כעבודה צדדית (לעבודה דמיונית, בה אני לא עובדת), התחלתי לשמור בייביסיטר על יאן הקטן. מן סוג של תינוק-על, שבגיל שנה ושמונה יושב לך על הברכיים, מכרסם פיצה ומסביר לך איזה צבע הוא מה, כולל גוונים (חסר לו רק להוסיף לירוק "זית" ולחום "אסתי ממו", להשלמת האפקט),אבל מה שבאמת מגניב בו, ובכלל בתינוקות עם תלתלי זהב ועיניים גדולות גדולות, ופה אדום אדום הוא:
1. שהם בנים,ולמרות זאת, הם לא צריכים איתך יותר מהיכרות של חמש דקות בשביל שתתני להם לנמנם לך על החזה בנחת.
2. שהם מסוגלים לגרום לך לקום ולרקד עם תוף מריים ביד ולעשות קולות של בבון אינפנטיל שברח מקצב תאילנדי.
3. שממש לא אכפת להם לראות שידורים חוזרים של החוזרים של הופ, שרוב התוכניות שם גם ככה ממחזרות את עצמן.
4.את עוד מקבלת על כל זה כסף.
התרגשתי,לא ידעתי בדיוק מה לעשות, רצתי ברחבי הבית בתקווה שהזמן יעבור יותר מהר. לא ידעתי מתי להחליף לו טיטול, או מתי לחמם לו חלב, ובכלל ,לא ידעתי איך משתמשים במיקרוגל שלהם כדי לחמם לו את החלב, או האם אפשר להכניס את הבקבוק, או אם הבקבוק הוא מפלסטיק.
ואז הגעתי לשם.
מדהים אותי כמה הוא נהנה מדברים פשוטים שכבר ממזמן נראים לנו כמובן מאליו, כמו טלוויזיה, או פיצה, או עוזי חיטמן. הוא מסוגל לשבת מרותק מול חתול שמנסה להכניס מקל גולף לתוך בור, אני הולכת לשלושת רבע שעה לעשות שיחות חוץ, וכשאני חוזרת, הוא יושב בדיוק באותה הפוזה, מביט בסקרנות בדיוק על אותו חתול, שעדיין, למרבה האידיוטיות מנסה להכניס את מקל הגולף לבור.
אז נהננו, צחקנו, הוא כל הזמן הביט עליי במבט מעריץ, במיוחד כשהתרברבתי בפניו ונקשתי באצבעותיי,והוא חשב שזה בערך הדבר הכי מגניב בעולם באותו הרגע, חוץ מהעובדה שחצי מהשיער שלי בערך היה אצלו ביד.
עד שהגיע הקטע שהופ הסתיים. זה הרגע ממנו חששתי.
הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות:
"איפה אמא ואבא"?
"לא יודעת..?"
"מתי הם יחזרו"?
"לא יודעת...?"
האמת היא שכן ידעתי. הם הלכו ליריד ציפורניים (כן,כן) והם יחזרו בערך בשעה תשע, אבל אני לא חשבתי שזה המקום הוא המצב לספר את זה לילד. חוצמזה, גם לא חשבתי שהוא יבין את זה כל כך, ומעל הכל, לא רציתי לקיים את השיחה הזאת עם דבר שעוד לא הצליח לשלוט במערכת העיכול והשלפוחית שלו.
ואז התחילו הצרחות, והתליות של הקטנטן על הדלת בהיסטריה. הוא "רוצה את אמא, רוצה את אמא"! אמא מתה! אמא אכלה את אבא! (למה אמרתי את זה? אני רואה יותר מידי "רוזאן"...), ואני כבר ראיתי את עצמי מתאבדת ע"י קפיצה מהחלון מקומת הקרקע, אך למזלי (ולמזלו של הקטן,אני מניחה) אמאבא הגיעו במהרה, ושחררו אותי.
"איך הוא היה"?שאל האבא
"מדהים,נורא שקט" (יחסית לבולדוזר)
"אני יודע,הוא תמיד ככה". כן,כי אתם איתו.
(הערת ביניים: עד שהם הגיעו עברה חצי שעה של צרחות, אבל מה-זה צרחות, הוא הרים גגות, עד אז כבר הייתי משוכנעת שאחרי כל הצרחות האלו השכנים כבר ממזמן הידפקו על דלתם של משפחת הילדון או יזמינו משטרה, אבל אז אמרתי לעצמי:"פרנצ'סקה, תרגעי, פה זה בת ים, הם רגילים למקרים כאלה").
תקראו לי פרנואידית, אבל כששמעתי שבא לרועי לרצוח אותי, הרגשתי שמשהו פה לא בסדר.
"את מבטיחה לי שיש שם אוהדי מנצ'סטר יונייטד"? הוא שאל אותי כל הדרך לפאב בו ראינו את המשחק של ארסנל ומניו (לא מדברים על התוצאה).
"ברור",אמרתי. וגם צדקתי. רק אוהדי מניונייטד היו בפאב. אם לא הייתי נקבה עם קצת בלונז', אני בטוחה שהם גם עוד היו רוצחים אותי. אבל אני כן נקבה עם קצת בלונז', פלוס הם היו אוהדי מניונייטד, מה שאומר שהנשק היחידי שיש להם נגדי, הוא כוסות פלסטיק עם קשית רב פעמית של מיץ פטל.
ושוב, כבר הזכרתי לכם שהתגעגעתי אליכם?- יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
