כאשר נודע לי שישנו פאב בת"א שאותו מאכלסים בעיקר תיירים,בעיקר מאירופה,בעיקר חתיכים, מיד אמרתי לעצמי:"וואלה". את הצהרה זו אני מבססת לאחר שנעלתי את הנעליים הכי גבוהות במזרח התיכון (כן,יותר משל שירי מיימון), ויצאתי לבדוק את העניין בעצמי, מלווה בבתדודה ורוניקה.
בכניסה נתקלנו בבעיה קטנה:
סלקטורית:"בת כמה את"?
אני:"23".
סלקטורית:"מה התאריך לידה שלך"?
אני:"24.9"
סלקטורית:"שנה"?
אני:"בשנה שבה כל בני ה-23 נולדו..."?
סלקטורית:"והיא"?
אני (*מוציאה את ידיי מכיסי הג'ינס ומתחילה לספור בעזרת האצבעות):"80"?
סלקטורית (מחייכת):"כנסי".
(*שלא תסיקו מזה שאני נפגעת אסון צ'רנוביל,או משהו בסגנון).
אחרי זמן לא מבוטל על הבאר, בו לגמתי אלכוהול במהירות שלא תבייש אף אצן סומלי מקצועני, ניגש אליי בחור בשם...תנו לי שם בדוי?-הרצל. טוב, ניגש אליי בחור בשם הרצל, ששאל אותי אם זה פאב מיוחד,לאנשים מיוחדים,שכשהם מגלים להורים שלהם שהם מיוחדים,אבא שלהם רוצה לירות בעצמו (לא, הוא לא התכוון למועדון המעריצים של דץ ודצה, אלא לאנשי הקהילה הגאה).
"לא". פסקתי נחרצות בעודי גומעת אלכוהול.
הוא המשיך לעמוד שם עוד כמה זמן ולתרץ לי שהוא לא ידע, בגלל שהוא לא גר פה במקור, ולי זה באמת עניין את קצה השערה השמאלית בבית-שחיי, אבל אז הגיע הרגע שהוא אמר:"הרבה זמן לא הייתי בת"א,אני גר עכשיו באנגליה".
היי היי,דה מג'יק וורד ("גר"),מהר מאוד מצאתי את עצמי כן מתעניינת במה שיש לו להגיד. אז הוא סטודנט, במנצ'סטר, והוא כזה...נו,איך אומרים את זה?- משעמם רצח. אבל היי,הוא סטודנט תואר שני לבלה בלה,בלה בלה בלה (ככה זה נשמע באותו הרגע,אחרי 2 ראסטי נייל וחצי טובורג). מכל מקום,נורא הצטערתי שבחור עם פונציאל כבד לברוח מעיירתנו עוד כמה חודשים התחיל איתי דווקא, מצד שני עם המזל שלי אני צריכה פשוט להודות על כך שהוא לא היה גידם או משהו בסגנון.
ועכשיו לפינת יאסר. שמעתי שהוא חולה בלוקימיה (סרטן הדם). אני לוקחת את עניין ה"גוסס" בערבון מוגבל. נכון שעם כובע צמר ופיג'מה הוא נראה יותר כמו דרדס-סבא או דר-דרסו אותי, ומצד שני: למה כל העולם כל כך בטוח בזה שהוא ימות? תנו לי להסביר לכם משהו:
ברגע שבנאדם נופל מקומה רביעית וניצל- זה אומר שיש לו המון מזל. ברגע שבנאדם מתרסק בלוב בתוך מטוס וניצל- יש לו המון מזל. אבל ברגע שכל זה קורה ובנוסף אשתו של הבנאדם בוחרת מרצונה החופשי לא לגור אצלו בבית ולא לעשות לו כאב ראש- או שהוא סופרמן,או שהוא אלוהים. כמובן שאני לא מנסה לרמוז כאן שיאסר ערפאת הוא אלוהים (הוא ללא ספק סופרמן), לכן, מאיפה לכם לדעת שברגע האחרון חבריו לציר הפשע והרשע בין לאדן, סאדאם חוסיין או יוסי שריד יתרמו לו מוח עצם?
