשדוד אותו בדקה הקרובה, וחזרנו הביתה מרוצים ועייפים.
הייבורי - או: איך הכל התחיל
את הדירה בהייבורי ראינו ביום חמישי. הייבורי, חלק באיזלינגטון, הוא לא בדיוק פסגת הנדל"ן הלונדונית. המקום מאכלס בעיקר משפחות בריטיות ממעמד הביניים ואנשי מקצוע צעירים ובוהאמיים כסנדוויץ' קלאב של סאבווי. הפלוס הגדול הוא שהמקום מלא בפאבים קטנים ומקומיים, לא הרבה מהגרים ופארקים ירוקים. רוב הרחובות שקטים ומלאים בעצים דקים וגזוזים, מרחק שנות אור מרחובות פדינגטון הנצבעים באורות בלימה אדומים ועשרות אלפי תיירים עם מבטים מזוגגים על פניהם. נפגשנו עם סוכן הנדל"ן איתו צחקקתי בטלפון קרוב לחצי שעה באותו היום. גלן היה תמיר ונאה וכל מה שקיוויתי שלא יהיה כשדיברנו, וגיליתי שהוא מצחיק ומנומס וברמה הכללית מזכיר למדיי את יו גרנט. צעדנו לדירה, חלק מבניין חדש עם מרפסת לכל בית, כשאנחנו מצחקקים על החיים וסופהשבוע הקרב והעברנו בדיחות סוכני נדל"ן שדילן לא ידע או רצה להיות חלק מהם. כשהגענו לדירה עיניי נצצו מהתרגשות ואושר: היא הייתה האחת.
רצפת הפרקט האמיתי קדמה את פנינו לסלון ענקי המוביל למרפסת מטופחת וחדשה המשקיפה על גגות לונדון. המטבח היה (ועודנו) יפהפה, עשוי שייש שחור, ארונות גלוסים שחורים ומקרר תואם שחור. חדר השינה ענקי גם הוא, ומוביל לחדר אמבטיה גדול עם אמבטיה חדשה בצורת ג'קוזי, מקלחת נפרדת ושירותים. המקום היה כל כך יפה שרציתי לחתום על החוזה בדיוק בו במקום.
אבל זכרתי את מה שדילן אומר לי לפני כל דירה שאנחנו רואים - "תהיי מוכנה להכל, כולל לברוח, כי את יודעת שהעיר הזאת מלאה בפסיכופטים". אה, וגם: "נסי לשחק אותה קשה להשגה, גם אם את רואה את הדירה של חייך".
הצצתי בדילן. גם הוא נראה מרוצה.
"מה את אומרת?", שאל.
"זה...נחמד", עניתי באיפוק שלא נראה מאז השלפוחית שלי בשנת 1992, כשהאמנתי לאמא כשאמרה שיש לנו מפלצת מים באמבטיית השירותים.
"רק נחמד?", התפלא דילן, "אני דווקא חושב שזה מקסים!".
"וואו, אני כל כך שמחה שאמרת את זה! גם אני חושבת שזה מקסים!!! בוא ניקח אותה עכשיו!".
"לפני שניה אמרת שזה רק נחמד".
"רציתי לרצות אותך! אמרת שאסור לי להתלהב יותר מידי!".
"פרנצ'סקה, את לא אומרת את זה במקרה כדי לרצות אותי כי אני אוהב את הדירה הזו, כן?".
"דילן!".
"מה אתם חושבים?", התערב גלן.
"נצטרך לדבר על זה", לחץ דילן את ידו בחיוך חמים, "אני מאוד אוהב אותה, אבל אשתי", הוא נד בראשו לעברי במבט הנוראי הזה שגברים מעבירים ביניהם כשהם רוצים להגיד "אוחח, נשים", "היא עדיין לא בטוחה. אני חושב שהיא מצפה ל-אחת, אתה יודע".
גלן הנהן ואמר: "אחח...נשים", אבל לא כמו שאומרים "אחח...פרחים", אלא כמו שאומרים "אחח...איידס".
איך זה קרה? איך קרה שגלן, איתו אני מנהלת מערכת יחסים ידידותית עמוקה ומשוחררת מזה 6 שעות, עבר לצד של דילן? שאני זו שהורסת להם? זה לא פייר. זה לא פייר.
יצאנו מהבניין ונפנפנו לגלן לשלום. הוא נפנף חזרה ואמר לדילן שיתקשר אליו לבדוק מה החלטנו. לדילן! לא אליי, גברת בדיחות-על-סוכני-נדל"ן-ומזג-האוויר. לדילן!
"גלן הזה בחור נחמד", אמר דילן כשחזרנו לתחנת הרכבת, בעוד הוא תוחב את ידיו עמוק לכיסים, "ממש בחור נחמד".
"ככה ככה", עניתי בפרצוף חמוץ, "בוא נחפש דירה אחרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
