השעה הייתה 17:00 ואני ודילן כבר ירדנו על שתי פיצות בגודל מדיום וצלחת צ'יפס (לא כמו שנאור ציון יורד על הקהל שלו, או כמו שהילה נחשון יורדת כדי לקבל אודישנים, אלא סתם טרפנו). אני גררתי את ישבני לעבר המרפסת בחינניות של אסלה, והצתתי סיגריה. הגשם ירד כל היום וכל הלילה והציף את הרחובות באפרוריות מדכאת. כל מי שהיה ברחוב לבש מעילי ניילון שאפילו גופות לא היו מוכנות להינעל בהן ואני הרגשתי איך סוף השבוע שלי מטפטף למחוזות האיכסה.
עישנתי עוד סיגריה, זרקתי אותה בין סורגיי המרפסת שלנו בתקווה שזה יפול על מהגר פולני (הרי זוהי לונדון - מה הסיכוי שהיא לא?), והכרזתי בפני דילן: "היום נעשה באנג'י!".
סתם. לא. מה, אני משוגעת? - במקום החלטתי להרים את פרוייקט הרגעים המייאשים שהיו לי בלונדון עד כה.
"אבל למה?", אתם שואלים את עצמכם, כי כולכם בטוחים שהעובדה שאני גרה בלונדון עם אירי מהמם ביופיו וקונה בגדים בבוטיקים קטנים הופכת אותי למאושרת, "החיים שלך בכלל לא מייאשים". ובכן, לכו חפשו מי ינענע אתכם. החיים שלי כן מייאשים. זה כן מייאש להיות מהגרת. זה כן מייאש להשמין 5 ק"ג. זה כן מייאש להתפטר מהעבודה שלך אחרי פחות מחודשיים וזה סופר מייאש לגור במדינה שהאקלים שלה, במונחים מקצועיים, נקרא "מחורבן". אז הנה זה, מצעד הייאוש:
1. הרגע בו נכנסתי למקום העבודה שלי באחד מן הימים, חוזרת מהפסקת הצהריים, והבאתי איתי הפתעה לא נעימה של ארומת בואש בתיבול שום שנרצח על ידי גרביים של כדורגל. פקידת הקבלה ושומרי הבניין הביטו בי כאילו כרגע נחתתי מפלנטה אחרת - ככל הנראה אחת שמריחה נורא ואיום - ואנשים שיצאו ונכנסו מהבניין אטמו את אפם נעצו בי מבטים משהייתי פצצת סירחון על עקבי מיו-מיו. בדקתי את עצמי מיליון פעם, ואפילו גירדתי את הישבן בנונשלנט, מנסה להריח אם זה מגיע ממני.
"כרגע קיבלתי קריאה שפח הובער בטעות דרך הדלת הקדמית", אמר לבסוף אחד מן השומרים לרעהו, ושניהם הביטו בי בהתנצלות.
"מצטערים", אמר אחד מהם.
"זה בסדר", חייכתי, "אני חושבת שהסיגריה שזרקתי לתוכו הייתה זו שהבעירה אותו".
2. כיוון שאני ודילן לא הזוג העשיר ביותר בלונדון (השדיים של ג'ורדן, אגב, כן. הם מרוויחים 7 מיליון ליש"ט בשנה), אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מותריות כמו לחם לבן או כבלים. בייחוד לא בהתחשב בעובדה שמאז שהגעתי לכאן קניתי מספיק זוגות נעליים לקבור את החשיבות העצמית של יהודה לוי. לכן, במקום כבלים, קנינו חבילה שנקראת Free View, עם כל הערוצים הבסיסיים ועוד כמה על הדרך. החבילה לא רעה בכלל מבחינת הערוצים שאנחנו מקבלים, הבעיה היחידית איתה היא שאנחנו צריכים אנטנה בשביל לקלוט. רגע, אני אחזור על זה שנית - אנטנה. כן. כמו שהיו לסבים שלנו בשנות השישים. על הטלוויזיה. כן. טוב, שתקו.
באחד מן הימים קפצתי לסניף של ארגוס וקניתי אנטנה ב-40 ליש"ט, יוצאת מתוך נקודת הנחה שהיא, ובכן, תקלוט משהו. חזרתי איתה הביתה והרכבתי אותה לקופסת הפרי-ויו שלי (טוב, דילן הרכיב, אבל אני לא נחתי על זרי הדפנה בינתיים ובכריזמה של כפכף, ניסיתי להסביר לשכנה מתחתינו למה אנחנו זורקים כל שניה קרטונים היישר למרפסת השמש שלה. את רבע השעה האחרונות ניסיתי להסביר לה שהרעיון הכללי של "מרפסת שמש" באנגליה, מקום בו השמש היא אגדה אורבנית, הוא דפוק מיסודו).
