אז ככה: סבתא שלי השתגעה. 
זה קרה יום שישי. ישבנו אצלה בבית, אכלנו ארוחת ערב משפחתית כזאת. כידוע, יש את קטנצ'יק, הבנדוד הקטן וההיפראקטיבי, ואת גדולצ'יק, שהוא בנדוד באותו הגיל, רק שהוא מכוער, ושמן באופן חולני ודוחה (אמא שלו זאת ההיא שחפפה לו עם נפט. אתם מתחילים לחבר יחד את חתיכות הפזל?).
בכל מקרה, השניים שיחקו להם בנחת בחדר הצעצועים. אנחנו המבוגרים* ישבנו בסלון ושתינו תה (*מבוגר אצלנו במשפחה= אדם שהספיק להשתכר באירוע משפחתי כלשהו במהלך חייו כלוט ולעשות מעצמו צחוק. בדרך כלל מקבלים את התואר הזה בגיל 12, מקסימום גיל בר מצווה). הסלון משקיף על דלת חדר הצעצועים הפתוחה. קטנצ'יק וגדולצ'יק משחקים בשלווה. לפתע, קמה סבתא במהירות וצורחת:"קטנצ'יק!!!" ,שופכת את כל התה החם על השולחן.
"מה קרה"? אבא שלי קם בהיסטריה.
"קטנצ'יק!!! הוא נתלה!!! על המאוורר!!!" (בתקרה יש מנורת מאוורר כזאת שמסתובבת, נו, אתם מכירים).
מיד רצו כל המבוגרים לחדר להוריד את קטנצ'יק המסכן שנתלה על מנורת התקרה, ומה היתה ההקלה כאשר התברר שלא היה זה אלה הבובה המיתולוגית של הקטנצ', אותה הוא לוקח איתו לכל מקום- דני.
קטנצ'יק רץ חזרה לסלון, עיניו מלאות דמעות והוא אינו יודע על מה כל המהומה.
"קטנצ'יק, מה קרה שם"? שאלתי.
"אני וגדולצ'יק זרקנו את דני על המאוורר שבתקרה...וצפינו בו מסתובב במהירות...", הוא דיבר באיטיות.
"אבל דני נראה כמו קטנצ'יק, בחיי!" סבתא ניסתה להגן על כבודה האבוד.
"קטנצ'יק, אתה יכול להביא לי בבקשה את דני?" ביקשתי ממנו. הוא רץ להביא את הבובה. היא היתה בערך בגובה שלו, שלושת רבע מהגוף היה רגליים רזות, ארוכות ואדומות. בובת סמרטוטים שכזו, שעל ראשה כדור צמר ג'ינג'י גדול.
"חשבת שזה הנכד שלך"? תפסתי את דני מהרגליים והתחלתי לנופף לכל עבר. סבתא נראתה מבולבלת. אנחנו צחקנו צחוק גדול ומתגלגל. טוב שתקו, אם הייתם שם גם אתכם זה היה מצחיק.
ואז נסענו לפסטיבל האירי בסינמטק. אין מילים בפי שיוכלו לתאר את מה שהלך שם (אבל זאת משום שהגענו בשעה שתיים לפנות בוקר, בעיצומה של הסגירה). אבל אתם מכירים אותי, אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה (טוב, אם מדובר באלכוהול כמובן), רצתי לי בין שיכורים בכל הגילאים והצורות, מריחה בעונג את ריח הבירה הספוגה בבגדיהם, זעתם והבל פיהם.
"פיינט מרפיס", דפקתי על הדלפק. הבחור הוציא לי כוס פלסטיק ונראיתי מאוכזבת.
"לא, אני רוצה כוס זכוכית", ארשת פנים עצובה נמרחה על פניי. הוא הביא לי את כוס הזכוכית האחרונה(!) שנשארה להם, ומזג.
אש"כ:"תגידי, זאת לא ההיא מכוכב נולד שמוזגת בירה"?
