היום,בכניסה לסופרמרקט, בעודי ממתינה לאימי היקרה שתצליח לתפעל עגלה שהקריטריון היחידי לנווט אותה הוא חמישה שקלים, נחו עיניי על שלט שהיה תלוי על עדנית מלאה בפרחים :"פה זה לא מאפרה, נא לא לאפר!" וחשבתי לעצמי :"אוי, איך זה הורס את הנוף של הפרחים" (בלב,כמובן. לעצמי הפסקתי לדבר בפומבי כבר כמה חודשים). המדינה שלנו הולכת ומדרדרת. תארו לעצמכם שעכשיו נתקין על כל עץ ביער בן שמן:"פה אסור להשתין ו/או להשאיר חומרים דליקים ו/או ילדים או/ את שירי מיימון". זה נורא ואיום. עם זאת איני מתכוונת לצאת פה בהצהרה של "טוב,יאללה חבר'ה, היה מצחיק ומשעשע, אבל אנחנו חייבים להפסיק לאפר בתוך העציצים האלה", מהסיבה הפשוטה, אני מעדיפה להאמין שלא קוראים כאן אנשים שבאמת זורקים עליי זין.
הא, והיום עברתי דרך הבית ספר תיכון שלי, ז"ל, שאיבד סופית כל צלם של מקוריות, חדוות מחשבה או אינטיליגנציה כלשהי ברגע שקיבלתי את התעודה המעידה על כך שאני רשומה לגוף הממסדי הזה 12 שנים ברציפות. היתה הפסקה, הי"אניקים של שנה שעברה (היום שמיניסטים מא-גניבים בעלי מכוניות ודחף בלתי נשלט להרכיב משקפי שמש על העורף), מתחו איברים בספסלים שפעם אנחנו איכלסנו, ושתו מפחיות הקולה של מכונת השתיה שלנו (היחידה שעוד מחזיקה "תותית", שזה כמו רד בול, רק בלי המי חמצן שדוחפים לכם בבארים בטענה שזו וודקה), ואכלו את הבורקסים והפרצלס שהם דווקא לא שלנו, אלא של הקיוסק של עדנה, שלא הוציאה את האצבע מנחיר אפה השמאלי בערך מאז רצח רבין, ככל הנראה כאות אבל.
הצצתי לתוך חדר המורים, מתוכו הצלחתי לראות רק את המורה שלי לשעבר למתמטיקה, האנורקסית, זאת עדיין משתמשת בכמות מייק אפ שיכול בקלות לכסות גוף של ממוטה בריאה, ומשתמשת בכל כך הרבה תכשיר שיער לבן שמקנה לה מראה מאוד:"כרגע יצאתי מסרט פורנו ללא תקציב לקונדומים". בקיצור, לקחתי נשימה עמוקה, הודיתי לאלוקימי על כך שאני את הסיוט הזה כבר עברתי (לפחות עד ללימודים גבוהים,AKA עשור שלם של שקט), והמשכתי בצעדה מהירה הרחק הרחק...
והערב (שזה כבר לא "והיום", חידוש מרענן) אני הולכת ליציאה מסוג אחר לגמרי. לא כזאת שאני חווה בפאבים, במועדונים (עאלק), או בשירותים. היום אני נוסעת לבית חולים פרטי.
ואני יודעת מה תגידו לי :"גם את נכנסת לטרנד הזה? למסיבות נשים האלה שבאים רופאים (רופאים הא?-אופטימית אני..)ומזריקים לכן בוטקס לסנטר,לאף,לעפעפיים,לשפתיים,לתנוכים של האוזניים"?
אז לא. אני די שלמה עם עצמי (פרט לציצי, ולעוד כמה דברים) אבל לשם שינוי הפעם נדבר על מישהי שהיא לא אני: בת דודה שלי. זאת קמה יום אחד בבוקר והחליטה שהיא רוצה לבצע ניתוח אף. (אם אתם צריכים אינדיקציה מסויימת לאיך היא נראית- בערך הכפילה של איילת זורר, השחקנית היחידה במדינה שלא עברה את מחסום ה-60 וראויה לשבח).
"התקשרתי בכדי שתברכי אותי על כך שאני הולכת לעשות ניתוח אף", היא אמרה לי שבוע שעבר.