בסופו של דבר האנטנה הורכבה בהצלחה ואנחנו רואים טלוויזיה כמעט תמיד. אני אומרת "כמעט" כי האנטנה לא אוהבת שחם מידי, ונוטה להפסיק לפעול כשזה קורה. היא גם שונאת כשקר מידי, כך שאפשר לומר שהאנטנה שלנו היא ממש כלבה. מה שכן גורם לאנטנה שלנו לעבוד הוא אם שמים אותה על אדן החלון, כאשר האוזן הימנית שלה מכוסה על ידי סיר מטבח והאוזן השנייה שלה מכוסה על ידי מגבת. זה עובד לא רע בשביל הקליטה, רק חבל שעכשיו כל הרחוב שלי משוכנע שאנחנו בית וואיט טראש מבולגן שזורק אחד על השני סירים ומגבות ומשאיר את הבלאגן ליד החלון. אני יודעת. כיף גדול.
3. גם אם יש לכם קליטה, זה לא ממש יעזור לכם - בלונדון אין טלוויזיה טובה. אני יכולה לרדת על ישראל עד מחר (נוט טו סלף: לבר רפאלי זה לא עבד כל כך טוב), אבל בישראל יש אחלה טלוויזיה. באנגליה כל מה שיש לו זה שידורים חוזרים של "חברים", שידורים חוזרים של CSI וכמה סדרות "מיוחדות" כאלה. אתם יודעים, כמו "יומנה של יצאנית", המתעסק בזונה שנהנית מהעבודה שלה (אני לא מכירה עורך דין שלא). או כמו "אמריקה'ס נקסט טופ מודל", תוכנית ריאליטי שכולנו מכירים, ועסקה בשבוע האחרון ב...מוות.
"את צריכה להיראות יותר מתה", צעק מיס ג'יי על דוגמנית רנדומלית מלאה בדם, מוגלה וציצי מזוייפים.
"מתה?", הדוגמנית שאלה, שניה לפני שהיא גילתה שיום אחד כל זה יגמר (ושתי שניות לפני שהיא גילתה שסנטה לא קיים).
אחת הדוגמניות, שלמרבה ההפתעה הבינה את הקונספט של המוות, קרסה תחת הזיכרון של חברתה שמתה בתאונת דרכים, ועל כך מיס ג'יי אמר(ה?): "תפסיקי להתרכז בעצמך, יש לך צילומים לחשוב עליהם".
אכן, קלאסה במיטבה.
רגע, לא סיפרתי לכם מה כוללת הסדרה "יומנה של יצאנית". ובכן, למי שלא קרא את הכתבה שלי ברייטינג על הסדרה - קודם כל, תתביישו. ושנית, זוהי סדרה המבוססת על בלוגרית (לכאורה) בשם בל דה ז'ור, יצאנית לונדונית שרוכבת על העיר, תרתי משמע. מביני עניין טוענים שהבלוג הזה אמיתי בערך כמו המרפסת של מירי בוהאדנה, ואני לא מתכוונת לזו שבבו קבו קנה לה בטריליון מיליון דולר בבנייני הצפונבון בת"א. מביני עניין אולי חושבים כך בגלל טקסטים כאלה:
I smirked. "You can't fool me, you nicked that line from London Fields."
He looked at me strangely. Oh no, I thought. Better watch my mouth.
"Amis Fan?" he said idly, pulling himself with one hand.
כלומר, כן. כמובן. כל זונה פגשה בחייה קליינט איתו היא ניהלה שיחות מעמיקות על אוסקר ווילד ואמיס, אבל בחייכם - כמה זונות באמת עלו על כך שהקליינט שלהם מצטט משפטים - בכוונה תחילה - מהסונטה השמינית של פירס דה לה שמעטכס?
וזה לא הכל. מי שנכנס לבלוג של בל דה ז'ור ולא יודע שהיא זונה חושב שהיא המזכירה של המלכה אליזבת', ושהיא לוקחת נוטים בין ארוחות הגורמה לספרות הגבוהה שהיא צורכת.
וזה לא שאני מנסה לומר שזונות הן טיפשות ואין סיכוי שהן ידעו מי זה אמיס, זה שאני אומרת ש...טוב, כן. זה בדיוק מה שאני אומרת. אתן מוכרות את הגוף שלכן בשביל כסף, למען השם. לא צריך להיות מפצל אטומים כדי לדעת שזה לא הדבר הכי חכם לעשות (תרגום לקוראת הילה נחשון: חכם = לא טיפשי. לא שמישהו יכול היה ללמד אותך לפני כן, רוב הזמן את מסתובבת על הסט של "רוקדים עם כוכבים").
הטלוויזיה של בריטניה מדכאת גם בגלל שיש בה הרבה מן הדבר הזה שנקרא סיימון קוואל. אתם אולי מכירים אותו כשופט הרע מ"אמריקן איידול" או כאפס גדול ושחצני שמסתובב עם חיוך המרמז שהוא הדבר הכי טוב שקרה לעולם הזה, מיד אחרי חזיות פוש-אפ. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. סיימון קוואל הוא אדם מעניין בערך כמו ההוראות לחפיפת הראש על שמפו הלוריאל שיש לכם באמבטיה (כי מגיע לכם הטוב ביותר. אתם קוראים אותי, אחרי הכל). הנחמה היחידית בטלוויזיה הבריטית הוא אחד ממתמודדי האקס פקטור, כוכב נולד של הבריטיים, רידיאן. רידיאן הוא בחור שלא הייתי נוגעת בו. לא רק עם מקל, אלא גם עם אלה, כי בסופו של יום הוא נאד נפוח שאפילו 3 גלונים של צ'ולנט וניקי גולדשטיין לא יצליחו להתחרות בו, אבל הוא מוכשר מאוד.