אני סתם צוחקת, אתם יודעים. זה באמת לא היה נחמד להכניס את שמו של יוסי שריד לרשימה הזאת. הרי כולם יודעים שליוסי שריד אין שום סוג של מוח בגוף...
והאמת היא, בנוגע אלינו הנשים,שאנחנו נורא אוהבות דברים מיותרים. וכשאני אומרת דברים מיותרים אני מתכוונת לדברים שאין להם שימוש כלל, כגון תמונות, ספרים של סטפן קינג והשוער של הפועל חיפה. כן כן. את כל אלו אנחנו יכולות לאכלס בחדרנו הפרטי מבלי להשתמש בהם ולו פעם אחת (בשוער אולי, לא הספקתי לראות אותו מכל הזוויות, עד כה יש לי רק את זווית ה:"היי, כרגע כידררו מעליי כדור והוא נכנס לשער, האם אני הופך לדודו אוואט?"), אז אין זה פלא שהיום, בעודי תרה אחר פינצטה (עקשניות,השיערות האלה באוזניים) בחדרי, מצאתי לא פחות ולא יותר: דבק של נצנצים. בכל הצבעים. אחח, דבק עם נצנצים. אני זוכרת איך הייתי מביאה אותו לכתה ומתלהבת בפני כולם,כי הוא הדבק הכי יקר, ומורחת אותו על הידיים שלי ושל ילדים אחרים. אבל מאז כתה י"ב עבר כבר זמן,והפסקתי עם המנהג הזה.
בכל מקרה, אחרי שהבנתי שיש כמה דברים שצריכים לשנות בחדר עתיק היומין שלי (יש לי יומן מסע מהטיול באירופה מונח על השידה שלי. יומן משנת 2000. שנה מכרעת בהתפתחותי, בה כתבתי כל דבר, כולל הכל, כולל מילוי טפסי מיסים (שזה באמת הכל,בינינו), בכתב דפוס בלוני, גדול ועגול כזה, מצבעי פסטל.
כשפתחתי אותו היום להציץ במה כתבתי, זועזעתי. איך יכולתי לכתוב כאלה דברים? אני לא מתביישת? מה עבר לי בראש?? צהוב עם אדום??? ג'יזס קרייסט, אין דבר יותר מגעיל ביומן שכתוב בצהוב ואדום, אולי חוץ מהמדים של מ.ס אשדוד.
ואחרון חביב, כשאני אהיה תסריטאית עשירה ובעלת כבוד וממון, שני דברים שכבר אין למייקל ג'קסון, החלטתי על מה יהיה הסרט הראשון שלי- על אדם שכלוא בגוף של תינוק. זאת אמורה להיות קומדייה היסטרית, בגלל כמה אלמנטים אמיתיים לגמרי:
1. מבוגרים עושים כל מה שתינוקות אומרים להם לעשות. (אני רואה את זה כשיאן מבקש ממני כשאני עושה לו אמבטיה לנשק את הברווז גומי שלו, ואז אני מתכופפת, וכמו גדולה רוכנת את ראשי לנשק ברווז גומי שמחייך לי חיוך ממזרי של:"יא אללה, אבא שלו היה פה קודם...").
2. כשאנחנו המבוגרים (לא באמת שייכתי את עצמי אליכם,אגב. תתעלמו מזה) שוברים דברים, זה נחשב לואנדליזם או לתנועות מסורבלות, כשתינוקות שוברים והורסים דברים,זה בערך הדבר הכי חינני בעולם. תינוקות, שניחנו במוטוריקה גסה וקלה של גברי לוי בחדר סגור בו הבאר חופשי, יכולים להרוס את העולם ומנגד, ינופף להם ג'ורג' בוש בחיוך אהבלי ויצקצק בלשונו:"נו נו נו, מי שחרר את סאדאמי מהכלוב? מי?! מי?!-אתה!! אתה!!"
3.תינוקות פטורים מלבטאות כל מיני אותיות: ס/ ל/נ וכ'ו.
וזהו. וקר לי. והיי היי,אין לי פרו,איזה קטע? *כחכוך גרון עצבני*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
