ביום שבת בערב חשדותיי הסתברו כנכונות. מייקל הגיע אליי הביתה אחרי העבודה שלו (למפספסים, הוא עובד ב"עולם הילדים", מקום בעל בריכת כדורים, בה הוא שומר שאף אחד מהם לא יטבע חלילה ויחנק מחוסר חמצן או כדור טניס מפלסטיק שחוסם לו את הריאה), והתוודה בפניי על אהבתו.
ישבתי שם, המומה. ישבנו כל כך קרוב, שלא יכולתי להתעלם מהעובדה ששכחתי להוריד שפם, וזה בטח נראה נורא ואיום, אז תפסתי קצת מרחק ונאנחתי כשאמרתי:"אני לא יודעת מה להגיד...כמה זמן זה כבר נמשך"? ופתאום קלטתי שאני מדברת על תופעת ההתאהבות שלו בי כמו סרטן (היא בהחלט מגלה תסמינים של סרטן. היא מתפשטת בין החבר'ה, דהיינו דור, מייקל ואצל רועי על בטוח יש גידול ממאיר).
"הרבה זמן. אבל בזמן האחרון פשוט לא יכולתי לחשוב על זה יותר. אני חושב על זה כל הזמן, אני לא יושן או אוכל . אני חושב רק עלייך. כולם כבר יודעים את זה: אלכס, ג'וני בוי, דור, יעל, דניאל, גאס..." (ובעודו ממשיך למספר לי את כל המכרים המשותפים שלנו, החיים והלא חיים, לא יכולתי שלא לתהות האם הוא הוציא עלון מחתרתי המכריז על אהבתו כלפיי שחולק ברחבי הארץ והוסתר אך ורק ממני).
נפרדנו לדרכינו עם טעם חמוץ בפה (לא מהסיבות שהייתם, אתם והוא, מקווים שיגמר). הוא סיפר לי שכשרועי סיפר לו על שהתנשקנו הוא לא דיבר איתו והלך בזעם. גם יום אחרי, כשרועי בא לבקר אותו בעבודה הוא לא היה מעוניין לדבר איתו. אני לא דואגת לשניים האלה. הם הופרדו בלידתם ועל בטוח זה יעבור להם אוטוטו, אחרי הכל, הם חברים הכי טובים (מה שהופך את העובדה שמייקל בחר לא לספר לרועי על ההתאהבות שלו עליי למאוד מוזרה. מאוד). אני דואגת עכשיו לעצמי.
זה נחמד מאוד, שבערך כל בחור בגילי שאני פוגשת בוחר להתאהב בי. עושה עבודה מעולה בלהרים לי את האגו והאף למקומות שרק מספר המאהבים של מאיה בוסקילה הגיע אליו. אבל באיזשהו שלב זה נמאס. המנטרה חוזרת על עצמה, אני אף פעם לא אלמד מה לומר באותה סיטואציה, אני רק מזהירה אנשים מראש: אל תגידו לי שאתם מאוהבים בי. זה ממש לא מעניין אותי. אם הייתי מרגישה אותו הדבר, סמכו עליי, הייתי עושה משהו בנידון. אם לא, זה גם לא יקרה. נשמע פשוט, באמת, אבל כשהוא ישב מולי באותו היום ודמעותיו זלגו על המכנסיים שלי (סתם טריינינגס, אל תדאגו), זה באמת שבר לי את הלב.
יום למחרת הלכנו ביחד למסיבת גיוס של ג'וני בוי. האווירה היתה של "איזה כיף שיש סיבה להזמין קייטרינג, בואו נזמין את כל המשפחה והחברים, מי זה בכלל ג'וני בוי?" את ה-שיחה ניהלנו שם. אמרתי לו את האמת בסך הכל: אני אוהבת אותו. מאוד. הוא אחד הידידים הכי טובים שלי, מה שאומר ביג NO NO על מערכת יחסים, שאני כידוע, כתחביב צדדי בהחלט, אוהבת לרמוס, לשבור, לנער, להרוס, לסמרטט וכקינוח- לסיים בלהיט האחרון של הפסטיגל. הוא שוב בכה. זה שוב שבר לי את הלב ושד קטן עם כנפיים והילה ישב לי על הכתף והתגלגל מצחוק:"רואה? יש לך רגשות! יש לך מצפון!"
כי מייקל הוא באמת בחור טוב. וחתיך ברמות. אין לי איך להסביר את זה שזה לא זה. הוא שבוע הבא מתגייס (לקצונה, אם אתם מתעקשים לדעת), ואני לא מחפשת. ואם כבר יבוא, אז רצוי מישהו שאני אוכל לנדנד לו יותר מאשר פעם בשבועיים. בכל מקרה אופציית רועי ירדה מן הפרק. ברגע שמייקל יספר לו שהוא מאוהב בי, רועי לא יראה אותי יותר כאופציה. ולמען האמת, גם אני לא חושבת שזה יותר מידי בריא, אפילו לחבורה חולנית שכמותנו, לעשות דבר כזה למייקל. נכון, אני כלבתא, אבל לא עד כדי כך. בעצם עד כדי כך, אבל אם אני כבר צריכה לעשות מעשה מוסרי, לפחות תנו לי על זה קרדיט.