"על מה לברך אותך? על היותך אחת הבחורות הסתומות בהסטוריה של המדינה שהכירה לעולם את מלי לוי"? שאלתי אותה בעצבים. ניתוחים פלסטיים נועדו בשביל אנשים שבאמת צריכים אותם! הפזילה של נינט טייב, האף של ראובן עובד, הגובה של שירי מיימון, מאיה בוסקילה (בכללי). את, גברת בת-דודה-ש'לי, לא צריכה אותם!
ניתוחים פלסטיים יכולים רק להזיק לבנות המין היפה שבאמת מצדיקות את הסטיגמה שהדביקו עלינו (רמז, זה נמצא בביטוי "בנות המין היפה". מצויין, התכוונתי ל"בנות"), קחו לדוגמא את מג ראיין.
בחורה, בוא נאמר, יפהפייה בתחילת דרכה, שלפני כל סרט הזריקה ליטר וחצי סיליקון לכל שפה. בסרט "קייט ולאופולד" היא נראתה כבר כמו מישהי שיכולה לשתק דינוזאור בביס. מה היה רע לה עם איך שהיא נראתה? הא? בנות, אני קוראת לכן כאן ועכשיו להפסיק לעשות סצינות,אתן יפות, חתיכות, ומסוקסות, תאהבו את עצמכן ותפסיקו עם הריגשי!!!
(הודפת את הסלט-חסה-לייט-נטול-הרוטב שלי הצידה כי הריח של מסיכת הפנים הירוקה שלי הוציא לי את התאבון). איפה היינו?
(זה לא משנה, כי בא לי לעבור נושא), הא, "Men talk". משודר עכשיו ב"Yes weekend", ערוץ מעולה שמסיבה לא ברורה פתוח רק בסופי השבוע (סטגדיש?). שם יושבים שני גברים, כאלה שבדרך כלל אנחנו מעקמות אפנו בסלידה בזמן שהם מנסים להציץ לנו מתחת לחצאית, כשאנחנו בעצם לובשות ג'ינס. כמובן שבאמריקה כמה מפיקים תפסו את שני הבטלנים הללו שהכישרון היחידי שלהם הוא בענף השתיית-בירה-למרחקים, ונתנו להם תוכנית. פייר? -יצא גדול.
באחד הקטעים היותר רציניים (אפילו יותר רציני מלפוצץ חרא של כלבים ולשים לכלב שלך מסיכה של פאם אנדרסן*) (*שזה "פמלה אנדרסון", רק במבטא בריטי), השניים יוצאים לרחוב ומנהלים החתמה המונית של נשים, שקוראת להפסיק את ה**Suffrance לנשים (**נשמע גם כמו "סבל", אך המשמעות האמיתית שלו היא: מתן זכויות בחירה לנשים). אנחנו, כמובן, נורא אוהבות לדבר על שוויון זכויות ופמיניזם ולהסתובב ברחוב בלי חזיות (עם זה דווקא אין לגברים בעיה,אלא אם כן עברת כבר לידה שניה), אבל כשמבקשים מאיתנו לחתום, אנחנו הופכות מינימום לבריטני ספירס ולא שואלות למה. זה מובן מאליו. הרי אם הם היו רודפים אחרי בחורה,כל בחורה, ברחוב עם פנקס צ'קים, היא עדיין היתה חותמת להם ואפילו מוסיפה שהיא מוכנה לחבק אותם בתמונה. כך הם אספו המוני חתימות מנשים שמסתבר לא חשוב להם כל כך קרי או בוש (אולי פרט לבחורות שקוראים להן קרי, או...קרי.), חלק מהנשים אפילו התנדבו לקחת את דף החתימות ולהחתים בעצמן נשים אחרות.
האקט המחאתי הזה נגד מתן זכויות בחירה לאישה נורא הפריע לי, בטבעיות. כאזרחית העולם הגדול (במדינה קטנה ומסריחה), כאישה, כאדם וכבלה בלה (משהו אחר), אני מזועזעת. למה דווקא בחרתם בזה?! ראיתם איך אנחנו נוהגות?!
תצחקו. תצחקו. אתם מבטלים לנו את הזכות לנהוג, אנחנו עוד נבטל לכם את הזכות ליד ימין.
ושיהיה לכם סופשבוע ענק, חבר'ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