אני:"אש"כ, החלקת על השכל? היא היתה בכוכב נולד, היא לא אמורה לעשות טלנובלות או להנחות תוכנית מתבגרים עכשיו? מה פתאום למזוג בירה".
אש"כ:"לא, פרנצ', אני בטוח, זאת שירי אלקבץ!"
אני:"לא"!
אש"כ:"נו, תשאלי"!
אני:"סליחה שאני מפריעה לך, אבל האידיוט מימיני ואני התערבנו- נכון שאת לא זאת מ"כוכב נולד""?
שירי אלקבץ:"לא, זאת דווקא כן אני". (בחיוך קורן).
אני:"הא.." "אמרתי לך אש"כ?! אמרתי לך שזאת היא!! אני אזהה אותה בכל מקום"!
שירי ממשיכה לקרון.
אני:"שירי, רק שתדעי לך, אני לא סובלת את נינט, תמיד רציתי שאת תנצחי!"
שירי:"אה...כן...אבל אני הייתי בכוכב נולד 2..."
לא נורא, בכל זאת היה כיף. ומכיוון שרציתי למצות את עניין הסינמטק והפסטיבל האירי עד תום, גם עמדתי באמצע שום מקום והדגמתי, לאחר כמה בירות ומצברוח מרומם לחלוטין, את צעדיי המיומנים בנישת הריקוד האירי. בנחישות וביטחון, הנעתי את רגליי כך שכל אדם מבחוץ יוכל בקלות להניח שמתחת לרגליי היחפות גחלים לוהטים.
טוב, נסענו.
(לא, זהו. אני באמת מתכוונת לזה- נסענו. משם לא היתה שום תחנה אחרת. רצינו ללכת אח"כ לאיזה פאב, אבל מה חבל שבכל אלנבי, דיזינגוף, וכל מרכז ת"א הפאקינ' מזורגגת, אף אחד לא הצליח להסכים על פאב מזורגג אחד שבו כולם רוצים להיות. זאת מאחר שהטלתי וטו על הBLOM המסריח. לכן מצאנו את עצמנו עושים רונדלים עם המכוניות לא פחות מפאקינ' שעתיים מזורגגות. שעתיים מהחיים שלי, שהסתובבתי בתוך האוטו ברחבי ת"א. עירי מעולם לא היתה מסריחה יותר).
וכל זה גרם לי לרצות לשמוע המון שירים אירים עם חמות חלילים, אז מי שיודע מה צריך לכתוב כדי שבאימיול זה יוריד לי שירים כאלה, שישאיר בתגובות.
וממחר אני עובדת אצל אבא שלי. כמובן שזאת עבודה שהוא לחלוטין המציא במיוחד בשבילי, אבל זה גם משהו.
אני אעשה תיוקים, משלוחים, קפה, אנעראף מה הוא רוצה ממני. מעניין כמה זמן יקח לו עד שיפטר אותי.
בכל מקרה, זה יהיה נפלא, כי גם תהיה לי הסעה כל יום הלוך-חזור, גם אין סיכוי שהבוס יטריד אותי מינית, וגם איך אבא אמר את זה? -"אם את לא רוצה להגיע לעבודה יום אחד את לא צריכה להתקשר ובלאגנים, פשוט תצעקי לי מהחדר שלך:"אבא אני לא באה היום לעבודה"". 
וכשסיפרתי על זה לבנים, הם שאלו בקול אחד בתגובה:"מה, לאבא שלך יש משרד? חשבנו שהוא בשוק השחור...".
צחוקים איתכם. תשארו.
פרנצ'סקה ממשיכה להטריד את שירי:"שירי, יש פה רק מרפיס? אין גינס? אין קילקני"?
שירי:"שש, לא יפה, הם המתחרים שלנו". (בחיוך קורן. סעמק, היא כל הזמן רק מחייכת).
פרנצ'סקה:"נו שירי, אל תהיי כזאת. תגידי לי אם יש".