לאחרונה אני מקבלת הרבה תגובות ו-SMSים (בעיקר מחברות דמיוניות), "לבחור" במייקל ולא ברועי.
אני משתתפת בגרסת לייט של "קחי אותי שרון" מהול ב"המופע של סטיב"? יגאל זה אתה?
אני צריכה לכנס את רועי ואת מייקל לחדר ולהגיד לרועי:"אותך אני מאוד אוהבת, לימדת אותי המון, אבל..." (פנייה למייקל) "תשמע, האנשים באינטרנט ובSMS החליטו...ו...אתה נבחרת,מייקל! מזל טוב"!
מייקל:"יששש!"
רועי:"אבל רציתי את הפאקינג דירה"!
כשאני שואלת אתכם "למה אתם מעדיפים את מייקל על פני רועי"? (סתם מתוך סקרנות, כמובן), אתם אומרים לי :"כי מייקל בכה, וזה מאוד חמוד". זאת דרך אחת להסתכל על זה. דרך שניה היא שהוא פשוט מאוד בכיין. בכל מקרה אני לא יכולה לפסול בנאדם רק כי הוא לא בכה ("רועי, אתה נחמד, מתוק, רומנטי ומתחשב. אבל לא בכית בגללי"), אתם וואן האק אוף א כלבים סאדיסטיים.
אז היום אלכס התקשר לשאול מה קורה עם זה (מהצבא! הוא התגייס!), וסיפרתי לו.
אלכס:"הוא שלח לי מיליון הודעות באמצע הלילה לפני הגיוס שלי על זה. מיליון, אני אומר לך. הוא לא מפסיק לדבר רק על זה".
אני:"אוי..."
אלכס:"מה להגיד לו כשהוא ישאל את זה אותי שוב"?
אני:"תגיד לו שאני אוהבת אותו, אבל רק בתור ידיד".
אלכס:"נו, אבל זה ישבור אותו".
אני:"או.קיי, אז תגיד לו שאני רוצה שנהיה ביחד ואוהבת אותו בחזרה ונחיה ביחד באושר ועושר פוראבר"? נו באמת, בואו נהיה קצת תכלס.
וזהו. אני יותר לא רוצה לשמוע על הסאגה המתמשכת הזאת. מחמיא לי מאוד, באמת. אבל אין לי כוח לאף אחד מהם. גם לא לרועי.
(נ.ב- אלכס, זוכר שסיפרת לי שהמפקד שלך ביקש ממך לחפור בור בטירונות ולא הבנת למה? את התכוונתי לזה ברצינות שאמרתי שמחר יביאו נגלה של פלסטינאים, יעמידו אותם בשורה מעל הבור ויתחילו לירות).
עבודה
בעבודה הולך סבבה. אני מתחברת מאוד לעינת, שמתגלה כטיפוס מאוד מעניין כשהיא זונחת לרגע את הרגלי הדיבור שלה על סלינג בעזריאלי (ולא "סיילינג", כפי שאומר גיל. היא לא שטה לשום מקום). היא התייתמה מאבא ואמא בגיל צעיר מאוד וטוענת שבגילי היתה מאוד מפונקת, ושאני בכלל חרוצה ועצמאית. חריצות ועצמאות הן המחמאות שאני הכי מחפשת כיום.קומפלימנטים אחרים כבר שחקו את עצמם ממזמן. ופייר, יש לנו שיחות נורא נעימות ומצחיקות, והמון במשותף מבחינת אופי (פרט לעובדה שהאופי שלי לא אוהב את מאיה בוסקילה. אף חלק שבו), לדוגמא, שתינו אסרטיביות בערך כמו חמאה על מחבת טפלון בוער. אני יכולה לשחק אותה הכי פימפ בעולם, ואני יודעת לעשות את זה גם טוב במיוחד, אך האמת היא, שברגע שעיניו הגדולות והכחולות של גיל יתפסו את מבטי ויבקשו ממני משהו, כל דבר בעולם (זאת אומרת, חוץ מלהעביר שוב פעם לתחנה בה מתנגן יוסי עדן), אני אעשה זאת. כי אני טובת לב. תפסיקו לצחוק.
אפרופו גיל, גם אליו אני מאוד מתקרבת. אני מגלה יותר ויותר משיכה אליו (כבנאדם, לא כאובייקט מיני). יש בו משהו מקסים, ללא ספק. משהו בעיניים. הן כחולות כהות מאוד, עם צבע שמעולם לא ראיתי לפני כן. גדולות, מוצלות בריסים ארוכים. יש לו שפתיים של תינוק והוא בהחלט לא בראד פיט, אבל יש בו משהו נורא יפה. גם גישת ה"אני זורק זין, ואגב, הייתי שמח אם אחת מכן תתפוס אותו" מגניבה אותי. כי היא אמיתית, וכי למרות הכרס בירה המתפתחת אצלו, הוא לא מתבייש להסתובב על ידינו שירטלס, ולענטז.