כמובן, רוב הזמן הוא נראה כמו מישהו possesed שמנסה להילחם בשדים שנמצאים בתוכו, אבל הוא בהחלט תענוג לעיניים ואוזניים.
http://uk.youtube.com/watch?v=aDaBRygNz6g
4. רכבות תחתיות. יש בהן משהו מאוד מקסים כשאת באה כתיירת. יש בהן משהו מאוד מבעית כשאת גרה כאן. ראשית, תחנת הרכבת ליד הבית שלנו מנסה להיות יותר מוזיאון ופחות תחנת רכבת. זה התחיל עם העובדה שהם כותבים כל בוקר על לוח החדשות והכותרות דבר הנקרא "מחשבת היום", מן צטטה מוצלחת כמעצב השיער של ג'קו אייזנברג שאמורה לגרום לנו להרהר כל הדרך לעבודה. שנית, היא מתהדרת במוזיקת קונצרטים מוזרה. פעם מוצארט, פעם בטהובן ולפעמים באך. פעם אחת היה אפילו ואגנר, ואני רציתי להתחיל לצרוח שזאת מוזיקה של אנטישמים גזענים, אבל כל הניגרים הענקיים שעובדים שם בטח היו מפוצצים אותי ממכות. בנוסף, הרכבות תמיד מאוד עמוסות בשעות בהן אנשים הולכים וחוזרים מן העבודה. שלישית, כלקוח הרכבת אומנם מביאים לך עיתון חינם בשם המטרו, אך הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לקרוא את המטרו. אני מניחה שאפילו העורכים של המטרו לא קוראים את המטרו כי הוא כה משעמם. מן מיקס של עובדות שכולנו ידענו, בתיבול מעט תערוכות שאף אחד בלונדון מעולם לא ילך אליהן:
"יש לך אחר-צהריים פנויים?", שואלת המודעה (לא. אין לי. אני עובדת. האם יש מישהו שגר בלונדון ולא עובד? זה המקום הכי יקר בעולם, אם לא מחשיבים את תחזוקת השפתיים של אורית פוקס).
"אז למה שלא תלך לתערוכת ציורי הראקונים הטיבטים במילהיל דרייב?". (אני חושבת שהתשובה נמצאת בגוף השאלה - כי אני לא מעריצה נלהבת של ראקונים טיבטים. וכי מילהיל דרייב זה איזור שאפילו שוטרים חמושים לא יעזרו לדרוך בו. בתוך רכב משוריין).
5. כי האנגלים הרבה יותר פטריוטים מאיתנו.
לפני שבועיים ישבתי במספרה ודפדפתי במגזין האופנה 'גאזט'. בר רפאלי הייתה על השער, ואני שמחתי שאוכל לקרוא את הראיון עם הדוגמנית הישראלית הנחשבת שנרצחת תקשורתית על ידי קנאים צמאי דם בישראל. אחרי הכל, אין לי סיבה לשנוא את בר רפאלי. היא גורמת לכולם להאמין שכל הישראליות נראות כמותה. היא מחייכת לרוב, יוצאת עם ליאונרדו דיקפריו ובכך מונעת מהמון בחורות אחרות ושפויות לעשות כן, וברמה הכללית נראית כמישהי בלתי מזיקה. אך בר רפאלי כן מזיקה. בין הציטוטים במגזין היא טענה את הדברים הבאים:
1. היא השתחררה מהצבא על רקע רפואי ומעולם לא התחתנה עם אף אחד, זו הייתה רק המצאה של התקשורת הישראלית (גם אני משתמטת, אבל לפחות עם סטייל).
2. היא לעולם לא תחזור לישראל עם אף אדם מפורסם אחרי ליאונרדו דיקפריו, כי הפפראצי הישראלי הוא הכי נורא בעולם, והם כמו בבונים שמעולם לא ראו מפורסמים בחייהם (והיא אכן קיימה, כאשר הגיעה לאחרונה לישראל עם קלי סלייטר, בחור שהיה סמי-סלבריטי בגלגול הקודם, ומעל העלה מספיק אבק לכסות את גומותיה היפות).
3. שהישראלים תמיד מנסים לגעת בה ולהציק לה ברחוב, ובגלל זה היא נורא אוהבת לגור בניו-יורק.
באותו המקום גם נתקלתי בשראלית עם ספר רם אורן בעברית, וכששאלתי אותה אם היא ישראלית בחיוך מבוייש, היא ענתה לי באנגלית שבורה ומבטא של משה מהמכולת: "איי דונט קנואו וואט אר יו טולקינג אבאוט" והלכה.
החיים בלונדון, יש לומר, לא קלים. אבל קל מאוד להיות פטריוטית מרחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