המוזג שהיה על ידה:"לא, באמת שאין. אבל מרפיס זה הכי טוב, לא?" (ופה מגיע הקטע שהוא מתחיל לזיין לי את השכל על המעלות במרפיס. אני יודעת, סעמק. גם אני אוהבת יותר מרפיס irish red).
מישהו:"תגידי, מה ההבדל בין irish red ל-stout?"
אני:"פשוט מאוד. אתה רואה את הצבע של האייריש רד שאני שותה? יש לו צבע צהבהב כזה של קרלסברג וכאלה.."
מישהו(בקשב):"נו..?"
אני:"רואה את הצבע של הבירה שלך, שהיא סטאוט, שחורה כזאת כמו גינס?"
מישהו (מהנהן):"כן..."?
אני:"אז אייריש רד פשוט הרבה יותר טעימה. זהו." 
מישהו (מבולבל):"האא...הבנתי". שקרן. לא הבנת כלום.
דברים שרציתי לקחת מהאנשים שהיו בפסטיבל האירי: את החולצה השחורה שכתוב עליה Dublin , את הנעליים האוסטרליות עם הפרווה, ואת כל הלבוש המגוחך של איזה זקנה בת 98 עם גרביוני רשת שחורות וחצאית מיני.
הפסטיבל האירי בסינמטק, משמעו: כניסה עם דגלים משולבים של אירלנד, ישראל ומרפיס, הרבה בירה מרפי'ס שנמזגת בתוך המקום, קצת מוזיקה אירית, והרבה זקנים שיכורים.
התרבות האירית לדברי הצפוןאירי מהמסנג'ר שלי:"הוצאתם מהתרבות שלנו הרבה יותר ממה שהיא. בעיקרון- זה פשוט הרבה הרבה בירה".
אגב, קטנצ'יק, נכון ליום שישי אחה"צ, במשכני: 
פורטרט של דני, הבובה שלו:
מצא את ההבדלים.
עריכה חשובה:
1. הערב הצרות של הפועל הסתיימו- החלטנו עם איזה מדים לעלות על המגרש.
2. בראד פיט. אני לא יכולה איתו. כל אחת היתה עושה אותו, זה נכון. אבל אני?- אני מאז פייט קלאב וסליפרס נשבעתי, שגם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי- אני אעשה אותו. עכשיו, בשני דברים אני בטוחה כיום:
א) אני אעשה אותו. הוא התגרש מהצנונית עם הקול המעצבן מ"חברים", סימן מהקב"ה או לא סימן מהקב"ה?
ב) זה לא בדיוק יהיה הדבר האחרון שאעשה, כי בכל זאת, אני בונה על למות לא ממש צעירה. ובראד פיט?- לו מגיע אותי במיטבי.
הערה חשובה:
נכון שפייט קלאב הוא אחד הסרטים עם התסריט הכי טוב שאי פעם ראיתי, אבל הוא מסוג הסרטים שאחרי שאתה יודע את הסוף שלו, אין מצב שתשב ותראה אותו שוב, כי זה חסר פואנטה. ובכן, היה אותו ב-YES. ואני, אני לא מפספסת את בראד. אז נכון שעד 00:35 ישבתי כשהסצינה בה הוא מעשן סיגריה מרצדת על המסך (תודה ל"יס מקס", וסליחה אם פיט קיבל אח"כ סרטן ריאות), אבל זה היה שווה כל פאקינ' רגע מפני האל היווניות שלו.
נ.ב
היא לא רצתה לעשות לך ילדים, אני אעשה לך כמה שבא לך.
*עריכה על העריכה: כי אני בטוחה שטונות של פוסטמות עכשיו הולכות לזיין לי את התגובות ב"אבל הוא גר בהוליווד ואת גרה בישראל"!!!!! "אבל הוא לא מכיר אותך", או- "אבל הוא מזיין את אנג'לינה ג'ולי", עכשיו- כל הדברים האלה אינם פקטורים מבחינתי, אבל גם אם היו, זה נאמר באירוניה שהיא ציניות. אני לא באמת מתכוונת לעשות את בראד פיט. אבל, you know, אם יהיה מצב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