חיסרון בולט בעבודה הזאת (פרט לבעייתיות הראשונית, שכשמה כן היא- עבודה) הוא שזה דופק לי לחלוטין את שעות השינה. אני מתעוררת כל יום בשעה שמונה בערב, הולכת לישון בעשר בבוקר וחוזר חלילה. את אבא שלי זה כבר משגע. הוא מתחנן בפניי להשיג עבודה אחרת, כל עבודה (טוב, לא כל עבודה. יש כמה עבודות שבכל זאת נמצאות אצלו בתחתית הרשימה אחרי הנוכחית, אבל גם הן מתקיימות בשעות בלתי הגיוניות), העיקר להתרחק מעסקי הסנדויצ'ים.
ללא ספק לו הייתי מחפשת קריירה גם הייתי עושה זאת. אך מכיוון שהמטרה ברורה, אני פשוט עושה זאת. על אפם וחמתם של הוריי, שאגב, לאחרונה מתכסחים איתי ללא הפסקה.
כדורגל
לא הלכתי לדרבי. יש לי מיליון ואחת תירוצים מוכנים למבקשים. אף אחד מהם לא נכון. הסיבה האמיתית היא שפשוט ידעתי את התוצאה (ז"א, לא את התוצאה במדוייק, אם הייתי יודעת את זה הייתי ממירה את הידע להרבה כסף בבטים, אלא את הרעיון הכללי- מכבי תנצח), וידעתי שיהיה לי חרא. ידעתי שאני אתבאס, ושאני אפסיד חלק נכבד מן המשחק של ארסנל נגד ליברפול, אז לא הלכתי.
כן, הרגשתי את המצפון שלי שוב (18 שנה הוא ישן לו שנת ישרים, ועכשיו קם עם המון מרץ?), אבל זה לא ניחם את הבום הרציני שחטפתי בפנים כשגם הפועל וגם ארסנל הפסידו. אוהדי כדורגל מרגישים את ההרגשה טוב מאוד. כאילו לוקחים אותך, מכניסים אותך לשק, חובטים בך עד זוב דם ותולים לייבוש. דרך הרגליים. יותר על ארסנל, פחות על הפועל. ארסנל נמצאת בתקופת משבר, והיא מכרעת. הפועל פשוט לא רוצה. למאמן האלמוני לא אכפת, גם לא לשחקנים החדשים והלא כשרוניים או אמביציונלים שנאספו מקבוצות תחתית מהארץ ומן העולם שפשוט לא אכפת להם מהסמל. מההנהלה שלה בכלל לא אכפת מן הקבוצה, ופורשת איש אחר איש, מחיים רמון, האיש שלכל מקום אליו הוא נכנס מביא הרס (כן. הוא באמת משהו. הוא כל כך לוזר שמולו פרס עוד ינצח בבחירות. שאם ירצה ממש חזק, יהיה האמרגן של אגם רודברג ועוד יגרום לה להיעלם מאיזה תוכנית אירוח ביום שישי). קשה לי לכאוב על קבוצה שלא כל כך רוצה, נשאר רק לכאוב על הסמל.
חנוכה
היום, כשהגעתי הביתה ראיתי קרטון סופגניות חמות, טריות, ומלאות סוכר יושבות לי על הדלפק במטבח. ממש נשכתי את שפתיי למראן. אבל אני בדיאטה כבר שבועיים, חיה רק על מרקים, ונכנסת בקלות לכל הג'ינסי 36 שפעם הייתי צריכה לרקוד בברכיים חשופות כדי להיכנס אליהן, אז הבטחתי לעצמי שאפרגן לעצמי סופגניה איזה יום בחנוכה אם אני אמשיך לאכול עוד קצת בורגול כמה ימים. מכל מקום, אני מאחלת לכולם מבעוד מועד חנוכה שמח, לכמה אחרים שהחנוכייה תשרוף להם את הבית (אוהדי בית"ר,נניח, לשם האירוניה), ולכל אלו מכם שקוראים אותי ויש להם ילדים (אז קודם כל, אני מקווה ששירותי הרווחה יעלו עליכם במהרה), ושנית, צר לי על החור הכספי שיווצר לכם עד סוף החג, כאשר הילדים יגררו אתכם לאיזה מופע חנוכה שעולה 500 שקל כרטיס, 40 שקל סופגניה ו-70 שקל חנוכיית מזכרת (את השוקו בשקית של הסופגניה תקבלו בחינם!). אתם יכולים להתנחם בכך שיום אחד גם לי יהיו ילדים. ממישהו שנמצא אי שם בעולם ועדיין לא יודע מה מחכה לו, ועם מי הוא הולך להתחתן (להתחתן הא?- אופטימית...).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
